רוב מוחלט של החוזרים בשאלה - מסיבות רגשיות

הערה היסטורית:

הראי"ה קוק אמר שכל ת"ח צריך להיות בקיא בחמשת ספרי מחשבת ישראל הבאים: "ספר האמונות והדעות", "חובת הלבבות", "ספר הכוזרי", "מורה נבוכים", ו-"ספר העיקרים". הוא היה מלמד שיעור יומי בכוזרי לתלמידיו בישיבת יפו. תלמידו הרב דוד כהן חיבר מבואות ופירושים לרובם על פי שיעורים שלימד בישיבת מרכז הרב. הרב עוזיאל ייסד בביתו שיעור מיוחד במחשבת ישראל שניתן פעם בשבוע לחבורת תלמידים נבחרת מוסמכי ישיבות "פורת יוסף" ו-"שערי ציון", בו הסביר לעומק מאמרים של חז"ל באמצעות מה שכתוב בספר הכוזרי, במורה נבוכים, בפירוש רמב"ן לתורה, ובספר העיקרים.






 

גם מהנימוק העיוני וגם מהנימוק המעשי ראוי לעיין בסוגייה באופן שיטתי. 

האם יש חלופה למה שהחברה החרדית מציעה? האם ואיך ראוי לבנות חלופה?

מה מציעות החברות האחרות - מבחינה דתית, השכלתית, רוחנית, ובכלל?

למשל מהיכרותי עם החברה הדתית לאומית, לימוד הגמרא וכן הרוחניות בכלל נעדרות חיות. מי שנשאר זמן רב בישיבה גבוהה, שזה קורה רק בגיל מבוגר (כלומר רק בגיל מבוגר נחשפים לזה - בערך 18, ובגיל מבוגר עוד יותר -נניח 25 - רק אז "נכנסים" לזה) בדר"כ מפתח חיות רוחנית, אבל מסוג שונה מהמקובל בישיבות החרדיות, אפשר לדון בזה, אני אישית מאוד לחא אוהב את ה"חיות" הזאת, שלדעתי יש בה חוסר רגשי משווע, הייתי קורה לזה אפילו מוות רגשי. לדעתי זה קשור מאוד לתרבות שחיים בה, ומחוץ לכותלי הגטו קשה מאוד לקיים רגש דתי טהור. אני לא ממליץ על גטו, ואני גם לא התכוונתי ל"גטו" ממש, אבל השתמשתי במילה כדי להעביר את ניגוד החוויות. 

אני חושב שמבחינה רבה באמת אין כאן רק דיון "שכלי", סוף סוף מדובר בתרבויות, ברור שיש מטען גדול של רגש (כמובן זה לא אומר שהכל רגש ואין שכל), מ"מ יש צורך בתקשורת בין התרבויות, אולי צריך לבנות "סדנאות לתקשורת בין מגזרית" זה יועיל ויתרום לכל המגזרים. 

מה שכתבתי הוא מעט שבמעט, ורצוי לפתח את הדיון, עוד אפשר ליצור על זה דיונים על גבי דיונים.

הערה: כשכתבתי על "רגש דתי טהור" שקשה לחוש "מחוץ לגטו" לא התכוונתי דווקא לרגש כלפי אלוקים. התכוונתי באופן כללי למנעד הרגשות העולים אצל האדם תוך כדי חוויות חיים הכוללות מצוות (עשה ולא תעשה), בניגוד למנעד הרגשות העולים אצל האדם תוך כדי חוויות חיים שאינם כוללים מצוות. זהו דבר רחב מאוד.

אפרים
1. יש להבדיל בין "תרבות" לבין "כלכלה". אלו שני תחומים שונים. אני דיברתי על הראשון ואילו אתה על השני.
2. כמו שכתבתי אני לא ממליץ על חוסר חיות. עם זאת, זה לא אומר שאין טעם לדון בהתייחסויות רגשיות ומוסריות לנושאים אלו ואחרים.

