מכנענים לעמלקים: רש"י במדבר כא א-ג (מסעי)

פרשת חקת

(א) וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי:

(ב) וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַיקֹוָק וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם:

(ג) וַיִּשְׁמַע יְקֹוָק בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה: פ

הסיפור הוא פשוט וקצר. מלך אויב, כנעני, ממקום ושמו ערד, המתגורר בנגב, יוצא למלחמה נגד עם ישראל ואף מצליח לקחת שבויים. עם ישראל נודר נדר להחרים את ערי האויב. ה' עוזר להם וכך ישראל מנצחים . ישראל מקיימים את נדרם ומחרימים את הערים. לאחר מכן מקבל המקום שם "חרמה", כנראה על שם החרם. (לא נאמר לנו מי קרא למקום כך).

הסיפור מעורר כמה שאלות: מה הניע את האויב לתקוף, או שמא אין מקום לשאלה כזו בעולם העתיק? מי שיכול תוקף. כיצד נחלו ישראל מפלה והלא ה' איתם? האם היתה עבירה בידם?

בכל אופן המסר הדתי ברור. כאשר עם נתון בסכנה, כדאי לו לנדור נדר ולבקש עזרה משמים כי זה מה שבאמת מביא את הנצחון. כמובן אז צריך לקיים את הנדר. פשוט ואמיתי.

(אפשר לדלג)

עדיין נשארו שאלות פתוחות: היכן היו ישראל באותו זמן? האם היו קרובים לנגב או שהיו בצד המזרחי של הירדן? ואם כבר, מהו הנגב? האם זהו כמסתבר נגב ארץ ישראל הידוע בשמו זה היום? מה הם "האתרים" ומה היתה השמועה ששמע מלך הכנעני? היכן היא אותה ערד?

שמות המקומות אינם קלים לזיהוי. בכלל, הגיאוגרפיה של העולם העתיק ידועה רק חלקית, וקשה לסדר בתוכה את מסלול עם ישראל במסעותיו ממצרים לארץ כנען. יש כמה תשובות אפשריות לדרכים שהלכו בהן.

אבל במקרה דידן המקרא עצמו, באותו ספר "במדבר", מספק איתור יחסי:

פרשת מסעי

(לז) וַיִּסְעוּ מִקָּדֵשׁ וַיַּחֲנוּ בְּהֹר הָהָר בִּקְצֵה אֶרֶץ אֱדוֹם:

(לח) וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל הֹר הָהָר עַל פִּי יְקֹוָק וַיָּמָת שָׁם בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ:

(לט) וְאַהֲרֹן בֶּן שָׁלֹשׁ וְעֶשְׂרִים וּמְאַת שָׁנָה בְּמֹתוֹ בְּהֹר הָהָר: ס

(מ) וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד וְהוּא יֹשֵׁב בַּנֶּגֶב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן בְּבֹא בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

(מא) וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר וַיַּחֲנוּ בְּצַלְמֹנָה:

התקפת הכנעני ארעה אם כן לאחר מות אהרן בהר ההר. זה היה בקצה ארץ אדום, כלומר בצד המזרחי של הירדן, בין קצה ארץ אדום לבין צלמונה. שמות המקומות האלו היו ידועים בזמנם אבל לא היום אבל אי אפשר שלא למקמם בעבר הירדן המזרחי. מה שמעורר את השאלה מה היה לו לכנעני מלך ערד לתקוף את עם ישראל בצד ההוא של הירדן, דרך ארוכה וקשה ממקומו בנגב – אם הנגב הוא נגב ארץ כנען.

(אפשר לדלג)

הדיון הבא מראה כי העיון במקומות אחרים בספרי יהושע ושופטים מגלה שמות דומים לאלו שנזכרים כאן, אך גם יסיק כי אין בהכרח סתירה בין האירועים שנזכרים בספר "במדבר" לבין אלו שנזכרים לאחר מכן. מי שאינו מעוניין מוזמן לדלג.

