באותו אשכול שעורר אותי לכתוב מופיעות כמה תגובות שראוי להעתיק לכאן.

פינטשיב כתב:

זה לא אותו רעיון כמו איסור שעון יד לגברים משום לא ילבש וקיפול הקנייטש בכובע?

לא צויין שהיום לא רק שאנשים יותר מפונקים (כי יכולים) גם באמת יותר חם בישראל מבאירופה מאידך הרבה אנשים היום רוב היום במזגן כך שהוא להפך, וחוץ מזה גם היום בישראל יש הרבה אנשים (גם אנשים שרוב היום אינם במזגן) שמתרחצים רק פעם בשבוע או פחות.

מדוע אני גרוע מרבן גמליאל? ניתן להניח שאני לא םחות איסטניס ממנו.

בעל
מי אמר שאתה לא? הוא ענה לשאלה ובשאלה זה לא נאמר.

יש כמה מקורות אשכנזיים קדומים (!!) שנהגו שלא לרחוץ מי"ז בתמוז עד ט"ב כנראה בעיניהם זה היה נתפס כיותר קל ממה שזה נתפס כיום . נ.ב. חלק מהפינוק של היום הוא לא רק בגלל שזה אפשרי אלא גם בגלל תפיסת העולם המודרני שמימוש תאוות ורצונות האדם הם דבר נעלה אם לא הדבה הנעלה היחיד ויש לזה השפעה גם על המאמינים.......

בימי הביניים אף אחד לא התרחץ. רחצה הייתה פינוק.

בעל וכולם

הטענה שהשתנו הטבעים כלומר השתנתה התרבות החומרית וההתנהגותית, ואנו מקפידים יותר על נקיון אישי, אכן יש לה חשיבות. ועם זאת, דומה שרבנים כמו הרב קנייבסקי אינם מביאים אותה בחשבון. לפחות לא בתור הוראה לרבים.

ב"יתד נאמן" הובא סיכום של הלכות ימים אלו בשמו של הרב נסים קרליץ, והוא מתיר להתרחץ כדי להעביר את הזיעה שמדיפה ריח רע אם כי לשונו מעידה שזה רק בדיעבד. אבל זה באמת מצב דיעבד. מי רוצה להדיף ריח רע?

יתכן שיש כאן מגזרי משנה בתוך הציבור החרדי. יש כאלו שמקפידים על הופעתם האישית, משתמשים דרך קבע בדאודורנטים, ועבורם אולי זו כלל לא שאלה שיהיה צורך - חובה - להתקלח. כלומר, הם לא יגיעו אפילו לרב כדי לשאול.

ויש כאלו שאולי אינם יוצאים כמעט מן המזגן, והם גדלו על האידיאולוגיה של "עקשנותי להקפיד על מנהגי אירופה בארץ בימים החמים היא קידוש השם".

מבחינה זו כדאי להביא בחשבון שדווקא העלאת הנושא למודעות דרך ביקורת על החומרות יכולה להחשב בעיני רב אורתודוכסי כמו הרב חיים קנייבסקי כנימוק להחמיר. כיון שיש מזלזלים, ובפורום מסויים באינטרנט המשוקץ יש אפילו מי שמתחזה לרב ומתיר מנהגים בכלל וכל שכן ב"תשעת הימים" למרות מוצא הוריו מאירופה, הרי ראוי להחמיר כדי לסתום פרצות וגו'. (איקון של סמיילי עצוב).

אילו אני הייתי במקומו של הרב חיים קנייבסקי, והיו מביאים בפני את הנימוקים שכתבתי כאן, האם לא הייתי כותב כמוהו להחמיר?

יש לזכור כי בציבור שלנו, ובציבור האורתודוכסי בכלל, יש נטיה לחלק את הוראת ההלכה לשני חלקים גדולים. האחד הוא הלכתחילה, הנסיון לצאת ידי חובת כל השיטות, כל הצדדים במחלוקות, כל אפשרות של מנהג. סימנך הוא שפסקים כאלו מופיעים בספרי הלכה באותיות גדולות. הדיעבד ניתן כהוראה פרטית, מופיע בספרי הלכה באותיות קטנות בהערות, ותמיד עם התזכורת: יש להתייעץ עם רב.

לפיכך, מי שיגיע אל הרב חיים קנייבסקי ויאמר לו כי קרא בשמו שגם בליל טבילה אין לו להתרחץ, ויסביר תוך שמירה על גדרי הצניעות שאשתו מקפידה על הנקיון ועל הריח - האם אז הרב יאמר לו שלא יתרחץ? האם יאמר לו שילמד אותה שהריח הרע הוא עכשו קידוש השם כי איננו נכנעים למודרנה ואיננו מוותרים על קוצו של מנהג?