רועי קליין הי"ד זה כלכלה? 
הפרזיטיות היא בכל התחומים וזה כמובן כולל את מה שאתה מכנה תרבות.
אין תורה בלי חיים.
ופה במדינה אין חיים בלי צבא.

א. לעניין רועי קליין רמזתי בסעיף 2 במילה "ומוסריות". אבל זה אינו מעניין דבריי כלל.
ב. דת היא תרבות, וחרדיות היא תרבות, ובאלו אין משום הסתמכות על תרבות תומכת (מה שאתה קורא בכינוי שמתחילה בפ')
ג. אין תורה בלי חיים. אכן, כך כתוב במשנה "אם אין קמח אין תורה". אבל בענייננו, נוצר מצב מורכב, בו ציבור מסויים בוחר לשמר תרבות על חשבון התקשרות בשוק הכלכלי. זו בחירה אולי מוצלחת ואולי לא, אבל זו עובדה, ואנו (כלומר אני לפחות, וכמדומני שעוד כמה פה) רוצים לדון באפשרויות החיבור בין שני המגזרים המאיימים להיגזר זה מזה או לגזור זה בזה או זה את זה, או במקרה הגרוע, לפיצוץ. אנו מעוניינים לתרום למניעת החיכוכים החריפים הנ"ל, וזו דרכנו לעשות זאת. אם יש לך עבורנו הצעה אחרת, אתה מוזמן להציע, אבל זו זכותנו המלאה לעמוד בשלנו.
ד. עניין הצבא הוא כמובן חשוב, ומלבד האמור בסעיף הקודם, יש לזכור שכאן ההתנגשות התרבותית עולה בכמה רמות, ואם חפצי חיים ושלום אנו - אם אינך רוצה להיכוות, אל תניח ידך על התנור.

בהתייחסות לכמה וכמה בלי לפרט, אומר את אשר על ליבי,
לענ"ד החרדיות, היא אכן תרבות, חדשה לחלוטין נוסדה ע"י הגרי"ז וממשיכי דרכו, משכתבי ההיסטוריה, הסטייפלער, הרב שך והחזו"א, לפני כן היו מסורות שונות לחלוטין, חסידות, תלמידי הגר"א, חת"ס ועוד, משום מה (אפשר להאריך...) הבני ברקים הכפיפו דעתם לר' וועלולה לגמרי, הירושלמים פחות, אך לאורך השנים ב"ב ניצחה,
הדבר בא לידי ביטוי בכמה גוונים תרבותיים
היהדות החיה, איננה דת היא הופעה משמים המופיעה גם בתוך תרבות אך ראשית בתוככי הלב והדעת א', של כאו"א לפום שיעורא דיליה וליביה
לא מבין את הצורך בתרבות שכ"א יעבוד את ד' איך שהוא מבין ויצטרף לאן שליבו חפץ
הצורך הסוציולוגי, שהחסידות כבר מזמן ברובה בתוכו, מכפיף גם צרכים דתיים וע"ז נאמר אא"ס במובן היותר עמוק של המילה,
אך לענ"ד גם זה מבט, בדיעבד, דהיינו לאחור, שכך משמיא הונהג,
אך כמובן שאין על כל יחיד חובה לקבל זאת כגזירה
לימוד האמונה (לא הקבלה!) הוא שער כמעט היחיד שאני מכיר להכרת הופעת ד' בעולם
כמובן שאפשר לראות פלאי השם דרך כל הופעותיו האנושיות הגאוניות ע"י בנ"א במהלך הדורות, פסיכולוגיה, פילוסופיה, אדריכלוץת, אמנות ועוד
לדידי, אין קדושה בחרדות, ולא בטוח, בעיקר לא יודע, שיש שם דווקא יותר ת"ח בטח לא באיכות, שכן הסקרנו סביב האמבולנס היא תופעה שמצביעה על סקרנות נמוכה וחוסר גירוי שכלי, וכמובן שעלול :) להשפיע על שאר תחומי החיים
ואכמ"ל :)

מורדי
האבחנה כי החרדיות העכשווית הינה כלאיים של רוב צ'אלמערי ומיעוט ליטאי ישן נכונה. ראה גם ספרו של טיקוצ'ינסקי על ישיבת סלבודקא בחלק העוסק בישיבה בא"י.

