קיבלתי מחבר: תשובה של בעל ה - "ערוך לנר" (בשו"ת בנין ציון) על מקרה מאד דומה למקרה של המשגיח המתעלל. שאלה: הנה זה ימים לא כביר בא מעשה לפני, אשר כל השומע תצילנה שתי אזניו . באחד הכפרים העומדים תחת דגלי דרים שני יהודים, ודרכם לילך על המסחר מהלך איזה ימים, ונשותיהם לבדן בבית עם בניהם ובנותיהם ומשרתיהם. ויהי היום, כאשר יצא האיש כדרכו למסחר, ואיש אחד בא ממדינת פולין ובגדיו קרועים, ויבקש מהאשה מקום ללון. והאשה אשר היתה צנועה ביותר כל ימיה, אבל יראתה כסלתה , ריחמה עליו ונתנה לו מקום ללון וגם לאכול ולשתות. אמנם האורח ההוא לא אכל אצלה שום דבר מן החי, גם לא שתה משקה, רק מים וכהנה עשה מעשה פרישות וסיגף עצמו בסיגופים קשים. כל היום ישב בחדרו מסוגר וספר בידו. גם מדי לילה בלילה עד חצות, ואחר כך היה מתאונן על חורבן בית אלקינו. וכששכב, לא שכב על מיטה וספסל, כי אם על הארץ ואבנים תחת ראשו. ומדי יום ביומו טבל עצמו במים קרים של נהר פעמים בעת הקור. כן נהג בבית האשה מיום א' פרשת תרומה עד ש"ק פרשת תצוה. אמנם בליל שבת אחר גמר סעודתן, התינוקים ומשרתי הבית עמדו כולם מעל השלחן והלכו לישן לחדר האחרת, והאיש הרמאי עודנו ישב על השלחן עם האשה לבדו. ונכנס אתה בדברים, עד ששאלה אותו מי אתה ומאין תבא ואנה תלך? וענה לה: שלוחא דרחמנא אנא [=שליח הקב"ה אני], ושמי אליהו הנביא , ואת אחי אנכי מבקש, לקבץ אותם מארבע כנפות הארץ, ואין מגלין הדבר אלא לצנועין. והאשה לרוב סכלותה האמינה לו. היא הלכה לישן על מיטתה בחדר הסמוך, והעוכר הנ"ל עודנו יושב על מקומו, ועיין בספר עד חצות לילה. ולאחר חצות עמד והלך לאט על אצבעות רגליו אל המטה אשר האשה שכבה שמה, והעיר אותה משנתה, וידבר אליה: הנה הלכתי מקצה הארץ ועד קצה הארץ, ולא מצאתי צדקת כמותך אשר היא ראויה לצאת ממנה משיח, אך המניעה היא מצד בעלך, שאינו הגון לכך. לזאת נשלחתי מן השמים לשכב אותך. וכעת חיה תלדי בן, והוא יהיה משיח בן דוד ויגאל את ישראל. וזה לך האות כי אליהו אנכי, הנה ביום שלישי הבא עלינו לטובה, לאחר היפרדי מאתך, אם תפתח את פתח התיבה אשר עומד פה בחדר משכבך, תמצא שם אוצר מטמון רב ארבע מאות דוקאטען של זהב, אך בתנאי שלא תפתח התיבה קודם זמן המוגבל. כה דבר אליה הנואף, עד שפתה וטימא אותה פעמיים, בליל שבת ומוצאי שבת. וביום הראשון טרם עלות השחר, ברח הנואף משם ולא נודע מקומו. ואשת כסלות הנ"ל חשה לכתוב לבעלה שישוב מהר לביתו באשר הצליח ה' את ביתו במטמון גדול. והאיש שמע אליה וישב ביום שלישי, ותפתח האשה את התיבה ולא מצאה מאומה מהמטמון אשר אמר הנואף. ובראותה כי שקר בפיו, צעקה ובכתה במר נפשה, וסיפרה לבעלה את כל התועבה אשר עשה הרשע הזה ודיברה על לבו, הלא לא במרד ובמעל עשיתי זאת, סהדי במרומים, כוונתי הייתה לשם שמים, והלא הנואף היה איש מאוס ומכוער מאוד, ומה יסיתני לזנות עמו. אמנם הבעל לא שקט בזה, רק בא אלי וספר לי כל הדברים, ושאל ממני כדת מה לעשות עם אשתו. ושלחתי אחר האשה וחקרתי בחקירות שונות, והיא סיפרה גם לי ככל הדברים הנ"ל, וצוויתי לפרוש זה מזה עד שאציע הדבר לפני מעלת כבוד תורתו נ"י. תשובה: חזרתי על כל הצדדים, וקשה מאוד למצוא תרופה ומזור למכת האיוולת שתהיה מותרת לבעלה. כי מה שטוענת ששוגגת היא, וכונתה הייתה לשם שמים, אין זו טענה להתירה, לפי מה שכתב המהרי"ק [רבי יוסף קולון, מחכמי איטליה במאה הט"ו], שאם זינתה שסברה שמותר לזנות, הוי כמזידה, ואסורה לבעלה ישראל. והשתא, בנדון השאלה, שאמר לה הנואף ימ"ש שהוא אליהו הנביא, ושלזאת נשלח מן השמים לשכב עמה, והאמינה בו האיוולת כל כך, עד שקראה לבעלה לקבל העשירות כאלו כבר הוא בידה, אם כן, לפי איוולתה, הייתה מצוה מן השמים על הבעילה עצמה, ואין לך אונס גדול מזה, ולא נתכוונה בהבעילה למעול בבעלה, כי אם כמו שאמרה, שסהדה במרומים שהיה כוונתה לשם שמים. לזה יש לדון, שגם על פי מהרי"ק והאחרונים נקראה אונס גמור, ומותרת לבעלה. כך נראה לעניות דעתי. אכן אין לסמוך על הוראתי, אם לא יסכימו על זה עוד שנים מבעלי הוראה, ואז אצטרף עמהם להתיר אשה לבעלה, ובפרט שכפי שנאמר בהשאלה, אשה כשרה היתה מאז, ויש להם בנים. כך נראה לעניות דעתי, אנוכי הקטן וכו' נשלח מהאנדרואיד שלי
 |
|
|
