סודו של ספר ויקרא (מוקדש לכמדומני)

בספר שמות הוציא ה' את ישראל ממצרים, כרת עמם ברית ושכן בתוכם. כאן נוצרה הפרובלמה הגדולה: היות והא-ל הוא קדוש ונורא, אין הוא יכול לשכון בין יצורים נחותים כמונו. אותה נחיתות מכונה בשם הכולל 'טומאה' ומחולקת לשני סוגים: טומאה פיזית - הפרשות שונות, נגעים שונים. וטומאה רוחנית - חטאים מסויימים.
ספר ויקרא נועד לקבוע את חוקי שכינת ה' בעמו, והוא מתמודד עם הבעיה הזו. הפתרון שלו כפול: אזהרה מפני התופעות המונעות את שכינת ה', ודרך להתמודד עם אלו שהתרחשו. אותה דרך היא מושג הכפרה, שמשמעו כדברי רש''י 'לשון העברה וקינוח' החטא יוצר טומאה סקראלית, שמצטיירת כלכלוך רוחני (הגדרת המונח 'רוחני' במקרא אינה משנה לענייננו כרגע), ובאמצעות טקסים מסויימים ניתן למחות אותו.
פרשות ויקרא וצו עוסקות בטקס הכפרה הראשון שהוא הקרבן הספציפי. ע''י קרבנות מוגדרים מתכפרים חטאים ספציפיים של היחידים והכלל,  וכך. קיימים ארבעה סוגי קרבן: חטאת היא קרבן כפרה על חטאי שוגג. עולה היא קרבן כפרה כללי (ולכן זיהו אותה חז''ל עם חטאים פחות מוגדרים - הרהור הלב וכדו') אשם הוא קרבן כפרה על רשימת חטאי מזיד קלים יחסית שניתנים לכפרה, בשונה מכלל החטאים. שלמים הוא קרבן נדבה.
הן הוצבו כאן א. כי הן נאמרו למשה מיד עם הקמת המשכן בשבעת ימי המילואים, המתוארת בסוף שמות. ב. כי הן מהוות את 'הוראות השימוש' באותו משכן. בהן עצמן קיימת חלוקה פנימית: ויקרא (א-ה) עוסקת בקרבנות הכפרה. צו  (ו,א - ז,כז) מופנית לכהנים ועוסקת בעיקרה בהוראות השימוש באותם קרבנות אחרי שמסתיים חלקו של הבעלים, וכן בשכר הכהנים חלף עבודתם(ז,כח-לט).
חצי פרשת צו וחצי פרשת שמיני (ח-י) חוזרת לתאר את טקס חנוכת המשכן, שהתרחש מיד אחרי הוראת חוקי הקרבנות. כאן נלמד כיצד ניתן לזמן את השכינה 'זה הדבר אשר ציוה ה' תעשו - וירא אליכם כבוד השם' אולם כאן מתעוררת סכנה נוספת,העולה מכל הספר כולו. אחרי שלמדנו עד כמה חשובים נימוסים פולחניים מפורטים אנו עלולים לחשוב שמדובר בחוקה מאגית חסרת פשר. ביצוע פעולות מסויימות מכריח את ה' לנקוט במעשים מסויימים. כנגד זה מובא סיפור בני אהרן שביצעו פולחן מעולה, אלא שהיה חסר בו נתון אחד 'אשר לא ציוה אותם' מתברר שכל תוקף הפולחן הוא בכך שהיה ציווי, ובהיעדרו הקשר הישיר עם הא-ל הוא קטלני. התורה משתמשת באותו סיפור גם כדי להזהיר על כובד הראש ההכרחי לקיום הפולחן 'יין ושכר אל תשת...ולא תמותו'. 
