כמה שאלות לקראת יום העצמאות

שלום לכולם!

כידוע- אמנם אין השקפה חרדית מוגדרת ביחס למדינה-

ולנס הקמתה [לבד מלנטורי קרתא...],

אבל הקו הכללי הרווח- הוא של התעלמות בד"כ במקרה הטוב,

ובמקרה הרע- דרשות חוצבי להבות- על כמה אנחנו עדיין בגלות, וכו'.

ושאלותי הן:

א. האם נכון שחזקיהו נענש- שלא אמר שירה-

על מפלת סנחריב?

וא"כ, מה ההיתר לא לומר שירה על הניסים שקרו??


ב. האם נכונה העובדה- שגם בזמן ביהמ"ק השני-

השלטון בארץ היה מסור במידה רצינית- 

בידי חילונים?

וא"כ, לא מובנות כל הדרשות חוצבי הלהבות,

על כך- שאנחנו עדיין בגלות, וכו'.

וכי מה שונה המצב בימינו- 

ממה שהיה בזמן ביהמ"ק?

תוקן על ידי מצדרביעי ב- 10/05/2016 19:11:07

נא לא להשמיץ.

מם

<...או כי אי-אפשר לחייב חלק מהציבור הנעדר אמונה לומר ברכה>

???

תוקן על ידי נישטאיך ב- 13/05/2016 05:40:18

נישטאיך,

אי-אפשר לומר הלל בלי להיות שמח ואי-אפשר להיות שמח מבלי להאמין בנס. על-כן אי-אפשר היה לחייב אנשים שלא האמינו בנס לומר הלל עם ברכה.

"ביום הכרזת המדינה, נתאספו תושבי שכונת 'מאה שערים' לביתו של רב השכונה וסגן ראב"ד ירושלים - הגאון רבי יוסף גרשון הורביץ זצ"ל. בביתו היה מצוי מקלט רדיו (מכשיר די נדיר באותה תקופה...). כל הנאספים היו רכונים ברוב קשב ליד הרדיו, וכאשר נשמעו מילות ההכרזה על הקמת המדינה, נעמד הרי"ג בשמחה עצומה וברך בשם ומלכות: שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה!"

על יום העצמאות בשנת תש"י סופר:
"בבתי הכנסת בבני ברק נערכו תפילות כהוראת הרבנות הראשית. בבית הכנסת הגדול הורו רבני העיר, הרב י' לנדאו והרב צ' קאליש, לומר במוצאי שבת תפילה רגילה ללא הלל. דבר זה עורר רוגז רב בקרב ציבור המתפללים. ראש המועצה, ר' יצחק גרשטנקורן, שנאם במקום לכבוד היום, עלה עם רוב המתפללים לגג בית הכנסת ושם הם קיימו את תפילת ההודיה. בח' באייר שלח מזכיר הרבנות הראשית מכתב בשם הרבנים הראשיים, אל רבני העיר, ודרש מהם להסביר את יחסם כלפי יום העצמאות, לאחר ש"לפי הידיעות בעתונות היה יחסו של כ"ת מוזר מאוד מאוד". תשובות הרבנים מעניינות מאוד. הרב לנדאו האשים במכתבו את העתונות, שדרכה לסלף ולבדות דברים, ויד אנשי הפוליטיקה בבני ברק הייתה בעניין זה, ובכלל: "אינני מתפלל בשבתות ובשום חג בבית הכנסת כל זמן שלא נבנה עדיין בית הכנסת שאני עומד לבנותו, ואין לי כל שייכות למה שהיה שם". חשובה יותר תשובתו של מזכירו של הרב קאליש: "אין כל שחר לידיעות בעתונות, נאמרו הלל והודיה בבית הכנסת הגדול בבני ברק, על ידי כ"ק שליט"א, ביחד עם קהל המתפללים שהיה בתפילת ערבית וגם בתפילת שחרית".

