| נשלח ב-26/8/2016 09:47 |
 |
| |
חינוך בין סימני שאלה (מהרמב"ם עד עמרוסי)
תרשו לי להגיע לנושא בדרך עקיפה. (הדיון מתחיל לקמן באותיות מודגשות). אני עדיין מתאושש מהמכה. העיתונאית שהתחלתי לחבב ולהעריך, אמילי עמרוסי, עברה דירה. ממתנחלת היא הפכה לירושלמית.
לא שאני מכיר אותה באמת, רק מהתמונה באתר של "ישראל היום" עם כיסוי ראש.
למדתי להעריך אותה בזכות כמה טורים שלה שקראתי. (אחד שהרשים אותי היה על האופן שבו טיפלה בשיעור לחינוך *** לילדיה).
למצוא עיתונאית דתית ימנית שכותבת טוב, אני משער שזה לא מצוי הרבה, או שאני פשוט לא קורא מספיק את "מקור ראשון" וכאלו?
בכל אופן, עמרוסי, בת השטחים, האידיאל שבו אני מקנא מבחינה מסויימת מרחוק, של יהודים שומרי מצוות שמיישבים את הארץ תוך סיכון עצמי, נטשה את הקהילה שלה.
מי שירצה לדעת למה, הנה התשובה:
הנושא האמיתי הוא לא חיבתי ואכזבתי מאמילי עמרוסי, אלא שאלה גדולה מאד שעולה מתוך התיאור שלה:
איך מגדלים ילדים, ואיפה מגדלים ילדים ולקראת מה מגדלים ילדים.
מה הם היעדים הראויים? האם השתנו הטבעים? מהי הדמות האידיאלית שיש לשאוף אליה?
ילדים, בגיל שלפני ההתבגרות, מאמצים מה שהם רואים ושומעים בבית, בבית הספר, בקהילה. לכן אנו, החרדים, מקפידים לגור בקהילות סגורות. שלא יראו חילול שבת. שלא יראו חוסר צניעות. זה לא רק נעים יותר לגור במקום שבו הולכים לבית הכנסת בלי לחשוש ממכוניות, זה גם מעניק לילדים תחושה שכך נראה העולם, לא רק שכך הוא אמור להראות בין יהודים.
המחיר הוא בחשיפה המאוחרת. הילד שגדל בחממה יזדעזע כשיראה את העולם של המאה ה21. מי עמיד יותר בפני אתגרי הסביבה, הילד הבני ברקי או הילד הירושלמי - או החיפאי? זה ששמע שיש מחללי שבת באופן תיאורטי פה ושם או זה שרואה אותם כל שבוע ויודע שאנחנו כפי שאנחנו?
במונח שלמדתי להעריך את חשיבותו, איך מעניקים לילדים שלנו "חיסון" מול העולם השונה, האסור והמאתגר שבחוץ?
בלשונה:
כשאתה יוצר לילדים מרחב סטרילי נעדר חיידקים או תמיהות, אתה מסתכן במערכת חיסונית מוחלשת. ילדים שהכניסו לפה חול נגוע בשערות חתולים הם ילדים בריאים יותר מאלו שגדלו במעבדה.
זו שאלה ראשונה והיא שאלה כמעט טכנית. ברור מה טוב ומה רע. השאלה היא איך מכינים את הילדים לקראת המחר, מפני שפעם הם יצאו מן החממה.
אבל יש שאלה נוספת.
עמרוסי מציגה פן אחר של התמקמות לצורכי חינוך. בציבור שלה יש תופעה של נשים שנושאות דברים בבית הכנסת בפני קהל מעורב. האם זה דגם שהילדים צריכים להעריך או לשלול?
