תורה משמים? ההוכחה מגורל הארץ (ההוכחה החקלאית)

מקורה של ההוכחה בימי הביניים, בתקופה בה היא התגשמה. אז לא שימשה כהוכחה לתמ''ה אלא לנצחיות הקשר עם עם ישראל, כפולמוס אנטי נוצרי. הראשון שהציג את ההוכחה הזו הוא הרמב''ן (המאה ה13) בפירושו לתורה:

''גם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תימצא בכל היישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם ואשר היא חרבה כמוה. כי מאז יצאנו ממנה לא קיבלה שום אומה ולשון,  וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם.'' (ויקרא כו,כו)

ההוכחה  מצביעה על תופעת טבע מוזרה מסויימת שנצפתה מראש ע''י התורה. ניתן לנסח אותה בשתי דרכים:

א:

1) ניתן לזהות קורלציה בין זהות יושבי הארץ ובין מצבה הכלכלי. כאשר ישבו בארץ יהודים מצבה היה טוב בהרבה ממצבה כאשר ישבו בה גויים.

2) תופעה זו ייחודית רק לא''י.

3) לקורלציה כזו אין הסבר טבעי המתקבל על הדעת. 

מכאן שקיים מתכנן היסטורי הקובע זאת.

ב:

1) ניתן לזהות קורלציה בין זהות יושבי הארץ ובין מצבה הכלכלי. כאשר ישבו בארץ יהודים מצבה היה טוב בהרבה ממצבה כאשר ישבו בה גויים.

2) תופעה זו ייחודית רק לא''י.

3) לא ניתן לצפות דבר כזה בכלי חישוב אנושיים.

4) התורה צפתה זאת מראש.

מכאן שהתורה נעזרה בצופה על אנושי.

בעוד שהדרך השנייה מצביעה על כך שלתורה עצמה יש מקור א-לוהי, הרי הדרך הראשונה אינה טוענת כל טיעון לגבי התורה, כי אם לגבי עם ישראל. לטענתה יש ישות א-לוהית המתעסקת בגורל עם ישראל וארץ ישראל. אמנם, אם הוכחנו שא-ל כלשהו מעורב בגורלו של עם ישראל קל הרבה יותר להתקדם להנחה שזהו אותו א-ל הקשור בתורה.

נקודה שנייה היא שכל אחת מהדרכים מחזקת את חברתה. העובדה שהתופעה נצפתה מראש עושה אותה מוזרה יותר, והעובדה שהתופעה מוזרה עושה את סיכויי התצפית שלה גרועים יותר.

עם זאת, המסקנה הראשונה מייתרת את השנייה, כי אם קיים א-ל שקובע את גורל הארץ, יתכן פשוט שכותב התורה הכיר אותו וידע את תכניותיו. כך שאין כאן 'תצפית עתיד' במובן המקובל אלא השערה.

כיאה לתזה מדעית, הציגה הוכחה זו ניבוי הניתן להפרכה אמפירית: כל זמן שלא ישבו בארץ יהודים, היא תמשיך להיות חרבה. וברגע שישבו בארץ יהודים, היא תשוב לפרוח.

ולמרבה הפלא, הניבוי המדעי התאמת. החל מהמאה ה19 החלו להתיישב יהודים בארץ, ובמקביל היא עברה התפתחות חקלאית מדהימה. כתוצאה מכך עברה ההוכחה התפתחות (כפי שהרגישה כבר נחמה ליבוביץ', בעיונים לבהר בחוקותי תשט''ז), וכיום מוסיפים לפרטי ההוכחה העתיקה את שגשוג הארץ בעת המודרנית.

 עכשיו ננסה לנתח את העובדות.

2. העדות המקראית:

התייחסויות לקשר בין שהותנו בארץ למצבה ניתן למצוא בכמה מקומות בתורה. המקור הראשון הוא בפרשת התוכחה, שם נאמר:

וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ. וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה.  אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ. כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ. (ויקרא כו, לב-לה)

ניתנים כאן כמה היגדים:

1) אנו (כל עם ישראל) נהיה בגלות.

