| נשלח ב-3/7/2016 07:37 |
 |
| |
קול השואה: אלי ויזל ע"ה
אלי ויזל, סופר השואה, הלך לעולמו.
העתקתי את רוב הדברים מויקי:
ויזל נולד ב סיגט שב רומניה ( טרנסילבניה) לשלמה-אלישע ושרה לבית פייג, יהודים חרדים שבבעלותם חנות מכולת. בבית דיברו יידיש רוב הזמן, אך גם גרמנית, הונגרית ו רומנית. אמו של ויזל, שרה, הייתה ביתו של דודייה פייג, חסיד ויז'ניץ וחוואי, שהיה אדם ידוע ומוערך בקהילה, ואף ישב בכלא מספר חודשים כי עזר ליהודים פולנים שברחו מפולין והיו רעבים. אביו של ויזל, שלמה, הטמיע בבנו ערכים הומניסטיים, ועודד את ויזל ללמוד עברית ולקרוא ספרות כללית, בעוד אמו דחפה אותו ללמוד תורה ו חסידות. ויזל היה מקורב ל חסידות קרעטשניף בעיר סיגט.
בשנת 1940 סופחה סיגט ל הונגריה, בת בריתה של גרמניה הנאצית. במשך שנים אחדות נותרו יהודי סיגט בעירם בביטחון יחסי, אך באפריל 1944, בעקבות פלישת הצבא הגרמני להונגריה, הוקם גטו בסיגט ובו רוכזו יהודי העיר. במאי 1944 החל גירוש יהודי העיר ל אושוויץ, ובני משפחת ויזל ביניהם. אמו ואחותו הקטנה של אלי ויזל נרצחו באושוויץ עם הגיען, בעוד אלי ואביו הוצבו לעבודה במחנה אושוויץ III. הם הועבדו בעבודת פרך בתנאים קשים, ומדי פעם הועברו בין מחנות משנה שונים. עם התקרבות הצבא האדום לעבר אושוויץ צורפו אלי ואביו ל צעדת המוות שפינתה את אסירי אושוויץ מערבה לתוככי גרמניה למחנה בוכנוואלד. האב נפטר כעבור ימים ספורים וויזל שרד במחנה את שלושת החודשים האחרונים של המלחמה עד לשחרור המחנה בידי בעלות הברית, ב- 11 באפריל 1945. בנוסף לאלי שרדו את השואה גם שתי אחיותיו הגדולות.
לאחר המלחמהעם שחרורו הושם בבית יתומים בצרפת ולמד צרפתית. בעת שהותו בבית היתומים צולם לצורך כתבה בעיתון. כאשר הופיעה תמונתו בעיתון צרפתי זיהתה אותו אחת מאחיותיו וכך חודש הקשר איתה, מאוחר יותר חודש הקשר גם עם אחותו השנייה. הוא למד פילוסופיה בסורבון ולימד עברית. בהמשך היה לעיתונאי וכתב עבור עיתונים צרפתיים וישראליים, אולם סירב לכתוב או לדון על חוויותיו בשואה, משום שטען כי לא נמצאות המילים היכולות לתאר את גודל הזוועה. פגישה עם פרנסואה מוריאק, חתן פרס נובל לספרות ולימים חברו הקרוב, שינתה את דעתו והוא החל לכתוב ביידיש את ספרו "והעולם שתק" על זכרונותיו ממחנה הריכוז. מאוחר יותר ערך ויזל את הספר והוציא אותו בצרפתית כ"הלילה". בשנת 1956 הגיע לניו יורק, שם עבר תאונת דרכים קשה שריתקה אותו לכיסא גלגלים למשך שנה. בשנת 1963 התאזרח בארצות הברית, שם החל לכתוב בעיתון ביידיש, היה כתב העיתון ידיעות אחרונות וכן כתב ספרים בצרפתית. ויזל החל בפעילות ציבורית להנצחת מורשת השואה, והפך לדמות המרכזית והמוכרת ביותר בארצות הברית בתחום זה. ויזל עודד ניצולי שואה אחרים לספר את סיפוריהם, ופרסם בעצמו למעלה מ-40 ספרים. הוא זכה בפרסים ספרותיים רבים. בשנת 1986 הוענק לו פרס