בלשונה: לא בטוח שאשתתף במניינים האורתודוקסיים־השוויוניים בירושלים, אבל אני יודעת שהם קיימים במרחק פסיעה... כשמקומן של נשים בבתי הכנסת הולך ומשתנה בקצב מטאורי, ברוב ההתנחלויות הוא נשאר יציב. אישה שנושאת דבר תורה בבית הכנסת לאוזני קהל מעורב, מחזה שהולך ונפוץ בקהילות הדתיות בישראל, לא יקרה בעשרים השנים הקרובות בטלמון. אני רוצה שהבת שלי תראה אישה דורשת בפרשת השבוע: לא כי אמא שלה כזאת, כי זאת עוד אפשרות בשבילה.
זו כבר בחירה של אידיאל, או למצער בחירה של הנצחת התלבטות. השאלה כאן אינה אם זה טוב או נכון שאשה תדבר בבית כנסת, ואם הוא רשות הכלל, גברים ונשים, או רשות של גברים כאשר נשים הן רק צופות. השאלה היא אם כאשר יש שינויים חברתיים שמובילים לויכוחים הלכתיים, למה חושפים את הילדים. האם אני בעד אשה שמדברת בפני ציבור מעורב, או נגד, או שומר את הזכות לחשוב על זה בינתים, ואולי לשנות דעה לפי השתנות העולם. ואז: האם זו אופציה שאני רוצה להראות לילדים ובמיוחד לילדות?
והנה עוד מן הדרך שלה בחינוך:
בינתיים הילדים שלי משחקים בגן השעשועים עם ילדים ממוצא אתיופי ועם ילדים ערבים בסנדלי עור, וילדים חרדים צחורי חולצה מתגלשים אחרי ילדים שקוראים להם ג'וי ורוי.
ומדוע?
זו החברה הישראלית. היא זקוקה לנו ואנחנו זקוקים לה. הקטנים כבר שאלו אותי למה הג'ינס של האיש הזה קרוע (והסברתי שזה עולה יותר), אבל נדמה לי שמה שהם לא שואלים, ועיניהם הקרועות בפליאה לומדות, הוא השיעור החשוב ביותר בחיים.
השונות, הגיוון, המנעד, תקראו לזה איך שתרצו, זה כבר לא רק מחיר של חיסון לעתיד, אלא חלק מחינוך לקראת אידיאל. החברה הישראלית, על מורכבותה וערכיה המתנגשים, ההשתייכות אליה תוך היון (אמירת כן) של כל כולה, זה אידיאל.
סליחה, כאן ירדתי מהרכבת של עמרוסי. ציונות כן, אמירת הן לאידיאל של שוני - זה לא.
ועם כל זאת, הרשו לי ציטוט אחרון:
פיסקה מחייכם בעניין החינוך: המחיר הקטן והנסבל של מגורים ללא חילונים בסביבה, ביישוב קהילתי דתי והומוגני, יוצר חינוך דל יותר, מופחת. כדי שילדים יצמחו עם עמוד שדרה שמבוסס על סימני שאלה ולא סימני קריאה ההורים שלהם חייבים, מדין מצוות חינוך, לחשוף אותם באופן מבוקר גם לאורח חיים מפתה, פופולרי, שאין בו תורה ומצוות. שיתמודדו עם מה שיש לעולם להציע.
אם המטרה היא לגדל ילדים עם עמוד שדרה, שלא יראו אידיאל בפלורליזם, שיכבדו את האחר שאינו שומר שבת אבל גם לא יחשבו שזה בסדר, אזי יש מקום לשאול מה הקהילה המתאימה ביותר לזה. כאן אפשר לומר כפי שנכתב בסוף הפסקה האחרונה, שחשיפה מבוקרת היא הדרך לחסן.
אבל בתוך הקטע החשוב הזה, עמרוסי מוסיפה עוד ערך, או למצער עוד יעד. חוט השדרה שצריך לתת לילדים הוא
מבוסס על סימני שאלה ולא סימני קריאה
איני יודע למה בדיוק היא מתכוונת. האם כוונתה שילדים צריכים לדעת שיש שאלות ויש תשובות, או שהילדים צריכים לדעת שיש שאלות, נקודה.
הרב המחנך הגדול בתולדות היהדות, הלא הוא הרמב"ם, כתב ופסק דברים חמורים מאד נגד הטלת ספק.
רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק ב
כל מחשבה שהוא גורם לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה מוזהרין אנו שלא להעלותה על לבנו ולא נסיח דעתנו לכך ונחשוב ונמשך אחר הרהורי הלב, מפני שדעתו של אדם קצרה ולא כל הדעות יכולין להשיג האמת על בוריו, ואם ימשך כל אדם אחר מחשבות לבו נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו, כיצד פעמים יתור אחר עבודת כוכבים ופעמים יחשוב ביחוד הבורא שמא הוא שמא אינו, מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור, ופעמים בנבואה שמא היא אמת שמא היא אינה, ופעמים בתורה שמא היא מן השמים שמא אינה, ואינו יודע המדות שידין בהן עד שידע האמת על בוריו ונמצא יוצא לידי מינות, ועל ענין זה הזהירה תורה ונאמר בה ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים, כלומר לא ימשך כל אחד מכם אחר דעתו הקצרה וידמה שמחשבתו משגת האמת, כך אמרו חכמים אחרי לבבכם זו מינות ואחרי עיניכם זו זנות, ולאו זה אף על פי שהוא גורם לאדם לטרדו מן העולם הבא אין בו מלקות.
המחלוקת בין עמרוסי לבין הרמב"ם אודות הגישה החינוכית הראויה, שאני מזהה כאן, היא כפולה:
א. האם יש למנוע היכרות של הילד או האדם הבוגר מגישות מחשבתיות שונות?
דעת הרמב"ם שצריך למנוע. דעת עמרוסי שצריך להעניק חיסון על ידי הכרת השונות. דעתי שהיום אין מנוס מאימוץ הדרך השניה. כלומר בצורה מבוקרת להגיש את השאלות אבל עם התשובות. לתת לילד להחשף לכך שיש חילול שבת, ובכל זאת אנו בדרכנו ואנו יודעים את האמת ואשרינו שזכינו.
אבל דומה שאצל עמרוסי יש פן נוסף. לא רק שצריך לחשוף אלא שבכלל -
ב. האישיות האידיאלית מבוססת על סימני שאלה.
לא רק שאין מנוס טכנית, בגלל העולם המודרני, מהליבה ועד האינטרנט, מפני חשיפה בשלב כלשהו בחיים. אלא שגם אנו צריכים להודות ואף לשאוף לכך שהילדים ידעו שגם דרכנו שלנו היא רק תשובה לחיים בסימן שאלה.
אם זה מה שהיא מתכוונת, אז כאן אני מוצא את עצמי בצד השני. (או שהיא בצד השני?).
אני משתדל לחנך את ילדי (בכל גיל) שעושים האמת מפני שהיא אמת. והיא אמת לא בגלל שיש בה סימני שאלה, אלא בגלל שהיא התשובה לכל סימני השאלה.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-26/8/2016 17:26 |
|
| |
טיפת מידע מועיל - אני גדלתי בחינוך יחסית באמצע הרשת עם ילדים מבני ברק ומתל אביב. הנסיון מראה שלא היו אחוזי נשירה גבוהים יותר בקרב התל אביבים שעיניהם הטמאות סרקו חילולי שבת. מצד שני חושבני שיש פער גדול בין אחוז ההתחלנות אצל דתיים ואצל חרדים, אבל מי אמרן שראיית השונה היא העניין העיקרי. צריך להיות מאוד תם בכדי לחשוב שחינוך של סמני שאלה שאין בצידם תשובה לא יתן בדיוק את התוצאה של 50/50 והרושם שלי הוא שיש תתי מגזרים שבהם החשיבה היא שזה לא נורא אם ילדי יפול בצד השני. אחרת לא היתה מוכנות לכך. מצד שני הקו החינוכי המתעבה והולך של לגדל פיאות מעובות, לאסור חולצות קצרות שרוולים וכו' (קו שכמדומני מובל ע"י גדולי מחנכי הדור החרדיים) מטרתו אינה הצידקות הישירה שבמעשים האלו (כי אין כזו) אלא התבדלות מהרחוב, כאמצעי אחרון (וטפשי) למניעת השפעות זרות
בקיצור - כל כך קשה להיות נורמלי?