יש כאן כלל גדול לדעתי. גם מי שמחמיר לכתחילה מודה שיש נסיבות שבהן מצוה מתנגשת במצוה ואז אין ברירה אלא לחפש איזו פשרה. הבעיה המטא הלכתית כאן, לדעתי, היא שיש רצון טוב להכיר בכך שחומרות זה לא תמיד טוב רק בשעה שהן מתנגשות זו עם זו או עם מצוה ממשית. יש להאריך עוד בנושא זה: תיכנון גישתנו לנאמנות להלכה. האם אנו יצרני מצוות שרק מחפשים לקיים את כל הסעיפים בכל ספר ליקוטים וזו תפארתנו, או שהתורה וההלכה הן ספרי ייעוץ והמלצה איך לבנות את חיינו? כמובן, שני הצדדים כאן אינם אמורים לסתור זה את זה. הביקורת הרמוזה כאן בדברי היא שאנו שקודים מדי על עמידה בתנאים הרבים של ה"לכתחילה" עד שכל דבר אחר בחיינו נסוג לרקע והוא עצמו "דיעבד". התפיסה העצמית שמחנכים אליה היא שאין מקום לרצונות אישיים, לפחות לא לכתחילה. וגם איכות חיים, רעיון מודרני למדי, היא רק בדיעבד.

כמדומה שבעבר ציטטתי מעשה שמופיע כמדרש. מעשה בחסיד או בחכם שהגיע לעיר שבה השקיעו היהודים באיכות חיים. סופם היה רע ומר מפני שהם העדיפו את רווחתם האישית על פני דקדוק ההלכה והרצון לצאת ידי שמים בכל דבר. זה סיפור כמדומה מימי חסידי אשכנז, והוא מדגיש את שתי הגישות השונות לחיים ולתורה. האם המצוות והתורה הן "עוד משהו" או התוכן העיקרי של החיים.

כיון שהפלגתי במסקנות שחורגות הרבה מן הדיון ההלכתי המקומי, אני מרשה לעצמי להוסיף. אין כוונתי לזלזל בחשיבות של התורה והמצוות. אני כן רוצה לציין שגם עיסוקו של האדם בתכליות שאינן בתוך התורה במובן הצר אינו צריך להחשב לביטול זמן או לעבירה. דגם חשוב מציג הגרי"ד סולוביצ'יק בספרו "איש האמונה". בתוך כל אחד מאיתנו עשוי להתקיים "איש ההדר" שמבקש לקיים את ההוראה בראשית הבריאה:"פרו וּרְב«וּ וּמִלְאµוּ אֶת־הָאָ¦רֶץ וְכִבְשֻׁ¡הָ". לפי הגרי"ד זו הוראה לאדם לגלות את יכולתו להמציא וליצור כולל הטכנולוגיה המודרנית (וגם יצירות אמנות). שיפור איכות החיים הוא גילוי של אותו צו ראשוני של אלוקים. גישה צרה יותר היא זו שרואה את האדם או לפחות את היהודי כמי שעיסוקו המחוייב הוא לקיים את המצוות ודקדוקיהן, כולל המנהגים. לפי הגישה האחרונה ברור שאדם צריך להשתדל למעט ככל האפשר בהתיחסות לצרכי הגוף, כמו מקלחת. לפי הגישה הראשונה, שיפור איכות החיים בימינו אינו רק מצב חדש שבו אפשר לטעון שיש להתחשב באיסטניסיות שהפכה מאיפיון של מעטים לאיפיון של רבים. זה הלכתחילה שטמון בבריאת האדם (עוד לפני שהיו יהודים בעולם).

(יצויין כגילוי נאות שהרב סולוביצ'יק עצמו היה נאמן מאד למנהגים ובזה איני תלמידו כלל ואיני זכאי על כן לדבר בשמו למרות הדברים הרבים שלמדתי ממנו כתלמיד, כלומר מספריו).

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

שאלה לציונים שבינינו ולהם בלבד.

האם מי שחוגג בצורה זו או אחרת את קום המדינה, וראה בה איזו רמה שהיא של גאולה, מסוגל לשמר את כל המנהגים האשכנזיים של שלושת השבועות?

שחור כתום

אי משום הא לא איריא (=אם משום כך זה לא נוגע לדבר). פוסקים נוהגים לצרף את ההסתייגות הזו לכתביהם כדי להקל מעליהם את האחריות לטעות או כדי שלא יחשבו אותם לשחצנים שאינם זקוקים להתנצלות הזו.

מספרי הרב עובדיה אין להקשות שרב גובריה (=חזק היה כוחו) כלומר שתמיד סמך על עצמו ולא חשש לכתוב ברור.

אשר לספרי הרב וואזנר, אם כוונתך לשו"ת אז שם ודאי פסק עד כמה שידוע לי. וספרים אחרים שכתב בעצמו, האם יש? נדמה לי שכל הספרים שנכתבו על שמו הם של תלמידיו שציינו שהם כותבים מתורת רבם?

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

בעל בעמיו

האם אתה אומר "יקום פורקן מן שמיא"? ומזכיר את "ראשי הישיבות אשר בבבל"?

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");