נובל לשלום על פועלו ב"ועדה הנשיאותית לזכר השואה", שבראשה עמד, לבקשת נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר, בין השנים 1978–1986. בין היתר השתתף בתכנון וייזום הקמת מוזיאון השואה הלאומי של ארצות הברית בוושינגטון הבירה, וב-1993 זכה להדליק, יחד עם הנשיא ביל קלינטון, את אש התמיד באולם הזיכרון שבמוזיאון, במסגרת טקס הפתיחה. ויזל נישא בשנת 1969 לאסתר מריון רוז, שתרגמה את ספריו לאנגלית, ונולד להם בן אחד. ויזל התגורר עד מותו בארצות הברית והרצה בקתדרה למדעי הרוח של אוניברסיטת בוסטון. את רוב רווחיו מהספרים שכתב הוא חילק דרך "קרן אלי ויזל לאנושיות". בין היתר הקימה קרן ויזל את "בית ציפורה" – מרכז לימודים והזנה לאוכלוסייה האתיופית בקריית מלאכי ובאשקלון ע"ש אחותו שנספתה באושוויץ. כשהתפוצצה פרשת ההונאה של ברנרד מיידוף, התברר כי גם "קרן אלי ויזל לאנושיות" הייתה בין הנפגעים בפרשה זו, וכי איבדה בהונאתו של מיידוף כ-15 מיליון דולר, כמעט כל הונה. ב- 2 ביולי 2016, כ"ו בסיון התשע"ו, נפטר אלי ויזל בגיל 87 ב ניו יורק
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-3/7/2016 07:50 |
|
| |
מן הראוי לסקור את כתיבתו מפני שאלי ויזל גילם את השאלה הגדולה שהעיקה על יהודים לאחר השואה. איך יתכן לשלב בין העובדות המרות של רצח מיליונים בלא שום עוול ברור שאפשר לייחס להם עם אמונה באלוקים ועם המשך עבודת האלוקים? כיון שאיני מכיר אותה מספיק, אני מניח לאחרים ומזמין אותם לעשות זאת.
אבל כן אוכל לכתוב מדוע חשוב לדון בו ובכתיבתו כאן.
רבים לא שרדו עם מערכת האמונות שעליה גדלו. זה היה בלתי אפשרי עבורם. ויזל היה להם לפה.
קטע מדהים בעזותו הועתק בעיתון הארץ (הלינק לקמן). קטעים שלא פירסם המחבר בשעתו באחד מספריו שנדפסו על השואה:
החיבור של 150 העמודים ששולף ההיסטוריון ד"ר יואל רפל ממדפי הספרייה הענקית שלו הוא מסמך קשה לקריאה. לא כתב היד מכביד על המלאכה – הוא דווקא ברור וקריא. התוכן – כתב אישום חריף נגד אלוהים ומי שהאמין בו בתקופת השואה – הוא שהופך את העמודים האלה למצמררים. "האמנו בנסים ובאלוהים! ולא בגורל... ורע מאוד עשינו, שלא האמנו בגורל. שכן – יכולנו למנוע הרבה אסונות..." כותב המחבר. "אין עוד אלוהים בשמים, לחש כל צעד וצעד אותו שמנו על האדמה. אין עוד אלוהים בשמים, ואין עוד אדם על הארץ מתחת. היקום חולק לשניים: למלאכי מוות ולמתים", הוא מוסיף בהמשך. ואחר כך: "אני הפסקתי להתפלל ולא דיברתי על אלוהים. כעסתי עליו. אמרתי לעצמי: הוא אינו ראוי שנתפלל אליו. ובעצם: האם שומע תפילות הנהו?... למה לקדשו? עבור מה? עבור הסבל שהוא מוריד על ראשינו? עבור אושוויץ ובירקנאו?... הפעם לא נעמוד כנתבעים לדין בפני השופט האלוהי. הפעם אנחנו השופטים והוא – הנאשם. אנחנו מוכנים. מסמכים כבירים בתיק ההאשמה שלנו. מסמכים חיים. מסמכים שיזעזעו יסודות הצדק".