2)בזמן שבו נהיה בגלות תהיה הארץ שוממה.

3)אויבינו ישבו בה ו'ישממו' גם הם.

בקטע זה שממת הארץ היא חלק מהעונש: תפיסת הגמול המקראית היא שגם חפצים דוממים נענשים בעוון בעליהם, בפרט ארצות. ככל הנראה, הרעיון הוא שהחטא יוצר מעין משקע רוחני, ומשקע זה הוא חמור כל כך עד שהוא זולג גם אל סביבותיו של החוטא.

עם זאת, במלים וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ ניתן לראות גם רמיזה מסויימת להיבט אחר: הקב''ה אינו מעוניין להוסיף על סבלנו את הסבל שבלראות את אויבינו נהנים מסבלנו. (אגב, את הסבל הזה חווים הפלסטינים)

מקור שני נמצא בסיום התוכחה שבספר דברים:

לֹא יֹאבֶה ה' סְלֹחַ לוֹ כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף יְהוָה וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא וְרָבְצָה בּוֹ כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה וּמָחָה יְהוָה אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם.  וְהִבְדִּילוֹ ה' לְרָעָה מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אָלוֹת הַבְּרִית הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה.

וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם וְהַנָּכְרִי אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא וְאֶת תַּחֲלֻאֶיהָ אֲשֶׁר חִלָּה ה' בָּהּ.

גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וצביים [וּצְבוֹיִם] אֲשֶׁר הָפַךְ ה' בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ.

 וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה.

 וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיֵּלְכוּ וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ לָהֶם אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם וְלֹא חָלַק לָהֶם. וַיִּחַר אַף ה' בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה. וַיִּתְּשֵׁם ה' מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה. (דברים כט, יט-כז)

כאן ההתייחסות היא לחוטא פרטי. איש, משפחה או שבט.

ההיגדים שניתנים הם:

1) אותה קבוצה תסבול את הקללות הכתובות בתורה.

2) ארצם תהיה שוממה כמו השטחים החרבים שליד ים המלח, מכוסה גפרית ומלח וקודרת כמדבר. (עם זאת, את ההיגד הזה ניתן אולי לתפוס כמוגזם קלות לצרכי דרמה)

3) צאצאינו וכל הגויים יראו זאת כגמול על חטאי יושבי הארץ.

כאן הקללה חריפה יותר, כי בויקרא הארץ מאפשרת לאויבינו לשבת בה ואילו כאן אין בה אפילו עשב אחד.

אמנם, היבט שונה לחלוטין יכול לעלות בקנה אחד עם השקפת המקרא. לפי אותו היבט ארץ ישראל היא 'אחוזת עולם' לבני ישראל בלבד, ולפיכך אינה יכולה לקבל בני עמים אחרים. כך הבינו הרמב''ן (לעיל) ורבינו בחיי (בראשית יז,כד), מה שהשתלב עם תפיסה קבלית קדומה בה הם האמינו.

את הרעיון הזה ירשו גם הנביאים, ובכל נבואות נביאי החורבן מתוארת הארץ כשוקעת למצב של שממה וציה. יש לציין הבדל מעניין בנושא זה – ישעיהו נוטה לתאר את התפשטות היערות ואילו ירמיהו נוטה לתאר התפשטות של המדבר.