|
|
|
|
| נשלח ב-27/8/2016 20:58 |
|
| |
קשה מאוד, כי אתה חוטף מכל הצדדים.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/8/2016 21:56 |
|
| |
מעבר לשאלה החינוכית יש גם שאלה עקרונית (אידיאולוגית, תיאולוגית, מטאפיזית וכו') האם היא מאמינה בסימני קריאה או בסימני שאלה. זכותה להאמין בסימני שאלה, ואני מודה שלפעמים אני מזדהה עם ההרגשה הזו. אבל זאת לא אמונה אורתודוכסית.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/9/2016 17:10 |
|
| |
מימוני,
אמרת הרמב"ם אמרת חינוך, אז אי אפשר שלא להביא גם את הדברים הבאים
מתוך פירוש המשנה, ההקדמה לפרק חלק
ואתה המעיין בספר זה תבין זה המשל שאני ממשיל לך ואז תכין לבך ותשמע דברי בכל זה.
|
שים בדעתך כי נער קטן הביאוהו אצל המלמד ללמדו תורה. וזהו הטוב הגדול לו לעניין מה שישיג מן השלמות. אלא שהוא, למיעוט שנותיו וחולשת שכלו, אינו מבין מעלת אותו הטוב, ואל מה שיגיעהו בשבילו מן השלמות. ולפיכך בהכרח יצטרך המלמד, שהוא יותר שלם ממנו, שיזרז אותו על הלמוד בדברים שהם אהובים אצלו לקטנות שנותיו. ויאמר לו: "קרא ואתן לך אגוזים או תאנים, ואתן לך מעט דבש". ובזה הוא קורא ומשתדל. לא לעצם הקריאה, לפי שאינו יודע מעלתה, אלא כדי שיתנו לו אותו המאכל. ואכילת אותן המגדים אצלו יקר בעיניו מן הקריאה, וטובה הרבה בלא ספק. ולפיכך חושב הלימוד עמל ויגיעה, והוא עמל בו כדי שיגיע לו באותו עמל התכלית האהוב אצלו, והוא אגוז אחד או חתיכה דבש.
וכשיגדיל ויחזיק שכלו ויקל בעיניו אותו הדבר שהיה אצלו נכבד מלפנים, וחזר לאהוב זולתו, יזרזו אותו ויעוררו תאוותו בו מאותו הדבר החמוד לו, ויאמר לו מלמדו: "קרא ואקח לך מנעלים יפים או בגדים חמודים", ובזה ישתדל לקרוא, לא לעצם הלימוד, אלא לאותו המלבוש. והבגד ההוא נכבד בעיניו מן התורה, והוא אצלו תכלית קריאתו.
וכאשר יהיה שלם בשכלו יותר, ויתבזה בעיניו זה הדבר גם כן, ישים נפשו למה שהוא גדול מזה, ואז יאמר לו רבו: "למד פרשה זו או פרק זה, ואתן לך דינר אחד או שני דינרים". ובכך הוא קורא ומשתדל ליקח אותו הממון, ואותו הממון אצלו נכבד מן הלימוד, לפי שתכלית הלמוד אצלו הוא שיקח הזהב שהבטיחוהו בו.
וכשיהיה דעתו שלמה, ונקלה בעיניו זה השיעור, וידע שזה דבר נקל, יתאווה למה שהוא נכבד מזה. ויאמר לו רבו: "למוד כדי שתהיה ראש ודיין, ויכבדוך בני אדם ויקומו מפניך, כגון פלוני ופלוני". והוא קורא ומשתדל כדי להשיג מעלה זו, ותהיה התכלית אצלו הכבוד שיכבדו אותו בני אדם וינשאוהו וישבחו אותו. |
וכל זה מגונה, ואמנם יצטרך למיעוט שכל אדם שישים תכלית החכמה דבר אחר זולתי החכמה, ויאמר לאיזה דבר נלמד, אלא כדי שנשיג בו זה הכבוד, וזה הוללות על האמת. ועל לימוד כזה אומרים חכמים "שלא לשמה", כלומר שיעשה המצות וילמד וישתדל בתורה לא לאותו הדבר בעצמו, אלא בשביל דבר אחר.
