קול השואה: אלי ויזל ע"ה

"הילכו שנים יחדיו, בלתי אם נועדו?" - למדנו בנביא.
אם יש אחד ועוד אחד הם עדיין אינם "שניים" הם רק אחד ועוד אחד. גם אם יהיו שניים, עדיין אינם "יחדיו". אם אנו רוצים שילכו שניים יחדיו - אין זאת אלא אם יכירו אחד בשני -כל אחד בחברו - ויוועדו. ואז יוכלו ללכת "יחדיו".

אלוקים אחד ואין שני, רצה שיהיו חיים בעולם. חיים - של ממש. בעולם הזה. חיים שעל ידיהם יהיה בעולם דיבור והתייחסות לדברים, שיהיו הרגשות ומחשבות, בקיצור - עולם של חיים. עולם שבו "ילכו שניים יחדיו". אז הוא ברא עולם.

עכשיו, יש לנו אחד - ועוד אחד! אלוקים - ועולם. אלוקים - ואדם.

התגלה הקב"ה אל האדם - ועכשיו שהאדם מכיר בה' - יש לנו כבר שניים. יש כאן שני ישויות המכירות זו בזו. 

אבל עדיין אין "יחדיו". ואיך אפשר ליצור "יחדיו"? שני אנשים יוצרים יחדיו ע"י זה שכל אחד בא ממקום אחר, ומכירים זה את זה, ונותנים אמון זה בזה, ופועלים זה עם זה. אבל האדם הלא יציר אלוקים הוא, ואין לו מקור אחר, ולא היכרות עם שום אַחֵרוּ ת. גם איך יכפור באלוקים, בעוד שהאלוקים ממלא וסובב כל עלמין (=ממלא וסובב את כל העולמות)?

לצורך זה, המציא הקב"ה את הבחירה החופשית. אם לאדם תהיה אפשרות לא לשמור את ציווי ה', אזי בבחירתו בהתקשרות אל הקב"ה הריהו פועל באופן עצמאי, וממילא יש טעם במעשהו.

אבל איך תהיה בחירה חופשית, אם כל כוחו של האדם בא ישירות מאת ה'? וכי איך אפשר לפעול נגד האמת הבהירה והברורה? הפיתרון היחיד הוא: בריאת הרע. אם יש רע, לא כ"כ בטוח ש"ראוי" לעשות את דבר ה'. אם יש רע, יש מקום לא להאמין. אם יש מקום לא להאמין - האמונה וקיום התורה - יש בהם משום "היוועדות". כעת, כאשר האדם יבחר בקיום התורה, כאשר האדם יבחר בקיום רצון ה' - הרי שיש כאן חיים פעילים, ולא רק היגררות פסיבית אחרי שרשרת סיבתית שברא האלוקים. כעת - יוועדו וילכו השניים יחדיו - האדם עם אלוקיו.

***

הבה נתבונן באדם - על פי האבולוציה. . האדם הקדמון - יצור חלש. למעשה, חלש יותר מכל בעל חי אחר. גופו אינו בנוי למלחמות בבעלי חיים גדולים, הוא אינו מצוייד בכנפיים, גם לא בקרניים. אין לו כושר ריצה מהיר. אין לו אינסטינקטים של "חוש שישי" לזהות בקלות מאכלים, או ידידים או אויבים. מה כן יש לו? יש לו תבונה. בעזרת התבונה, בכוח כוחו - הוא מסוגל לקיים "ורדו בדגת הים ובעוף השמיים ובבהמה ובכל חיה הרומשת על הארץ".

*** 

בהסתכלות לטווח רחוק, לאורך דורות, במבט היסטורי כולל - אני מאמין שיש אלוקים הפועל לטובתנו, גם אם אין אנו רואים זאת מייד. 

***

בעל

גם אני חושב כמוך שאל לו לאדם להתגאות על פני ה"ילדים" בכל מיני אמירות "בוגרות" של "ככה זה". אבל מצד שני צריך לשים לב לצד השני - האמירה "ככה זה", יש בה סוג של קבלת הייסורים באהבה. סוג של יכולת לקבל דברים כפי שהם. גם אם - אין זו - ולדעתי אכן אין זו הצורה הנכונה לקבל ייסורים באהבה - אבל לכל הפחות יש כאן מקצת מצווה. 

האמירה ככה זה כפי שנוסחה ע"י ווטו, אין בה קבלה מאהבה, כי אין ממי לקבל. היא סתם אמירה של יאוש.
וכבר נכדי הקטן צייץ בגיל ארבע שככה זו לא תשובה.

