|
|
| נשלח ב-9/6/2016 11:21 |
 |
| |
מיימוני,
רוב החכמים הסינים האמינו בעולם הבא, אלא שהחכם יאנג האמין רק בעולם הזה.
לענ"ד סיפורו בא להראות שכל הנאה מהעולם הזה הינה דבר יחסי, ואת הבעייתיות של מוסר של אנשים הפרושים מרוב ההנאות העולם הזה כלפי אנשים הנהנים מהבלי העולם הזה.
|
|
|
|
| נשלח ב-9/6/2016 13:14 |
|
| |
תמהני שלא נזכרה כאן מימרתו הנודעת של ר' ישראל סלנטר: חייב אדם לדאוג לעוה"ז של חברו ולעוה"ב של עצמו, ולא להיפך, כפי שנהוג.
|
|
|
|
| נשלח ב-9/6/2016 13:41 |
|
| |
בבית הכנסת שאל אדם את חברו- מדוע אתה לא עומד ב ויברך דוד?
השיב לו- למה אני לא עומד איכפת לך, אבל זה שאני יושב בבית חצי שנה בלי פרנסה חצי שנה זה לא מזיז לך!?
|
|
|
|
| נשלח ב-9/6/2016 13:42 |
|
| |
רבי פרידא הוה ליה ההוא תלמידא דהוה תני ליה ארבע מאה זימני וגמר יומא חד בעיוה למלתא דמצוה תנא ליה ולא גמר א"ל האידנא מאי שנא א"ל מדההיא שעתא דא"ל למר איכא מילתא דמצוה אסחאי לדעתאי וכל שעתא אמינא השתא קאי מר השתא קאי מר א"ל הב דעתיך ואתני ליך הדר תנא ליה ד' מאה זימני [אחריני] נפקא בת קלא וא"ל ניחא ליך דליספו לך ד' מאה שני או דתיזכו את ודרך לעלמא דאתי אמר דניזכו אנא ודריי לעלמא דאתי אמר להן הקב"ה תנו לו זו וזו (עירובין נד ע"ב).
|
|
|
|
| נשלח ב-9/6/2016 15:43 |
|
| |
מ
תודה על הסברת המקור הסיני. בלעדיך לא הייתי מבין. וכנראה לא רק אני.
אמנם יש לשאול מהיכן לקוחה פרשנותך? האם כך ביאר יאנג עצמו, או תלמידיו? שהרי אפשר למשל לפרש זאת על המיסטיקאי, אולי הבודהיסט, שרואה אחרים משקיעים בתענוגות ומנסה להראות להם שלשיטתו לא זו הדרך. או אולי זה הומור עצמי על מי שמאמין שיוכל להסביר למי שאינו מיסטיקאי?
אולי תוכל לציין מיהו יאנג ולספק לינק כהרגלך? וכן למקור הסיפור.
ואציין מה עוד קשה לי: עד כמה שידוע לי, באותו איזור רחב, הודו, סין וכיו"ב, רווחה האמונה בגלגולים, כאשר הגלגול החדש נקבע לפי התנהגותו של האדם בגלגול הקודם ובגלגולים קודמים עוד יותר, כלומר ה"קארמה" שלו. אז במה לא האמין יאנג?
זה כמובן נושא אחר מהנושא המרכזי של האשכול, אבל זה מעניין.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
| נשלח ב-9/6/2016 15:45 |
|
| |
ותראו מי הגיע!
אידך גיסא!
איקונים ירוקים רוקדים במעגל
לענין ר' ישראל מסלנט ומאמרו, אתה כמובן צודק, אלא שלעוצם פשיטות גישה זו אולי לא הזכירוה במפורש עד הלום. ונדמה לי שבמאמר המקורי שממנו יצא האשכול הוזכרה אבחנה זו. שהאדם צריך לדאוג לעולם הבא של עצמו ולעולם הזה של חברו אם כי אולי לא בשם ר' ישראל מסלנט.
(תישאר קצת, חבר אתה חסר).
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
| נשלח ב-9/6/2016 18:43 |
|
| |
מיימוני,
הגר"א היה לומד תורה תוך הקפידו שחלון חדרו סגור, שמא קרני השמש תסחנה את דעתו מהלימוד.
מר שושני היה אומר שצריך ללמוד גמרא ליד חלון פתוח, אולי כדי להזכיר ללומדים שתכלית הגמרא תיקון העולם כולו.
מי משניהם צדק יותר לדעתך?
|
|
|
|
| נשלח ב-10/6/2016 01:06 |
|
| |
צדק - לגבי מה? לגבי עצמו? לגבי אחרים?
אני סבור כך: זו לא שאלה הלכתית. יעשה כל אחד מה שנוח לו ומקדם אותו. וחלילה לנו להזמין תשובה או חיבור הלכתי בשאלה "האם החלון צריך להיות פתוח או סגור".