ואסור לאדם השלם שיאמר "כשאעשה אלה המצות, שהם המידות הטובות, ואתרחק מן העבירות שהם המידות הרעות שציווה השם יתברך שלא לעשותה, מה הוא הגמול שאקבל על זה?" לפי שזה כמו מה שיאמר הנער: "כשאני קורא זה מה יתנו לי?" והם אומרים לו: "דבר פלוני". לפי שכשאנו רואים מיעוט שכלו, שאינו מבין זה השיעור, והוא מבקש לתכלית תכלית אחר, אנו משיבים לו כסכלותו, כמו שנאמר "ענה כסיל כאולתו".
עכ"ל
הרמבם בוודאי יסכים עם הסיפא של דבריך שצריך לחנך את הילד שעושים את האמת מפני שהיא אמת,
אבל יחד עם זאת בכל הנוגע לחינוך ילדים, לא תמיד אפשר להגיד להם את האמת כי לא יהיה בכוחם לקלוט אותה
|
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-11/9/2016 21:06 |
|
| |
מיימוני
פעם אחת ולתמיד מה יש לך עם הרמב"ם שאתה מייחס אליו כל מה שנוח לך או מה אתה צריך את האילן הזה כדי להישען עליו אתה (לדבריך...) בקושי יודע את דעתו על עיקרי הדת שלו ואתה יודע ומצהיר כאן פעמים רבות על עקרונות שאינך מסכים אליו אני מניח מתוך דבריך שאתה מוקיר טובה לרמב"ם האיש שנשמתו (מה זה ?) בעולם הבא (כנ"ל) ודבוקה עם השכלים הקדושים בשכל העליון(להוסיף כנ"ל על כל מילה...)
די
הרמב"ם היה אישיות מעניינת מצד אחד ספר היד על כל דקדוקיו בפרטים הקטנים של הלכות חז"ל מצד שני אמונתו הרחוקה מהם ומכל אמונה דתית ידועה או קיימת (הפיצול הזה קיים וידוע גם כיום אצל אנשים שונים).
מצטער אם פגעתי אבל קנאתי לכבוד (?) הרב.
|
|
|
|
| נשלח ב-12/9/2016 07:20 |
|
| |
בעראיני פועל של מיימוני אבל קשה להתאפק מלהעיר שהרמבם לא החניק שאלות לחלוטין, לפחות רמז עליהן.
נכון שההקבלה בין הרמבם לעמרוסי נראית מפליגה
|
|
|
|
| נשלח ב-12/9/2016 09:22 |
|
| |
[מה זה חינוך ****? חינוך לכוכביות, אולי אסטרונומיה?]
לגופו של עניין, יש לשאול האם זה שצריך לחנך לסימני שאלה זה בסימן קריאה.
די ברור לי שעדיף לתת בבית סימני שאלה על סימני קריאה שהגיעו מבי"ס, מאשר לתת בבית סימני קריאה על סימני שאלה שהגיעו מבית ספר.
כאשר ההורים נבוכים, הגיוני לי שהם יעבירו את מבוכתם לילדיהם, אבל הם צריכים לעשות זאת בזהירות. לא כדאי לבנות את עולמו של הילד על ספקות כי ילד צריך יציבות. בהחלט כדאי לעורר בו ספקנות.
|
|
|
|
| נשלח ב-25/9/2016 08:47 |
|
| |
בערולאאדע,
אמונתו של הרמב"ם לא רחוקה משום אמונה ידועה וקיימת, היא דבוקה באמונתו של אברהם אבינו עליו אומר הנביא ישעיהו "וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי."
זה אולי אנחנו שהתרחקנו ?
|
|
|
|
|