יש עוד סוג של קושי: גם ערד, גם חרמה וגם מלך ערד ומלך חרמה נזכרים, פעמיים, בספר יהושע ובספר שופטים.

פעם אחת נמנים מלך חרמה ומלך ערד בין כיבושי יהושע.

יהושע פרק יב

 (ז) וְאֵלֶּה מַלְכֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה יְהוֹשֻׁעַ וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן יָמָּה מִבַּעַל גָּד בְּבִקְעַת הַלְּבָנוֹן וְעַד הָהָר הֶחָלָק הָעֹלֶה שֵׂעִירָה וַיִּתְּנָהּ יְהוֹשֻׁעַ לְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל יְרֻשָּׁה כְּמַחְלְקֹתָם:

(ח) בָּהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבָעֲרָבָה וּבָאֲשֵׁדוֹת וּבַמִּדְבָּר וּבַנֶּגֶב הַחִתִּי הָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי הַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי: פ

(ט) מֶלֶךְ יְרִיחוֹ אֶחָד מֶלֶךְ הָעַי אֲשֶׁר מִצַּד בֵּית אֵל אֶחָד:

(י) מֶלֶךְ יְרוּשָׁלִַם אֶחָד מֶלֶךְ חֶבְרוֹן אֶחָד:

...

(יב) מֶלֶךְ עֶגְלוֹן אֶחָד מֶלֶךְ גֶּזֶר אֶחָד:

...

(יד) מֶלֶךְ חָרְמָה אֶחָד מֶלֶךְ עֲרָד אֶחָד:

דומה שהכינוי "מלך עגלון" שמופיע שוב בספר שופטים מראה לנו כי כמו "פרעה", כנראה יש ברשימה שמות גנריים, שחלים על כל מלך בדורו.

לפי זה, אותו מלך ערד ואותו מלך חרמה שהוכו יכלו להיות אישים שונים לגמרי מאלו שנזכרו בספר "במדבר".

כך גם בספר שופטים.

שופטים פרק א

(א) וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת יְהוֹשֻׁעַ וַיִּשְׁאֲלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּיקֹוָק לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ אֶל הַכְּנַעֲנִי בַּתְּחִלָּה לְהִלָּחֶם בּוֹ:

(ב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק יְהוּדָה יַעֲלֶה הִנֵּה נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ בְּיָדוֹ:

(ג) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְשִׁמְעוֹן אָחִיו עֲלֵה אִתִּי בְגוֹרָלִי וְנִלָּחֲמָה בַּכְּנַעֲנִי וְהָלַכְתִּי גַם אֲנִי אִתְּךָ בְּגוֹרָלֶךָ וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ שִׁמְעוֹן:

(ד) וַיַּעַל יְהוּדָה וַיִּתֵּן יְקֹוָק אֶת הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי בְּיָדָם וַיַּכּוּם בְּבֶזֶק עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ:

(ה) וַיִּמְצְאוּ אֶת אֲדֹנִי בֶזֶק בְּבֶזֶק וַיִּלָּחֲמוּ בּוֹ וַיַּכּוּ אֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַפְּרִזִּי:

...

(ח) וַיִּלָּחֲמוּ בְנֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלִַם וַיִּלְכְּדוּ אוֹתָהּ וַיַּכּוּהָ לְפִי חָרֶב וְאֶת הָעִיר שִׁלְּחוּ בָאֵשׁ:

(ט) וְאַחַר יָרְדוּ בְּנֵי יְהוּדָה לְהִלָּחֵם בַּכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב הָהָר וְהַנֶּגֶב וְהַשְּׁפֵלָה:

(י) וַיֵּלֶךְ יְהוּדָה אֶל הַכְּנַעֲנִי הַיּוֹשֵׁב בְּחֶבְרוֹן וְשֵׁם חֶבְרוֹן לְפָנִים קִרְיַת אַרְבַּע וַיַּכּוּ אֶת שֵׁשַׁי וְאֶת אֲחִימַן וְאֶת תַּלְמָי:

...