ועוד הוסיפו הנביאים נדבך נוסף ומתבקש: אם גלות ישראל תגרום לארץ חורבן, הרי שיבתם לארץ תגרום לה לפרוח. כך תיארו הנביאים כולם את פריחת הארץ עם שובנו לאדמתנו.
מפורסם ביניהם יחזקאל שהתנבא וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא.  כִּי הִנְנִי אֲלֵיכֶם וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְנֶעֱבַדְתֶּם וְנִזְרַעְתֶּם.  וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה וְנֹשְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה.  וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם וּבְהֵמָה וְרָבוּ וּפָרוּ וְהוֹשַׁבְתִּי אֶתְכֶם כְּקַדְמוֹתֵיכֶם. (לו,ח-יא) אולם גם נביאים אחרים תיארו את המציאות בצבעים דומים. כך אמר ישעיהו יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה וְתָגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח כַּחֲבַצָּלֶת. פָּרֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל אַף גִּילַת וְרַנֵּן, כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן נִתַּן לָהּ הֲדַר הַכַּרְמֶל וְהַשָּׁרוֹן.(לה,א) ובן דמותו השני התפייט כִּי נִחַם ה' צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה'.(נא,ג)
וירמיהו אמר עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן נָטְעוּ נֹטְעִים וְחִלֵּלוּ.(לא,ד)תורה משמים? ההוכחה מגורל הארץ (ההוכחה החקלאית)

תוקן על ידי אריאל73 ב- 01/09/2016 22:46:05

3. העדות ההיסטורית:

כאן עלינו לשאול כיצד ניתן לדעת מה היה מצבה של הארץ לאורך השנים, שכן תיאור כמו 'הארץ נתנה פריה' הוא סובייקטיבי וקשה להשוותו לנתונים מוחלטים. לכן אשווה שני נתונים: מספר יושבי הארץ והדיווחים על מצבה החקלאי.

3.1. תקופת המקרא

כשננסה לבחון את מצב הארץ בתקופות הקדומות, אנו עומדים בפני חוסר משווע בממצאים. המידע היחיד שניתן לנו הוא הממצא הארכיאולוגי ונתונים מקראיים וחיצוניים, שהם מעטים ומפוקפקים.

במפקד הקדום ביותר, שנעשה בימי דוד, נמנו 1,300,000 שולפי חרב. ולפי מקור מקביל 1,570,000 שולפי חרב. (שמואל ב,כד,ט. דה''י א,כ"א,ה) מה שאומר שהיו בישראל כמה מיליוני יהודים, לא כולל את המיעוט הנכרי.

ראוי לציין כי החוקרים אינם נותנים אמון במספרים הללו.

סנחריב מדווח שהגלה מארץ יהודה 200,150 תושבים, הוא כבש 46 ערים חזקות וערים קטנות ללא מספר. שלמנאסר הגלה ממחוז שומרון כ29,000 תושבים. אם ניתן אמון במספרים אלו נוכל רק לקבוע שמספר התושבים היה גבוה מזה, אין לנו דרך לדעת עד כמה.

אשר למצב הארץ,  הסקרים הארכיאולוגיים קובעים שבישראל החלה תקופת שגשוג בסביבות תקופת המלוכה המאוחדת ונמשכה ברמות משתנות לאורך כל תקופת שבתנו בארץ. בשטחי ממלכת ישראל הסתיים השגשוג עם חורבן הממלכה, ולמרות ניסיונות אשוריים לחדש את היישוב קמו על חורבותיה רק יישובים דלים באזור השומרון. אזור הגליל נותר  חרב כמעט לחלוטין. הארץ התאוששה רק בתקופה הפרסית.

לעומת זאת, בשטחי יהודה ניתן לזהות שכבת חורבן המיוחסת למסע סנחריב, אולם יהודה התאוששה ממנו ונכנסה לתקופת צמיחה שנמשכה בימי יאשיהו והסתיימה בחורבן הבבלי. כאן ניתן לזהות חורבן שנמשך זמן מה (למעט חבל בנימין שבו אין בכלל חורבן) וכנראה שהארץ היתה חרבה כולה למרות התיישבות חלקית של שבטי הספר האדומיים.