http://www.haaretz.co.il/.premium-1.2925993
חוצפה כלפי שמיא? אפיקורסות? אולי תלוי איך נקראים הדברים ואיך הם נכתבים. הרושם שלי היה שיש כאן אמונה גדולה באלוקים. איך אלוקים הטוב והמיטיב הניח לדברים כאלו להתרחש. ואיך ניתן לנו לחיות ולהתפלל ולשמור מצוות אחרי השואה?
אלי ויזל היה, לפי הנראה ממה שכתב, אדם עם כנות, עם יראת שמים, ולכן לא היה מוכן להתפלל.
אולי היו הרבה מאד אלי ויזל. אולי עד היום יש, כיון ששואה יכולה לקרות גם בקנה מידה הרבה יותר קטן - ראו את סיפורו של איוב.
כל עוד המתלונן מציג את שאלתו כלפי האלוקים מתוך כאב, האם לא עדיפה השאלה על הנסיון לבקר אותו?
דומה בעיני שעליו יאמר השם:
איוב פרק מב
(ז) וַיְהִי אַחַר דִּבֶּר יְקֹוָק אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל אִיּוֹב וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי חָרָה אַפִּי בְךָ וּבִשְׁנֵי רֵעֶיךָ כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה כְּעַבְדִּי אִיּוֹב:
למי שאינו מכיר את העלילה (ספר איוב עצמו קשה מאד לקריאה ולמעשה יש בו חזרות רבות ולכן אפשר להסתפק בעלילה המרכזית): ה' מרשה לנסות את איוב. איוב הצדיק התמים מאבד את כל מה שיש לו: רכוש, ילדים, בריאות. רק רעיו האוהבים באים לבקרו והוא מתלונן על מידת הצדק האלוקי והם מבקרים אותו מפני שזה כנראה מגיע לו. בסופו של דבר גם חכם מקומי וגם השם מוכיחים אותו שאינו מבין באמת את כללי הבריאה והוא מודה שבאמת שגה, ואז ה' אומר את המילים שציטטתי. בניגוד לאלי ויזל, ה' בסיפור שב את שבות איוב לגמרי. יש דעה שגם הילדים שכביכול מתו הוחזרו לו).
אלי ויזל לא אמר:
איוב פרק מב
(ב) ידעת יָדַעְתִּי כִּי כֹל תּוּכָל וְלֹא יִבָּצֵר מִמְּךָ מְזִמָּה:
(ג) מִי זֶה מַעְלִים עֵצָה בְּלִי דָעַת לָכֵן הִגַּדְתִּי וְלֹא אָבִין נִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי וְלֹא אֵדָע:
(ד) שְׁמַע נָא וְאָנֹכִי אֲדַבֵּר אֶשְׁאָלְךָ וְהוֹדִיעֵנִי:
(ה) לְשֵׁמַע אֹזֶן שְׁמַעְתִּיךָ וְעַתָּה עֵינִי רָאָתְךָ:
(ו) עַל כֵּן אֶמְאַס וְנִחַמְתִּי עַל עָפָר וָאֵפֶר
אבל ה' לא התגלה אליו אישית. ומי יודע, האם התגלות היתה מספיקה כדי להשתיקו?