(טז) וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים אֶת בְּנֵי יְהוּדָה מִדְבַּר יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּנֶגֶב עֲרָד וַיֵּלֶךְ וַיֵּשֶׁב אֶת הָעָם:

(יז) וַיֵּלֶךְ יְהוּדָה אֶת שִׁמְעוֹן אָחִיו וַיַּכּוּ אֶת הַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב צְפַת וַיַּחֲרִימוּ אוֹתָהּ וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הָעִיר חָרְמָה:

ובכן, מי הכה את הכנעני בערד ובחורמה, יהושע או יהודה? יש כאן אכן מקורות שונים העוסקים במקומות שעשויים להיות זהים. אולם קריאה (לא מעמיקה ולא השוואתית) מראה לכאורה שיהושע כבש את המקומות של ערד וחורמה, שהיו בהם כבר שני מלכים שונים. נגב ערד יכלה להיות של הכנעני או שם עם ישראל. סוף סוף לא כתוב כאן שנלחמו בערד. אולי כבר היתה בידי ישראל? ואילו היינו מוצאים שהיא בידי הכנעני, אפשר שכבש אותה מחדש לאחר שנכבשה ממנו בימי יהושע.

בדומה לכך אין קושיה מהיות הכנעני בצפת. אפשר שצפת זו היא בנגב, ואפשר שהכנעני עבר אליה לאחר שאיבד את ערד. ואילו כינוי השם "חורמה" אפשר שהוא היה נוהג קבוע לעיר שנפלה שלל והושמדה כליל, כשימוש הלשון היום, או שבזמן הכיבוש הוחל עליה דין חרם.

לאחר שהצדקנו את ההתעלמות מן הנאמר בספרי המקרא האחרים, ולאחר שהצלחנו למקם את ערד והכנעני בנגב (אם כי לא בצד זה או אחר שלו), נותרו לנו עדיין שאלות פתוחות:

מה שמע הכנעני? מהי ביאת ישראל דרך האתרים?

מדוע יצא הכנעני למלחמה בצד השני של הירדן?

האם מות אהרן היה סמוך להתקפת הכנעני, שהרי הם נזכרים זה אחר זה, ההתקפה לאחר מות אהרן, בשני האיזכורים בספר "במדבר"? האם יש קשר בין השנים?

הנה תשובות על דרך הפשט. אני מתחיל בהרטום, עובר ל"דעת מקרא" ומסיים בחוקר הזהיר יעקב ליכט.

הרטום:

אחד ממלכי כנען שמלך בערד עיר הנגב. אולי בתל עראד מדרום לחברון.

על האיזכור בפרשת מסעי (פ' לד) מעיר הרטום בקיצור: בפסוק זה נרמז מאורע המסופר לעיל, כלומר בפרשתנו.

הרטום אינו עונה על השאלה כיצד ומדוע טרח הכנעני לחצות את הירדן עד לצד השני כדי להילחם בישראל. האם היה עם שחי על השוד והביזה, כמו העמלקי? האם פחד מכיבוש בידי ישראל ורצה להקדים תרופה למכה, כפי שנהגו עמים אחרים בצד המזרחי של הירדן לאחר מכן? האם סיור המרגלים, שאולי נרמז, לפי מפרשים מסויימים במונח "אתרים", חרה לו, גרם לו להבין שמדובר בסכנה?

על כל אלו לא מצאתי תשובה אבל חיפשתי רק בשני מקומות אלו בהרטום.

דעת מקרא

המפרש מצביע מייד על הקושי. מה למלך הכנעני בתוך ארץ כנען ולעם ישראל בצד המזרחי של הירדן?

השערתו היא כמו שלנו. מלך ערד שמע על המרגלים, שמע שעם ישראל מתקרבים, וכמו מלך אדום מעוניין להילחם בישראל עוד לפני שיתקרבו אליו ולכן הוא יוצא לדרך ארוכה. ערד לפי פירוש זה נמצאת בדרום הר חברון.