3.2 בית שני והחורבן

לאורך תקופת בית שני ניתן לזהות צמיחה ארכיאולוגית. אין דרך לדעת את מספר יושבי הארץ עד המאה הראשונה, בה אנו פוגשים את יוסף בן מתתיהו. יב''מ מתאר שגשוג מדהים. לדבריו, ארץ הגליל ''כולה ארץ דשנה ואדמת מרעה וגם עצים שונים צומחים בה ועושר תנובת הארץ מושך גם את לב האנשים הרחוקים מעבודת האדמה. וכל הארץ נזרעה בידי יושביה ולא נמצא בה אף חבל שומם אחד''.

יהודה ושומרון ''שתיהן ארצות הרים ועמקים רבים והן טובות לעבודת האדמה ונותנות יבול רב. וגם עצים נמצאים בהן למכביר ועושים פרי הבר ופרי הגנים. אמנם ארצות צמאון הן מתכונת אדמתן (אינן עשירות במעיינות) אך מי הגשמים מרוים אותם לרוב. מי הנחלים השוטפים פה הם נפלאים במתקם והמון המרעה הטוב מביא שפע ברכה לחלב הבהמה, אשר אין כמוהו ביתר הארצות. ועד נאמן על מעלות שתי הארצות וברכת אדמתן הוא המון יושביהן הרב.''(קדמוניות ג,ג)

עבר הירדן נופלת מיתר הארצות, אבל גם היא במצב טוב.

מספר התושבים? יב''מ מצטט מפקד שערך נציב סוריה, קסטיוס גאלוס, בימי נירון קיסר(54-68). לפי עדותו הוא ביקש מהכהנים לקחת נתח מכל קרבן פסח. הכהנים מנו 255,600 זבחים. הוא מוסיף פרשנות לפיה מס' הנמנים על זבח היה לפחות 10 ולעתים 20. כך שמס' המקריבים היה לפחות 2,700,000, לא כולל טמאים ופסולים. תיאור המפקד כולל הפרשנות מופיע גם בחז''ל (תוספתא פסחים ספ''ד, בבלי שם סד:) אלא שהם מוסרים מניין שונה ואגדי בבירור – 1,200,000 קרבנות. ע"כ''פ נלמד מכאן שעצם המפקד הוא אותנטי, וכן פרשנותו (שכנראה ניתנה ע''י הכהנים במקום).

לדבריו היו בגליל 200 כפרים, הקטן בהם בן 15,000 תושבים=3,000,000 תושבים. (נתון זה הוא מוגזם, כנראה). בזמן המצור היו בירושלים 1,200,000 תושבים. מתוכם 97,000 נלקחו בשבי והיתר מתו. (מקור רומאי מדבר על 600,000 הרוגים. שימו לב לסמליות של שני המספרים, מה שמלמד לדעתי על מקורם) הוא מסביר את המספר העצום בכך שהמון עולי רגל נתקעו בעיר עם תחילת המצור.

ע''פ נתוניו, היו בארץ כמה מיליוני יהודים. אולם החוקרים נחלקים באופן קיצוני על מהימנותו. לשיטת מגן ברושי ומק קאון חיו בארץ מיליון תושבים, מחציתם יהודים. לשיטת מ' בר אילןl וספראי כשני מיליון תושבים. מעט יותר ממחצית יהודים. לשיטת מ''ד הר שלושה עד ארבעה מיליונים, קרוב לשלושה רבעים יהודים. ויש המפליגים (בהתאם ליב''מ) לכדי עשרה מיליונים, רובם יהודים. ראו גם כאן.

3.3 התקופה הרומית -ביזנטית

ברור שאחוז היהודים היה בשקיעה, אולם יש ויכוח נוקב על הכמויות. במרד בר כוכבא נהרגו לפי דיו קסיוס 580,000 יהודים וארץ יהודה חרבה כליל. יש הטוענים (אבי יונה) שאז איבדו היהודים את הרוב בארץ, ויש (הר) הדוחים זאת למאה הרביעית. יש לכך ראיה מעניינת ממחלוקת בירושלמי אם 'רוב א''י ביד נכרים' או ש'רוב א''י ביד ישראל'.