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
|
| נשלח ב-10/6/2016 01:35 |
|
| |
זו איננה שאלה הלכתית, אולם זו שאלה תורנית. הגר"א למד תורה בחלון סגור. בישיבת וולוז'ין, שייסד תלמידו רבי חיים, היו קבועים חלונות גבוהים בכל צדדי הבניין מהם השקיפו הרים מוריקים, אילנות, ודשאים של גנים ושדות, ולא רק שלא הסיחו את דעתם של הבחורים הלומדים, אלא אדרבא זיוה השופע של השמש האיר את הגמרות באור בהיר ונשמע בקולותיהם של הלומדים שנתנגנו בלהט כנחשול אדיר שהציף את האולם הגדול (על סמך תיאור של יהושע פישל שניאורסון). מה שטוב לרב איננו בהכרח נכון לתלמידיו. זה כלל גדול במוסר.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/6/2016 13:25 |
|
| |
תודה, מיימוני!
להערכתי התשובה נעוצה בכך שגם אלה הרואים את הסבל כמקנה זכויות לעולם הבא אינם מקדשים את הסבל כשלעצמו. זוהי 'אמת מנחמת' במונחי אליעזר שבייד. לכן גרימת סבל היא בסופו של דבר חטא, גם אם מבחינת הקרבן יש כאן סוג של התעלות. וידועים הדיונים על 'אוי אשור שבט אפי'. ניחא לומר כי אשור עשה שליחותו של מקום, אך האם יעלה על הדעת שייחשב לו הדבר למצוה?
|
|
|
|
| נשלח ב-20/6/2016 12:49 |
|
| |
| מיימוני כתב: |  |
בכתבי חסידות ניתן למצוא את הדעה שהדמיון שורד לעולם הבא, וכי שכרו של אדם ירא שמים שאינו מסוגל ליכולת אינטלקטואלית הוא לחיות תענוגות דמיוניים.
|
|
מיימוני,
אפשר לקבל מקור לדברים הנ"ל?
|
|
|
|
| נשלח ב-20/6/2016 14:52 |
|
| |
שלישישי
סליחה שלא ציינתי מקור.
יש רק מקור אחד שאני זוכר והוא בלקט המעשיות שאסף בובר. יש שם אודות שכרו של עגלון שלא היה ראוי ללמוד תורה ולכן קיבל את שכרו לנהוג בעגלה במסלול אינסופי בעולם הבא (עם סוסים טובים ועוד תנאים).
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
| נשלח ב-21/6/2016 11:47 |
|
| |
מיימוני, תודה. חשבתי שיש מקור מבוסס יותר לנאמר.
לא מצאתי את הסיפור שהזכרת, אבל מצאתי סיפור אחר שמעניין לראות איך הוא מתקשר לדיון באשכול (הקשר הוא הדמיון).
http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=3113720&whichpage=3&forum_id=1364#R_3
ר' אלימלך וקערת המרק בהיותו [ר' מנחם מנדל מרימינוב] מסתופף בצל כ"ק כב[ וד קודשו ] רבו הקדוש הרבי ר' אלימלך זצ"ל [ זכר צדיק לברכה ,] וטרם נודע לאיש מופת ובעל רוח הקודש והיה כאחד מן החסידים יושבים לפני רבם, קרה הדבר: ביום השבת בסעודה השנייה בשבתו יחד עם כל המסובין לפני רבם, כאשר העמיד המשמש את קערת מרק לפני רבם, לקח הרה"ק [הרב הקד ]וש הרבי ר' אלימלך את הקערה והפכה על פיה, ונשפכה המרק. ויצעק רבינו מוה"ר [מורנו הרב ] רבי מנחם מענדל מתוך בהלה ופחד: 'אהה, אדוני מורי ורבי, הלוא יקחו אותנו כולנו למאסר, ועתה הניחה . 'מזה המסובין כשומעם את הדברים, כמעט שהתפרצה שחוק מתוך פיהם, אפס מיראת רבם עצרו כוח מלמלאות פיהם שחוק. מורו ורבו הקדוש השיב לו על זה הרגע: 'בני, שלום לנו אל תירא, הלוא אנחנו פה היום כולנו . ' אחר כך סיפר רבם בעצמו מה שעבר ביניהם: אחד משרי הממשלה, מזימות יעץ להרע לכל היהודים שבמדינה, וכבר ניסה פעמים רבות לכתוב שטנה בספר, ולהביאו לפני המלך כי יתן עליו טבעת המלך. ולא עלתה בידו, כי בכל עת קרה איזה מקרה, שבסיבתה לא היה ראוי הספר להעלותו על שולחן המלך. והיום גמר כתיבתו, וכל עוולה והשחתה לא נמצא בו למונעו מלהביא אל המלך. ובחפצו לקחת חבית החול לפזר עליו לייבש את הדיו, הפכתי הקערה עם המרק לפועל דמיון, שיעשה גם הוא כן על הכתב, ואז טעה ותחת חבית החול לקח את חבית הדיו, והפכה על הכתב. האברך הזה [הרה"ק הרב הקדוש מרימינוב ] ראה את כל הנעשה, והוא היה כל כך מופשט מגשמיות עד שלא ידע שהנני פה, וקא סבר כי בידי ממש הפכתי בית הדיו על הספר, וצעק מרוב פחד ומורא כי יקחו אותנו למאסר. אז ראו כולם, כי זה האברך צופה ברוח הקודש, במקומות אשר עין לא ראתה.
הסיפור נלקח מכאן
http://www.orot.ac.il/publications/amadot/amadotpdf/5-8.pdf
 |
|
|
|
|
|