לדעתו, "וישב ממנו שבי" משמעו שלא היו פגיעות ממשיות במחנה ישראל. יתכן שעלינו באמת להבין זאת כמו במעשה דוד וצקלג. העיר היתה הרוסה והכל, כולל דוד, היו משוכנעים שהעמלקי השמיד את כל הנמצאים שם, אבל בסוף התברר שכולם בשבי וכולם שוחררו בריאים ושלמים. אולי זה קרה גם כאן למרות שאין פירוט והמספר סבור שזה מובן מעצמו.

המפרש מוסיף שיש חרם של בני אדם ויש חרם של העיר וכאן כנראה מדובר בחרם כללי.

אשר ליחס בין המקורות שלנו לספרי יהושע ושופטים הוא מציע, כמונו, שיתכן שמדובר בשני מקומות או שהכנעני חזרו וכבשו את המקום.

ליכט

(פירוש על ספר במדבר, ח"ב, בעיקר עמ' 213 ואילך).

כללית, עוד לפני האירוע שלנו, ליכט דוחה את התיאור המקראי של מסע עם ישראל וכיבוש הארץ בשתי טענות. האחת נוגעת לבירור הדרכים שעמדו לרשות עם ישראל ואולי גם באמצעות סתירות בין פשט הכתובים לפי קריאתו בין פרשיות שונות. על זה יש לי לומר שמעולם לא נטען שהמסע של עם ישראל במדבר היה אירוע מובן בתולדותיו של עם. זה היה נס, בלווי השגחה שדאגה למים ומזון, אם גם במסגרת הטבע. אשר למיקום הדרכים כבר כתבתי שאיני רואה עצמי מסוגל להזדקק לזה. אבל לא הייתי ממהר לדחות את התיאורים במקרא בשל הכרות חלקית של חוקרים בני זמננו עם המדבר בן זמננו. רק חשבתי שאם מצטטים את ליכט ראוי לציין שהוא מטיל ספק בעובדות ההיסטוריות אם כי גם הוא מודה שלכל הכותבים בתנ"ך על התקופה ההיא, כולל מכתבו של יפתח למלך עמון, היה "מקור משותף".

הוא מציין שאפילו את הר ההר אי אפשר לזהות בוודאות למרות (ובגלל) שהועלו הצעות שונות. עם זאת, כולן בעבר הירדן.

ליכט קורא את הביטוי "דרך האתרים, כמתאר את המסלול שבו נעו בני ישראל (ולא המרגלים). ליכט רואה במסורות של ספרי יהושע ושופטים סתירה לפרשתנו ולכן הוא מציע כמה גישות שכולן שוללות את הקריאה הפשוטה. יתכן שהכיבוש של קיום הנדר היה רק לאחר שנכנסו בני ישראל לארץ (וזה נרמז בספר במדבר למרות שעדיין לא קרה, וכמובן ליכט יסבור שהכתיבה של ספר במדבר מאוחרת). אפשרות אחרת היא שיש כאן "מסורות חלוקות". גם הוא מביא בחשבון את האפשרות שיש כאן מקום שבו "אירעו שוב ושוב התנגשויות בין נוודים ותושבי קבע". לי קשה ההתייחסות לעם ישראל כאל נוודים סתם.

דברי ליכט עד כאן הם הזדמנות להווכח כיצד אפילו חוקר זהיר כמוהו מתייחס בביטול למקרא ומאמץ קריאה שממהרת לזהות סתירות בלי לבחון אפשרויות נוספות.

נקודות בעלות ערך יותר בדברי ליכט הן הזיהוי של ערד עם תל ערד ממזרח לבאר שבע (ולא מדרום להר חברון).

למלך ערד לא נשקפה כל סכנה מצד בני ישראל, אלא ככל הנראה עלינו להבין שביקש לזכות בנצחון קל על זרים הטרודים במסעם; ולכך רומזת גם הלשון "וישמע הכנעני" – שמע את שמעם מרחוק והחליט להתנפל עליהם.

(יש לו כאן תזה מעניינת כי עם ישראל לא יכלו לרדוף אחריו ולהשמידו ולכן רק נשבעו עכשו וקיימו לאחר שנים רבות).