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
|
| נשלח ב-3/7/2016 07:53 |
|
| |
מערכות היחסים המתקיימות בין אלוקים לאדם הן מגוונות מאד. בספרים שאנו לומדים בדרך כלל אנו מכירים את הצדיק התמים שמקבל הכל באהבה.
מעשה בתלמידים-חסידים שבאו אל המגיד ממזריטש כדי לשאול אותו איך אפשר לברך "הטוב והמיטיב" (או: שעשה לי כל צרכי?) כאשר אדם סופג סבל וצרות?
הוא שלח אותם אל רבי זוסיא מאניפולי.
רבי זוסיא היה עני מרוד וכנראה גם אדם חולני.
אבל כאשר שאלו אותו את השאלה הזו, חייך וענה:
איך אני יכול לענות לכם? ה' עשה איתי רק חסדים כל הימים...
הנה דגם אחד של אמונה.
אלי ויזל מציג עמדה הפוכה.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
| נשלח ב-3/7/2016 07:58 |
|
| |
יש מקום לטענה שבאמונותינו ובתפילותינו אנו תמיד ילדים קטנים, חוזרים להיות ילדים קטנים הנשענים על אבא. זה לא דבר רע או שגוי. יתכן שהדגם שלנו של הישענות על אבא הוא הבסיס שבאמצעותו אנו מציירים לעצמנו את ה', את ציפיותינו, את הקשר שלנו.
אצל הגרי"ד סולוביצ'יק אפשר למצוא את היחס לה' שנבנה על זכרונות ילדותו.
אם כן, האם אלי ויזל דומה לילד שמודיע לאבא שבגלל שהיה כך וכך הוא מסרב לדבר עם אבא עד שאבא יחזור בו, ירצה אותו, יעניק לו מה שביקש?
איני אומר חלילה שהטענות של אלי ויזל היו מהסוג הילדותי שמוכר כמדומה לרבים מאיתנו. אני כן אומר שזה סוג של דיאלוג. של מי שטוען נגד ה': איני רוצה להאמין בך, אך בה בשעה מציץ כדי לראות אם אלוקים כבר מגיע כדי להתגלות אליו ולהסביר לו.
לאיוב היתה התגלות עם תוצאות שהמפרשים עמלים להבין ולהסביר (ואני עצמי טרם חש שהבנתי את המסר כפי שלא הבנתי את התשובה של ה' שם). לאלי ויזל כנראה לא היתה התגלות, ואם היתה, הוא לא הבין שהיא ההתגלות. (מעניין מה וטו שלנו הטוב, מייסד הפורום, היה עונה על השאלה הזו, עם תפיסת האלוקים שלו בתור "הווה").
האם יש מקום לדון אותו על כך שנשאר לשבת מבחינתו בתוך הבוץ, מגרד בחרס את פצעיו האנושים, ממשיך לשאול היכן הצדק?
העצה של חכמינו, אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו, נכונה גם לגבי מה שכתבתי. איך יכולה להיות לי יומרה להבין מה הניע את אלי ויזל. חלילה לי לרצות לחוש מן המקצת ממה שעבר עליו. אבל מכוחה של התכונה האנושית המופלאה של אמפתיה, של הדמיון שמאפשר לנו לנחש מה אחר עובר וחש, ומכוחה של פילוסופיה, העזתי לכתוב מה שכתבתי.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
|
| נשלח ב-3/7/2016 08:01 |
|
| |
כאשר אדם פונה לה' וקורא אליו, מעשה איוב, בוא והסבר מה שעשית ומה שאיפשרת לו להתרחש, האם אין זה סוג של תפילה?
חוני המעגל, לפי הסיפור, עג עוגה (שירטט עיגול) ואמר שלא יצא ממנו עד שירד גשם לעם ישראל.
אלי ויזל עג עוגה ואמר שלא יצא ממנה ולא יפסיק לטעון את טענתם של ששה מיליון נספים עד שיקבל תשובה.