מורדי
המושג לימוד אמונה הוא חדש לחלוטין, גם הטיעון שהוא נצרך.

בעבלימוד אמונה לא היה קיים ולא היה נצרך בעבר, למשל בסביבת שנת 1000 למניינם והלאה לכ 300 שנה?

אח"כ עברו לשעטנז עם קבלה

בעלבעמיו, כמה דברים המושג כמו שהוא אכן חדש, בתנאי שגר"א ורמח"ל או האר"י זה ישן,
ב. לא אכפתי לי כ"כ ממתי הוא
ג. ר' יהודה הלוי ומו"נ וודאי ישן וכן לאורך הדרך
(ד. הערת סוגריים גם לימוד תנ"ך לא לומדים בישיבות חרדיות, תנ"ך = ישן?)
העיקר בעיני הוא שלימוד אמונה לע"א לפום עניינו (ממש לא אכפת לי, חסידות, ריה"ל, מו"נ רמח"ל ואפי' קבלה) עוסקים, כפי שאמרתי לעיל בהכרת הבורא ובדעת א', מה שלפי עניות דעתי (ונדמה לי שגם כתב ע"כ הרמח"ל בהק' למסילת ישרים, ור"ח בהקדמה לע"ח ועוד) בהחלט חסר, במיוחד בציבור הנקרא חרדי, כפי שאני מבין אותו

עכשיו ברצוני להוסיף עוד שני ציטוטים: (שפחות מעניין מי אמר, אך התוכן בהחלט מאיר:)

חנה ארנדט: יסודות הטוטליטריות: "רציחת האישיות המוסרית והחרבת האישיות המשפטית (אשר לאחריה) חיסול האינדיודואליות עולה יפה בחלק הארי של המקרים...הרס האינדיוידואליות פירושו חיסול הספונטניות מחיקת יכולתו של האדם להתחיל מחדש מתוך משאביו העצמיים...הופך האדם לבובה מרוקנת, נטולת עצמיות אינדיודואלית..."
אני מוצא קוים של טוטליטריות במגזר החרדי ואידך זיל גמור

ג'ויס מקדוגל: (פסיכואנליטיקאית צרפתיה):"מרחב מעברי", לפי ויניקוט ה"מרחב" הפוטנציאלי הזה הוא תחום הביניים של ההתנסות המצויה בין הפנטסיה למציאות. הוא כולל, בין תופעות רבות אחרות, את החוויה התרבותית ואת תחום היצירתיות. ברצף הזמן-חלל הזה של עידן חברתי זה, מדגיש ויניקוט, מתממש הרבה ממה שמהותי לחייו של האדם"

כאשר אני רואה חברה שהמחשק מגיל מאוד צעיר לא מתאפשר, וקורה מה שקורה באירופה של ימי הביניים שבהם ילדים הם מבוגרים קטנים, אני בהחלט דואג לעולם הפנטסיה, התרבות והיצירתיות, במובנם החיובי

הבהרה: אין אני בא לנגח, ואינני משתייך לחברה, כך שבאמת לא כ"כ אכפת לי במובן הרע של המילה, אך אני בהחלט מודאג ממה שנראה לי כקריסה מבפנים של אחי היהודים שומרי התורה והמצוות, ואני חושש לכך שהשבר יהיה נורא לא מבחינה פרקטית כמו מבחינה מהותית, מה שמתחיל לבצבץ על פני השטח בכל מיני צורות נגעים