עניין קבלת הייסורים מאהבה הוזכר כדוגמא בעלמא - לרעיון הכללי שישנם דברים (גם ואולי בעיקר מעשי בני אדם) שאיננו יודעים סיבתם וטעמם - וצריכים להתעלם מהם, איש איש כפי שיבין זאת וכפי שיעשה זאת. (וילד בן ארבע שאומר שככה זה לא תשובה - בסך הכל חוזר על מה שהוא שמע. )

[תודה על אשכול מרתק באמת.
שתי נקודות, שחשוב לי להדגיש מתוך מה שלמדתי כאן:

א. השאלות - במיוחד בעניינים תיאולוגיים - תמיד יותר מעניינות מן התשובות. תשובות בהכרח פותרות בעיה כלשהי, ובכך מנסות להסתיר אותה, כאילו הייתה ביטוי לאשמה או מקור לבושה ("לכפר" עליה, מלשון "כפורת" שמכסה ומסתירה). אבל השאלות הן המנוע שמאחורי החשיבה, והתשובות - כל התשובות - אינן טובות מספיק. וככל שהתשובה יותר חד-משמעית ו"פשוטה" כך היא פחות מעניינת ופחות אמיתית, במובנים העמוקים של המושג "אמת". עלו כאן שאלות על תפילה ועל אמונה, ואיני מומחית באף אחת מהן, אבל נערה הייתי וגם זקנתי, וניסיוני לימד אותי שיש קורלציה הפוכה בין "דבקות" ושכנוע עצמי ב"ה"אמת "ה"נכונה ו"ה"יחידה ובין אינטיליגנציה (במובן הרחב של המילה). נכון, יש סוגים שונים של ספק ושל אי-נחת, מהם "גבוהים" יותר או פחות, אבל בגדול - מי שאין לו אותם בכלל, הוא אדם פגום מבחינת האינטיליגנציה שלו (והכל לענ"ד וכו').

ב. ירובעל כתב: "אין פילוסופיה יש רק ספרות". הלואי וזה היה נכון - זה היה פותר לי הרבה ליקויי-למידה בתחומי הפילוסופיה. מצד שני, אולי זה באמת נכון, ומה שקרוי "פילוסופיה" הוא פשוט ספרות פחות טובה (לטעמי האישי, כמובן).] 

הבהרה: החלק הראשון של דבריי ("הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו") נכתב להתמודדות כללית עם בעיית הרע, ולא לענות על שאלות ספיציפיות. התשובה לשאלות ספיציפיות תהיה ע"י יצירת וריאציה מותאמת לכל "רע" שהוא, ולטוב שאליו שואפים. החלק השני (ההיקש לאדם הקדמון) - נכתב כתוספת, ולא כהסבר. 

אמשלום
דברייך כמובן מנסים להצדיק את עצמם: אם השאלות יותר טובות מהתשובות, וככל שיש יותר ספקות כך יותר טוב - אזי עצם העמדת השאלה של "אולי לא" מספיקה כדי להיות יותר "צודק" וגם "חכם". אבל אם כך רק אשאל שאלה: אולי לא? והאם לא חבל לאכול? זה בזבוז זמן שבו יכולת ללמד דברים חשובים. נמצאת למד (הדברים מנוסחים בלשון זכר מכיוון שזהו ביטוי שגור ותו לא) שספקנות איננה בהכרח מילה נרדפת ל"חכמה", אלא לפעמים דווקא מילה נרדפת ל"טיפשות". בכל מקרה, אשאל שאלה נוספת: מדוע את חושבת שהשאלות יותר חזקות מהתשובות? (אם זוהי טענה פילוסופית כללית, כדאי לפתוח עליה אשכול). דווקא אני חושב שתשובות הם דבר הרבה יותר חזק והרבה יותר חכם. 

חשבתי על הדברים שנאמרו כאן ולכאורה משתמעות שתי תפיסות של אמונה דתית: תפיסה חד סיטרית בה האדם מאמין בכל מיני תכנים (טובו/רשעותו של הא-ל, שכר ועונש, וכו'). לאמונה מסוג זה יכולות להיות עליות ומורדות. פעמים שאני מאמין שכך ופעמים שאני מאמין אחרת. לעתים עוצמת האמונה משתנה בנסיבות שונות.

להבנתי החלקית מאד, אלי ויזל הציע דגם אחר (לא מקורי שלו): אמונה כויכוח. כשם שויכוח בין אנשים יש לו נטייה להלך במקומות שונים, כך ויכוח בין האדם לקונו יכול להלך במקומות שונים. אמונה כויכוח לא דורשת תוכן קבוע (י"ג עיקרים וכדו') אלא היא דינמית. היא גם לא דורשת מעמד קבוע למתווכחים וייתכן מעמד שונה בזמנים שונים.

אמונה כויכוח אינה זקוקה להנחות אונטולוגיות כמובן, אז אין צורך לחדד שוכוח מניח את קיומם של המתווכחים. פשוט לא. יש גם תפיסות כאלה לגבי התורה שאינה משהו קבוע וחקוק אלא תוצר של וויכוחים מתמשכים עם מנוחות ביניים.

שחר אילן - ראיון עם אלי ויזל http://www.haaretz.co.il/blogs/shaharilan/1.2994327

אריאל (השלמה) :"ההיפך משנאה אינה אהבה, היא אדישות. ההיפך מכיעור אינו אומנות (או : יופי) היא אדישות וכו'"