עכשיו, בפרשות שמיני ותזו''מ, פונה התורה לעסוק בבעיית הטומאה הפיזית, שהיא בלתי אפשרית כאשר 'אני שוכן בתוכם'. ראשית (יא) נאסר המגע עם בעלי חיים טמאים, לצורותיו השונות (אכילה ומגע). שנית (יב-טו) נקבעים כללי הרחקתם של אנשים טמאים. חלקם נאסרים בכניסה למקדש וחלקם נדרשים להתרחק ממחנה ישראל, המהווה את המסגרת הכללית לשכינת ה'. כל הטומאות האנושיות מוסרות באמצעות ביצוע טקסי היטהרות וכפרה מוגדרים.
אולם עם כל זאת, יודעת התורה שטומאה תתרחש. כיון שאנו עוסקים בבני אדם, שאינם מושלמים. לכן (טז) קובעת התורה טקס כפרה שנתי שנועד למחות את הטומאות המצטברות לאורך השנה. הטקס מוחק הן טומאה פיזית והן טומאה רוחנית (יום כיפור שלנו מבוסס על הטקס הזה, אם כי אינו זהה לו) ומאפשר את המשך קיום השכינה בתוך בני ישראל. וכלשונה 'וכפר על הקודש מטומאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם, וכן יעשה לאהל מועד השוכן אתם בתוך טומאותם'. עוד מלמדת התורה כי כניסה לקודש הקדשים, במהווה את שיא ההתאחדות בין העם לשכינה, תותר רק עם ביצוע הטקס, שכןרק אז משיג עם ישראל את הטהרה המושלמת. הטקס הוצב כאן כי הוא עוסק בפולחן כפרה מקדשי, שמתאים לכל החלק הזה של הספר העוסק בפולחני כפרה.
משסיימה התורה את תורת הפולחן, היא קובעת חוקים הנגזרים ממנו: (יז)  איסור הקרבה בחוץ, איסור אכילת בשר, איסור אכילת חלב ודם.
עכשיו, בסוף אח''מ, קדושים ואמור, עוברת התורה לחוקי הקדושה הנדרשים מהעם בקרבו שוכן ה'. ראשית (יח) נאסרות התועבות החמורות ביותר. שנית (יט), מצווה העם לנהוג ע''פ הנהגות נעלות מסויימות. שלישית (כ), הוא מצווה להרוג את החוטאים בתועבות שנאסרו לעיל.
רביעית (כא-כב), נקבעים חוקי פרישות נעלים עוד יותר לכהנים, העובדים אצל ה'.
 לאחר מכן קובעת התורה את (כג) קדושת הזמן, זמנים מיוחדים בהם נדרש העם 'לקרוא קודש' כלומר, לשבות ממלאכה ולעסוק בא-ל ובתורתו.
הספר מסתיים (כד), כשם שהתחיל, בציווי על העבודה הקבועה במשכן. כאן מסופרת גם אנקדוטה הקשורה לחוקי הקדושה - דינו של מקלל ה'.
לאחר מכן, בבהר - בחוקותי,  מובא קטע חוקים שניתן בסיני, ולא באהל מועד, והוא עוסק בבעיית הבעלות. הבעיה היא שבעלות האדם על ממון יוצרת רשות עצמאית, המגבילה כביכול את בעלות הא-ל. לפיכך (כה) מוגבלת הבעלות בדרכים שונות - שמיטה, יובל, שילוח עבדים.
קטע זה מסתיים (כו) בתנאי הברית שנכרתה בסיני בין ה' לעמו. לפיהם על קיום מצוות יזכה העם לאושר ועל עבירות לסבל. לכן הוצבה פרשה זו כאן. כי הסיבה לכלל זה היא שכינת ה' בתוכנו, שיוצרת יחס מיוחד בין ה' ובינינו.
פרשת ערכין (כז) עוסקת גם היא בבעיית הבעלות והא-ל, אלא שמזוית אחרת - אדם שמקדיש מנכסיו לא-ל. היא הוצבה אחרי הקללות כדי לא לסיים בדבר רע.




כמדומני, באשכול הזה נסיתי למלא משימה מסויימת.