יש בעיה שחפירות ארכאולוגיות באיזור לא גילו סימנים של יישוב בתקופה האמורה. אבל כמדומה שהעוקב הזהיר אחרי מחקרים ארכיאולוגיים, גם אם הוא ארכיאולוג של כורסה, כמוני, לא יוכל להימלט מן המסקנה שחפירות אינן יכולות לעולם להיות מושלמות שהרי די בסטיה של כמה מאות מטרים כדי לא למצוא יישוב וכבר היו דברים מעולם.

על סמך דברי ליכט אנו עשויים להגיע למסקנה מעניינת. אם הכנעני נלחם בישראל לא כדי להתגונן אלא כדי לבצע שוד וביזה, אזי יש כאן שתי נקודות:

ראשית, התנהגותו של הכנעני מזכירה לנו מאד את מעשי עמלק.

שנית, זה מסביר מדוע הכנעני לקח שבויים. זו היתה מטרתו. קשה להניח שהכנעני ציפה למצוא רכוש רב אצל נודדים במדבר. לעומת זאת, יכלה להיות לו מטרה לקחת עבדים ושפחות. וזה הצליח לו.

 (חשוב לקרוא)

ראינו שלפי פשט הכתובים בספר במדבר, בשני מקומות, עם ישראל היו לאחר מות אהרן לא הרחק מהר ההר כאשר הותקפו בידי הכנעני הבא מערד. האמירה "וישב ממנו שבי" עשויה ללמד שמטרת התקיפה היתה לקחת עבדים ושפחות.

עם ישראל החרימו את ערי הכנעני ולפי המסופר אצלנו השמידו אותן.

מאוחר יותר הוקמו יישובים נוספים בידי הכנענים באיזורים אלו והם נכבשו מחדש בימי יהושע ולאחר מכן.

(חשוב לקרוא)

המעיין ברש"י על פרשה קצרה זו יגלה נפלאות והפתעות.

רש"י פרשת חקת

פרק כא

(א) וישמע הכנעני - שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבודב וכו', כדאיתא בר"ה (דף ג א). ועמלק מעולם רצועת מרדות לישראל, מזומן בכל עת לפורענות:

יושב הנגב - זה עמלק,ג שנאמר (במדבר יג, כט) עמלק יושב בארץ הנגב. ושנה את לשונו לדבר בלשון כנען, כדי שיהיו ישראל מתפללים להקב"ה לתת כנענים בידם והם אינם כנענים, ראו ישראל לבושיהם כלבושי עמלקים ולשונם לשון כנען, אמרו נתפלל סתם, שנאמר אם נתון תתן את העם הזה בידי:

דרך האתרים - דרך הנגב שהלכו בה המרגלים שנאמר (במדבר יג, כב) ויעלו בנגב. דבר אחר דרך האתרים דרך התייר הגדולד הנוסע לפניהם, שנאמר (במדבר י, לג) דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה:

וישב ממנו שבי - אינה אלאה שפחה אחת:

ובכן, מה התחדש כאן בפירוש רש"י?

ראשית, אין כנעני אלא עמלקי.

מדוע הוא מוצג כאן כעמלקי? לפי שהעמיד פני כנעני על ידי שדיברו לשון כנען. ההנחה כאן היא שיש לבוש נפרד לעמלקים ולכנענים, ועם ישראל ידעו להבדיל ביניהם (לפחות היה להם נסיון עם עמלקים במלחמה קודמת ויהושע וכלב ששרדו מפרשת המרגלים יכלו לומר מה הם בגדי כנענים). בזמן הקרב עם ישראל יכלו לזהות את הלשון המדוברת בפי הלוחמים בתור כנענית. עלינו גם להניח שהעמלקים ידעו לדבר כנענית ועשו זאת במהלך הקרב.

ומדוע הם עשו זאת? שימו לב! התוקפים פחדו מתפילות עם ישראל, ולכן השתדלו להראות כעם אחר, כדי שעם ישראל לא יוכל להתפלל עליהם בצורה הראויה.