זו הקריאה האישית שלי של אלי ויזל. ומשום כך כתבתי כאן מה שכתבתי.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
| נשלח ב-3/7/2016 09:02 |
|
| |
מיימוני יקר,
הא-ל המואנש תקף אך ורק בתקופת הילדותיות (לאו דווקא בגיל כרונולוגי) ומוצדק בתור גורם מאזן וחיובי לנטיות רעות בדעת ובמעש ובהרגש.
אשר על כן כאשר נפגשו אלי ויזל ור' זוסיא אמש (כמובן בציור אגדי עבורנו) הם שמחו להיווכח שמצד אחד אלו ואלו דא"ח באשר
בעבר כל אחד מהם הגיב לא-ל המואנש לפי דרכו ובצד השווה שכל אחד חשב שיש לא-ל חוזה לעשות רק חסד (לפי מבט האדם על טיבו של חסד) והתגובה השונה שלהם היתה רק באם לדמיין שהיתה הפרת חוזה או לא. מצד שני של הגעתם ל"עולם האמת" הם נוכחו שאין לא מואנש ולא חוזה ושכבר לא משנה או איך שאומרים ביידיש על מי שנפטר "מיפטער פיפטער, אבי געזונט".
|
|
|
|
| נשלח ב-3/7/2016 09:34 |
|
| |
בסיום דרשה שנשא כותב השורות, ניגש אליו אלי ויזל ז"ל ואמר: יישר כח, לא הכרתי את דברי הרמב"ן שהבאת, הם כל כך נפלאים... יהיו הדברים לע"נ : (דברים, ו, יח): ועשית הישר והטוב בעיני ה' -
על דרך הפשט יאמר תשמרו מצות השם ועדותיו וחוקותיו ותכוון בעשייתן לעשות הטוב והישר בעיניו בלבד. ולמען ייטב לך -
הבטחה, יאמר כי בעשותך הטוב בעיניו ייטב לך, כי השם מטיב לטובים ולישרים בלבותם. ולרבותינו בזה מדרש יפה, אמרו זו פשרה ולפנים משורת הדין.
והכוונה בזה, כי מתחלה אמר שתשמור חוקותיו ועדותיו אשר ציוך, ועתה יאמר גם באשר לא ציוך תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו, כי הוא אוהב הטוב והישר: וזה עניין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותיקוני הישוב והמדינות כלם, אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה, כגון לא תלך רכיל (ויקרא יט טז), לא תקום ולא תיטור (שם פסוק יח), ולא תעמוד על דם רעך (שם פסוק טז), לא תקלל חרש (שם פסוק יד), מפני שיבה תקום (שם פסוק לב), וכיוצא בהן, חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין, וכגון מה שהזכירו בדינא דבר מצרא (ב"מ קח א), ואפילו מה שאמרו (יומא פו א): פרקו נאה ודבורו בנחת עם הבריות, עד שיקרא בכל עניין תם וישר:
|
|
|
|
|
| נשלח ב-3/7/2016 09:40 |
|
| |
סבלות איוב ודור השואה שונים עקרונית מכאב בטן של תינוק שלא חטא?
|
|
|
|
| נשלח ב-3/7/2016 10:58 |
|
| |
| ווטו1 כתב: |  | | מיימוני יקר,הא-ל המואנש תקף אך ורק בתקופת הילדותיות (לאו דווקא בגיל כרונולוגי) ומוצדק בתור גורם מאזן וחיובי לנטיות רעות בדעת ובמעש ובהרגש.אשר על כן כאשר נפגשו אלי ויזל ור' זוסיא אמש (כמובן בציור אגדי עבורנו) הם שמחו להיווכח שמצד אחד אלו ואלו דא"ח באשרבעבר כל אחד מהם הגיב לא-ל המואנש לפי דרכו ובצד השווה שכל אחד חשב שיש לא-ל חוזה לעשות רק חסד (לפי מבט האדם על טיבו של חסד) והתגובה השונה שלהם היתה רק באם לדמיין שהיתה הפרת חוזה או לא. מצד שני של הגעתם ל"עולם האמת" הם נוכחו שאין לא מואנש ולא חוזה ושכבר לא משנה או איך שאומרים ביידיש על מי שנפטר "מיפטער פיפטער, אבי געזונט". |
|
ווטו
בצורה הכי בוטה וגסה, אני מקבל פריחה מכל המבוגרים שמדברים על האל הילדותי שיש לאחרים. למדנו מספיק תנ"ך בחיינו כדי לדעת שהתורה מדברת על חוזה, ונמאס מהנפיחות הכביכול מבוגרת הזו. גם זו בסך הכך צורה של בריחה מהתמודדות עם שאלות אמיתיות.