כתב  הרב צבי יהודה מלצר, בנו של הגאון רבי איסר זלמן מלצר, זקן הגאונים ויו"ר מועצת גדולי התורה:  
"אבא זצ"ל ראה בתקומת מדינת ישראל יד ה' והארה עליונה של הקב"ה לבני ישראל... כשהעיר פלוני שהנה באה המדינה בידיהם של יהודים שאינם קרובים למצוות, השיב לו אבא: אי אפשר להביע דעות ולתת עצות לקב"ה. לא הכל מבינים אנו..."

סיפר הרב אריה בינה:
"בישיבת פוניבז' ידוע שהייתה מחלוקת – הרב מפוניבז' היה תולה דגל ביום העצמאות, והיו כאלה שהורידו לו את הדגל. בהספד על ר' אהרון קוטלר הוא דיבר על אתחלתא דגאולה, ובציבור שהיה שם היו כאלה שנבהלו מזה. עבר לחש בתוך הציבור: מה הוא מדבר? אומר דברי ציונות, ח"ו, דברי כפירה. עבר לחש – והוא הרגיש את זה. באותו רגע הוא הביא מהמשנה בסוף סוטה האומרת שאחד מן הסימנים של עקבתא דמשיחא זה ש'חוצפא יסגא'... הוא התכוון לחוצפה הזו שהם הולכים ללמד אותו איך לדבר ומה לדבר"
 
כתב הגאון המקובל הרב מרדכי עטיה:
"ולו היה לנו לב לדעת ולהבין את הנס הגדול שנעשה לנו בשנת תש"ח שה' הצילנו מידי מרעים שכל מלכי ערב חשבו לבולענו חיים... ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם "וגרשתמו מן הארץ" היינו מקבלים את היסורים באהבה ובשמחה, ואז המתחיל במצוה אומרים לו גמור, פירוש, שה' היה גומר את הגאולה בשלימות, וכל הערבים אשר סביבותינו היה מתקיים בהם הפסוק "ויהי חיתת אלוקים על ההרים אשר סביבותיהם"... אם כן לו עשינו כולנו כזאת ששמחנו בנס שעשה לנו ה' בשנת תש"ח שהצילנו מיד מרעים, והיינו מזמרים ומשבחים ומשוררים לה' על זאת, כי אז בוודאי הייתה הגאולה נגמרת, ואפילו שאין בידינו מעשים טובים שבזכותם ננצל ונגאל, היה ה' עושה לנו הגאולה בהלוואה, על סמך המעשים שנעשה אחר כך" 

תוקן על ידי מם80 ב- 13/05/2016 10:24:52

במחילה, אני חושב שיש כאן שני חלקים:
א. חשיבות ההודאה לה'.
ב. מדוע דווקא האדם הספיציפי המדובר מעלה את עניין חשיבות הודאה לה'.
לגבי ב' אני מסכים שבאמת אין טעם לדון בזה, כי זה לא משנה לעצם הנושא, האם צריך להודות לה' או לא - אם צריך להודות לה' זה לא משנה מי אמר את זה - שמע האמת ממי שאמרה.
אבל לגבי א' - האם אנו מודים לה' במהלך כל ימות השנה על כל דבר שקורה? אם לא, הרי שזה סימן שגם לדעתנו לא צריך להודות לה' "בכל הזדמנות", וצריך לברר אם כן, האם כאן פתאום יש איזו סיבה מיוחדת לעשות את זה. אז לדעתי כן - והסיבה היא שהעם כעם הוא "מסורתי" - וגם אם איננו מקפיד על קיום המצוות בכל מצב, מ"מ מצד האמת זה חשוב בעיני כל העם "לשמור על קשר" עם התורה ועם נותנה. בדיוק כמו שיהודי שאינו שומר מצוות, אך צם ומתפלל ביום כיפור - לא אומרים לו "מה נזכרת עכשיו". כל מצווה שאדם עושה היא בעלת ערך, וגם אם במשך חייו הוא לא מקפיד על כל מצווה שבאה לידו - מ"מ "מותר לו" להודות לה' "מדי פעם". כאן יש בהחלט דבר משמעותי - אפילו היסטורי - שיש להודות עליו, ולכן יש חשיבות גדולה לשימור מצוות ההודאה לה' בצמוד למאורע ההיסטורי, ואין לזלזל בזה, שלא נכשיל את הרבים לעתיד לבוא.