כמו''כ, מתקיים ויכוח אם מספר התושבים הכללי היה בשקיעה (הר) או שנשאר יציב (ברושי). הויכוח מקביל לויכוח זהה בדבר מספר האוכלוסיה באימפריה הרומית בתקופה הנידונה. ע"כ''פ, במאה ה6 היו בין מיליון תושבים, כשליש מהם יהודים, לארבעה מיליון תושבים.

מצבה הכלכלי של הארץ היה בשקיעה לאורך התקופה הרומית (מה שמשתקף באגדות חז''ל על התקטנות הפירות בא''י) והשתפר בתקופה הביזנטית.

3.4 התקופה האסלאמית

החל מתקופה זו התכווץ משמעותית היישוב בא''י, והוא אינו מהווה יותר גורם פוליטי משמעותי בארץ. (יש שמדברים על 200,000, אבל המספרים אינם מדוייקים) במקביל, הידלדל היישוב הכללי, האדמות החקלאיות ננטשו והחלו תהליכי חורבן ונומדיזציה (=יעני חורבן בלטינית). חדירות של שבטים בדואים, פשיטות שוד והזנחה מתמשכת, הפכו את ארץ הקודש לחרבה ושוממה.

3.5 מסעי הצלב

בתקופה זו ידעה הארץ פריחה יחסית, ובו בזמן השמדה טוטאלית של שארית היישוב היהודי. בנימין מטודלה (המאה ה12) מדווח על כשבעת אלפי יהודים בכל הארץ. לפי נוסעים אחרים יתכן שהמספר גבוה מעט יותר, אבל לכל הדעות מדובר בכלום.

וכמות הגויים? למרות הפריחה, כל ההשערות אומדות את הסכום במאות אלפים.

3.6 הממלוכים

 עם כיבוש הארץ הרסו הממלוכים את ערי החוף, כדי למנוע מהן ליפול בידי הצלבנים. רוב השליטים הזניחו את הארץ אולם מעטים קיימו בה מפעלי בניה גדולים. בתקופה זו החריבו המונגולים את הארץ ואת שארית היישוב היהודי. מעט לאחר מכן ביקר הרמב''ן בארץ וכתב 'כל המקודש מחברו חרב מחברו'. ארץ ישראלהיתה מדבר משובץ בעיירות עניות. כל הנוסעים מתארים אותה כערימה ענקית של חורבות צרובות שמש וכנופיות שודדים. לאורך התקופה צנחה האוכלוסיה מכמה מאות אלפים לכ120,000 איש.

3.7 העות'ומנים

לאורך המאה ה16 ביצעו העות'ומנים סדרת מפקדי אוכלוסין. במפקד הראשון  (1525-6) נמנו 13,319 בתי אב. זה היה מפקד חלקי, ולכן חישובים שונים מוסיפים עוד קצת ומגיעים סה''כ לכ120,00 תושבים. יש אוהבי ערבים שמצליחים להגיע לכשלוש מאות אלף, ועדיין אנחנו נשארים מתחת לתקרת חצי המיליון.

הסכום הזה נותר ללא שינוי ממשי עד המאה ה19, וראו בויקיפדיה האנגלית

עד המאה ה19 ממשיכים הנוסעים לתאר את הארץ כשממה קודרת. מפורסמים תיאוריו האירוניים של מרק טווין:

 "נדמה לי שמכל הארצות בעלות הנוף המדכדך, ארץ ישראל מחזיקה בכתר. הגבעות קירחות, צבען דהוי, וצורתן רחוקה מלשובב את העין. העמקים הם מדבריות מכוערים המעוטרים בשוליהם בצמחייה דלה שפניה כמו אומרות יגון וייאוש… כל קו הוא גס, צורם וכל תו הוא חד, ללא פרספקטיבה – המרחק אינו מחולל כאן קסמים. זוהי ארץ משמימה, חסרת תקווה, שבורת לב ".