ומכאן אנו למדים גם שתפילה שאינה מדוייקת אינה מועילה. אם אדם מותקף בידי אויב, עליו להתפלל כשהוא מזכיר את זהותו המדוייקת של האויב. ואם הוא טועה ומבקש על אויב אחר, התפילה שלו להינצל מידיו לא תועיל לו!

יש כאן כמה תפיסות שלפחות לי קשה להסכים עמהן. אך החריגה ביותר היא זו שקובעת כי העמלקים פוחדים מפני תפילות ישראל. המסר הוא שתפילות ישראל הן כה חשובות וכה מועילות, עד שאפילו הגויים הרחוקים יודעים על כך, ומביאים זאת בחשבון בתוכניותיהם להילחם בישראל.

איזה רושם מקבל היהודי שחי באירופה ולמד את פירוש רש"י? הוא למד שעליו לדעת שתפילתו לא רק מועילה אלא גם מפחידה את הגויים. הוא למד שיש גויים שהינם שונאי ישראל (והיו כאלו כמובן באירופה למכביר) וצריך לצפות מהגוי שיהיה אויב וירצה להילחם בישראל. הגוי אפילו יתחפש ויכין מזימות כדי להטעות את היהודים, בעיקר בתחום התפילה אבל לא רק.

והוא יכול היה לדייק שאם תפילה אינה מתקבלת, הרי זה כנראה בגלל שהמתפלל לא ידע לנסח אותה במדוייק. המתפלל צריך תמיד לדעת ולהקפיד לומר בדייקנות את שמם וזהותם של אלו שעליהם הוא מתפלל, לטובה או לרעה.

ועדיין לא הזכרתי את מיתת אהרן. מכאן למדים שהצדיקים כמו אהרן מגינים על עם ישראל. לו היה אהרן עדיין בחיים, לא היו הכנענים-עמלקים מעיזים לתקוף.

עוד נקודה אחרונה היא שלמרות שנאמר "שבי" מדובר בסך הכל ב"שפחה אחת". אנו אמורים מן הסתם להבין שגם לאחר התנפלות העמלקי-כנעני ולמרות העדר ההגנה של נוכחות אהרן עדיין לא הצליחו האויבים יותר מאשר לקחת בשבי שפחה, כלומר מישהי שלא היתה בת עם ישראל לגמרי. וגם כאן לא לקחו יותר מאחת.

(הדבקה חלקית הושלמה)

תוקן על ידי מיימוני ב- 10/07/2016 13:40:15

(חשוב לקרוא)

אם ארשה לעצמי לסכם את הרווחים הפרשניים שמשיג רש"י בפירושו הרי הם אלו:

א.      הגויים אורבים ליהודים ורוצים ברעתם ואם יוכלו ילחמו בהם כדי להרגם או לפחות לקחת כעבדים.

ב.      כאשר ה' מגן עליהם, אזי המאמץ המירבי של הגוי לא ישיג לו יותר מאשר רווח מינימלי והיהודי עצמו לא ייפגע (אלא מקצת רכושו).

ג.       תפילה מועילה.

ד.      הגויים יודעים עד כמה חשוב ליהודים שהם יתפללו  ולכן יעשו כל מאמץ כדי להפריע להם.

ה.      אם תפילה אינה מנוסחת טוב היא לא תתקבל ולא תועיל. לכן אם אדם מתפלל ואינו נענה הוא יכול להסביר זאת לעצמו בכך שהוא לא דייק בבקשתו.

נמצא אם כן שפירוש רש"י, המשנה את הסיפור המקראי והופך אותו למשהו אחר לגמרי, גם מצד זהותם של המשתתפים וגם מצד כוונתם, בעצם בונה נראטיב לגבי העם היהודי, יחסו לנכרים ויחס הנכרים אליו, חשיבותה של תפילה (שאינה נזכרת כלל במקרא בהקשר זה) וכן יש הסבר מתי ומדוע תפילה אינה מתקבלת.