האם ההלכה תומכת באינדיבידואליות?

אחד מחכמי אתרא קדישא הדין שלח לי באישי את השאלה שבכותרת.
הוא פרט:
<

כבר רבינו בריאן ליבן סוגיה זו www.youtube.com/watch?v=QereR0CViMY

בעל

יפה שאלת!

ואני עונה בשאלה: האם יש הלכה שאינה אינדיבידואלית?

כמובן הפרזתי על המידה.

יש הלכות המיועדות לכלל. ויש המיועדות לפרט.

כאשר אמרו חז"ל: בא חבקוק והעמידן על אחת, צדיק באמונתו יחיה (מכות כד א), האם לא פנו אל האדם הפרטי?


ירובעל

מי זה רבנו בריאן? המיימונית לא מרשה לי ללחוץ על לינקים שאני לא מכיר.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

מיימוני
בא מיכה והעמידן על שלוש וביניהן עשות משפט, האם משפט הוא פרטי או ציבורי?

אילו ההלכה הייתה באמת אינדיבידואלית, לא היה מקום לא לאפרושי מאיסורא ולא לכפיה על המצוות.

ואולי כל השאלה הזו יכולה להתעורר רק בעידן המודרני? הרי אפילו ר' אברהם בן הרמב"ם שחילק בין הדרך הכללית לדרך הפרטית, כתב שהדרך הכללית מחייבת את כולם ללא הבדל.

תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 11/07/2016 18:02:38

אקצין את השאלה.
אדם שהמצוות מזיקות לו, חייב בהן או פטור. השאלה נשמעת אולי תיאורטית אבל הרמב"ם במו"נ חלק ג פרק לד כתב:

<

בעל

"בא מיכה והעמידן על שלוש" - וכי זו אמירה הלכתית?
לאפרושי מאיסורא וכפייה על מצוות היא מצווה לדיין כאדם ולאדם כדיין, כלומר לדיין מצד שהוא אינדבידואל, ואינדבדואל כזה שיש לו תפקיד עבור אינדבידואלים אחרים - כמו שכותב המו"נ שציטטת, אבל גם המו"נ אינו ספר הלכתי, וברור שכל אדם חייב בתפילה עד שיבוא לפני הרמב"ם ויוכיח לו שיש לו בעיה כמו שהזכרת, ואז הרמב"ם יפסוק לו כאינדבידואל - שהוא פטור מתפילה.

אדם שהמצוות מזיקות לו פטור. "חמירא סכנתא מאיסורא"!


וכך אני מפרש "לא זכה - נעשות לו סם המוות" ולכן אסור לו לעשות מצוות שמביאות למוות.


וידוע הסיפור של הגרי"ש אלישיב שבא לפניו אדם עם "נערוין" (= עצבים, כפייתיות) שחוזר מספר פעמים על כל מילה בקריאת שמע. ופסק הגרי"ש שלא יקרא קריאת שמע במשך ארבעים יום. 

יש להבדיל
בין השאלה האם מצוות הציבור חלות על כל יחיד ויחיד
לבין השאלה האם מצוות היחיד חלות על כל יחיד ויחיד
לבין השאלה אם וכאשר חלה מצווה על כל יחיד, האם היא יכולה לקבל צורה שונה לאור נתונים מסויימים אצל כל
                יחיד ויחיד

אריאל ופתיאמי
הבעיה יותר מורכבת, במקומות עבודה מסויימים נוהגים לומר שנהלים נוסחו כדי להפר אותם.
כלפי מה הדברים אמורים? הרי הרמב"ם חילק בין מצוות שעל צד הכוונה הראשונה לבין מצוות שעל צד הכוונה השניה. החוק כחוק הוא אולי על צד הכוונה השלישית. יהיה קשה לומר שאדם צריך למסור את נפשו הרוחנית ולאבד את הכוונה הראשונה, כדי לעשות מסגרת לכוונה השניה.

ובעומק הענין, זו כנראה הסיבה שלדעת הרמב"ם אסור למסור את הנפש היכן שלא נאמר ציווי מפורש, וזאת בניגוד לשיטת תובפות שקדוש ייאמר לו.

קאנט מנסח את הצו הקטגורי שלו כך: "עֲשֵׂה מַעֲשֶׂיךָ רַק עַל פִּי אוֹתוֹ הַכְּלָל הַמַּעֲשִׂי אֲשֶׁר, בְּקַבֶּלְךָ אוֹתוֹ, תּוּכַל לִרְצוֹת גַּם כֵּן כִּי יִהְיֶה לְחֹק כְּלָלִי." כלומר שמבחינת אפיון של חוק מוסרי או הלכתי לצורך הדיון, אם התנאים שווים (הפיזיים ואולי גם הנפשיים במקרים מסויימים) אז גם היישום של החוק זהה. במובן זה שאין חוק פרטי אין אינדיבידואליזם בהלכה או במוסר או בשפה.

אבל לא הכל חוק. מפורסם הסיפור על הפיכתו של המגיד לתלמיד של הבעש"ט. שהוא נתן לו איזה פסקה בעץ חיים לקרוא ולהסביר. המגיד עשה זאת נכון במובן זה שהוא הסביר נכון את מה שכתוב. הבעש"ט אמר לו שאמנם דייק בפרשנות (באותו חלק שהוא נחלת הכלל) אך פספס בהיבטים הסובייקטיביים. מהבחינה הזו הבעש"ט חיפש גם היבט שהוא סובייקטיבי באופן מוחלט ולא שייך בו נחלת הכלל. זו תפיסה המחייבת אינדיבידואליזם ברמה העקרונית.

אבל גם האגו הנדרש לחידושי תורה ולוויכוח על מסורות או על דרכי ביסוסן הוא אינדיבידואליסטי ביסודו. וכמובן שתמיד יהיה מתח מובנה בין האינדיבידואליסט הממציא והמחדש לבין תלמידיו שהציפיה מהם היא כבר לפחות אינדיבידואליזם.

בעל,
כוונתך כמובן לשיטת תוספות.

"אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". התורה היא בתוך מסגרת החיים ולא שהחיים בתוך מסגרת התורה.


בשביל לקבל את התורה צריך את המרכיבים הבאים:

א. להיות חי
ב.להיות אדם (הולך על שתיים נטול נוצות)
ג. שיש לו שכל
ד. בן לעם היהודי או גר

לפני זה אין עם מי לדבר

פתיאמי
תודה על התיקון

ג. תדייק, צריך שכל כדי לשבר אותו ולידע שאין לסמוך עליו.