זה שלכמה אנשים, יש צורך פסיכולוגי לקיים מצוות, בלי שום משמעות מאחוריהם, (כן, אני יודע כי זה יש להם איזשהו קשר עם הוויה) זה לא אומר שהם יותר מבוגרים.
|
|
|
|
| נשלח ב-3/7/2016 10:58 |
|
| |
תראו מי הגיע!
|
|
|
|
| נשלח ב-3/7/2016 11:03 |
|
| |
אם כן, וטו לשיטתו. ברגע שאדם מתבגר ומוותר על הציפיה להתערבות אלוקית בבריאה שמענישה את הרעים ומצילה את הטובים, אין הוא נקלע לבעייתו של איוב-אלי ויזל.
איני סבור שהרמב"ם היה מסכים עם תפיסת הווה של וטו, שדומה יותר לזו של שפינוזה (וכבר דנו בזאת הרבה בראשית ימי הפורום...), אבל ודאי שהרמב"ם היה מסכים למסקנה: לא מצפים ולא מתאכזבים.
אבל מה לעשות ואנו מתקשים ללכת כאן בעקבות הרמב"ם או וטו.
מה בכל זאת אנו עונים לעצמנו? שמא עלינו להכיר בכך שה' מנהיג את העולם גם במה שנראה כמו השגחה כללית, ואם ה' בוחר לשלח את שבט אפו, גרמניה הנאצית, בעולם ומלואו, גם היהודים בכלל (ושמא היהודים היו גורם בשל חטאים שונים, וכבר היו חטאים שונים שהועלו בתור הגורם המרכזי, ויש לי להוסיף את הרשימה שלי...).
|
|
|
|
| נשלח ב-3/7/2016 11:26 |
|
| |
הבאתי זאת בעבר- בפרולוג ספרו של ויזל "עיר המזל" הוא מביא סיפור.
שני בחורי ישיבה במחנות ההשמדה, אחד מהם המשיך באמונתו. השני פרק כל עול בכפירה מוחלטת בכל.
ביום השחרור כשהמשחררים החלו לאסוף את כל הגוויות עם טרקטור לערימה גדולה.
נעמד הבחור הכופר ליד ערימת הגוויות. ואמר קדיש.-יתגדל ויתקדש שמיה רבא....
שאל אותו חברו - מה קרה חזרת בתשובה?
השיב- אתה לא רואה שאני לועג לו?
|
|
|
|
| נשלח ב-3/7/2016 11:27 |
|
| |
מיימוני
על זה נאמר כך עונים את המעוקות?
מספרים להם שהשמים ריקים ומבהירים לרחל שהיא בסך הכל תינוקת מגודלת, ועדיף שתדבק בהוויה המוסרית הכוללת מאשר ברצון הילדותי לילד שימשיך את מסורת הילדותיות.
תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 03/07/2016 11:55:58
|
|
|
|
| נשלח ב-3/7/2016 12:58 |
|
| |
בעל
אם טענתך כלפי שלא עניתי היטב, אתה צודק. אלא שנקטעה תשובתי באמצע בשל מחוייבויות אחרות.
אמנם לפי שיטת וטו והרמב"ם, שאין לנו לצפות להתערבות אלוקית גם כאשר הנאצים חלילה בשער לפני הרג מיליונים, לפי השיטה הזו עדיין יש לבקש שאת התשובה הזו ילמדו אותנו בצורה שיהיה לנו יותר קל לקבל אותה.
אולי באמת יפים כאן דברי הרמב"ם, שאין מגלים את התשובה הזו אלא בגיל מבוגר, כיון שהילד לא יוכל לחיות עם זה ויתפקר. בדיוק כמו בסיפור שהביא כאן ירוחמ.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-3/7/2016 13:02 |
|
| |
מיימוני
מי אמר שזו דעת הרמב"ם? מאיפה ההקרצות האלו, מהלכות תענית שמתענים כדי שהצרה תחלוף, או שמא המבוגרים קוראים גם אותם בקריצה.
בקיצוק תמשיכיו לדבר על שמים בתורה, כאשר משמעות השמים היא אדישות מוחלטת. באמת, אחלה שמים.
ובאמת, הנדליסיטים והמילריסטים, אל תתנשאו על קהל ה'.
|
|
|
|
| נשלח ב-3/7/2016 13:04 |
|
| |
אשר לויכוח הגדול בין בעל לבין וטו, איני מחוייב לתחזק את דברי וטו מה גם שלא ברור שאני מסכים עמהם. אבל אני כן מחוייב למחות על ביטויים חריפים מדי שנקלעו לדברי בעל בעמיו. מחלוקת? בהחלט. ביקורת חריפה? זה כבר לא.
וארשה לעצמי להגיב כעומד מן הצד. בהחלט אפשר לטעון שהחלוקה הזו בין גישה ילדותית לבוגרת היא אשליה, ואולי הסבורים שהם בוגרים המסוגלים להחזיק מעמד עם אמת קשה הם הם הטועים, והם הם המחפשים בעצם להתגאות לעצמם אם לא לאחרים בסגולותיהם. וכמובן, אם חושדים בבעלי שיטה זו שזה אחד המניעים הכמוסים שלהם, אז אפשר לומר זאת לא רק על וטו שלנו אלא גם על הרמב"ם בכבודו ובעצמו. (צאו וראו בהקדמתו למורה נבוכים כיצד הוא מסלק כל מי שאינו ראוי לכבוד הגדול של עיון בספרו).
כמובן מי יודע מה מסתתר בלב האדם, שיש חושדים שהוא "עקוב מכל" (עקום מכל דבר אחר). אבל מהכרותי בת השנים הרבות עם וטו, לפחות וירטואלית, אני יכול להעיד כמדומה שהוא נקי מהמניע הפסול שמייחס לו בעל...
(לא שאני פוסל את הרמב"ם אלא שעל וטו אני יכול להעיד).
לגבי הנימוק של בעל בעמיו כי בתורה יש תמונה הרבה יותר פשטנית זה ודאי נכון. ולא רק אנו מתקשים בשאלה איך ליישב את הבטחות התורה עם מציאות קשה ואפורה או שחורה אלא גם חז"ל התקשו בכך, ולכן אימצו בשלב כלשהו את התשובה של רבי יעקב נכדו של אחר, כי "שכר מצוות בהאי עלמא ליכא" - אין שכר למצוות בעולם הזה. ולכן יתכן שהיטלר יהרוג צדיקים גדולים כי השכר של הצדיקים שמור לעולם הבא ורק לשם.
לפי גישה זו, איזו טענה יכולה להיות לאלי ויזל נגד הקב"ה, לו ולשאר ניצולי שואה שלא אבו ולא יכלו לסלוח לאלוקים? כנראה יש מרחק בין השלמה פילוסופית להשלמה בחיי המעשה עם טרגדיות כה עצומות, ושלא נזדקק לעמוד בנסיון הזה...
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
|
|