על הכנרת:

"...המדבריות הללו ריקים מאדם, תלים דהויים אלה של שממה... טול אותו תל חרבות, כפר נחום; טול את טבריה, כפר אווילי המתנמנם בצל ששת דקליו האבלים; אותו מורד שומם שבו דהרו חזירי מעשה הנס אל תוך הים, ובלי ספק חשבו כי מוטב להם לבלוע שדים ורוחות ואף לטבוע במים, מלהוסיף לחיות במקום כזה... טול אגם חדגוני, קודר ונטול מפרש זה, הנח בתוך טבעת גבעות צהובות וגדות נמוכות ותלולות... כל הדברים האלה – אם אינם מהווים חומר מצוין לשיר ערש מרדים, הרי לא ייתכן שיר ערש בעולם."

או באגם החולה:

"השעה שבע בבוקר ומאחר שאנו נמצאים בחיק הטבע צריך היה העשב לנצנץ בטל הפרחים, להפיץ ריחם והציפורים לזמר בעצים. אך למרבה הצער אין כאן לא טל, ולא פרחים, לא ציפורים ולא עצים. ישנה בקעה ואגם ללא צל ומעבר להם, הרים חשופים".

וכן הלאה. ולמרות הביקורות החוזרות, המפקפקות בנכונות התיאור. כך סיפרו גם תיירים אחרים. הנה דברי הרצל (1898):

''יפו. שוב עוני, אומללות וחום, בצבעים עליזים.''

''המתיישבים כולם סובלים מן הקדחת. רק באמצעות עבודות ניקוז רחבות ממדים, ייבוש ביצות, ניתן להפוך את הארץ לראויה להתיישבות.''

''אם אי-פעם נקבל את ירושלים ואם עוד אוכל לפעול דבר מה בבוא הזמן, אז קודם לכול אנקה אותה מזוהמתה. כל מה שאינו בבחינת מקום קדוש, אורה לפנות, אקים שיכוני עובדים מחוץ לעיר, אפנה את קיני הזוהמה, אהרוס אותם, אשרוף את החורבות הלא- קדושות ואת השווקים אעביר למקום אחר.''

3.8 התקופה הציונית

לאורך המאה ה19 היה גידול משמעותי במספר תושבי הארץ, המספרים נתונים במחלוקת קשה בין חוקרים פרו ישראלים ופרו פלסטינים, אבל אין ספק בכך שבמאה ה20 עבר לראשונה מספר התושבים את סף המיליון, ושכיום הוא מונה יותר מ11 מיליון.

הארץ היום פורחת ומשגשגת, מלאה שדות ובתים. מופת לפיתוח ארצות נחשלות בכל רחבי העולם. אבל אזור אחד, למרות שהתפתח באופן מדהים, עדיין מפגר משמעותית אחרי רוב שטחי ישראל: שטחי הרשות הפלסטינית. ואם ניסע בשטחי השומרון ונראה את ההרים הקירחים והקודרים, שממה כמעט מדברית נוראת הוד. ואת הכפרים הדחוסים והמלוכלכים. נוכל לדמיין איך נראתה כל ארץ ישראל לפני מאתים שנה, ולהבין איזה שינוי קרה פה.

יש,

א) הוכחה ב. רציונליזציה לתחזית של תופעה שהתגשמה אמורה להתבסס על סיבה שגרמה לחוזה לזהות את המציאות, כלומר שהוא זיהה את הגורם שהוביל להתגשמות התופעה. אם אנחנו יודעים שהיה גורם שגרם למחשבה שלו ולא להתגשמות לא התקדמנו כלום. זה בדיוק כמו להגיד שהסיבה לתחזית שלו היתה שהוא חלם את זה או שילדה קטנה אמרה לו. זאת כי התופעה המוזרה מבחינתנו היא המתאם בין התחזית למציאות, וסיבות לתחזית לא מתקנות את המתאם

ב) הנחה 2 ו3א. כשאני מתבונן מה מוזר לי בהנחה 1, אני רואה שמה שמוזר הוא הנחה 3, כלומר, אין שום הסבר רציונלי שפוי לקשר בין פריחת ארץ מסויימת לעם ספציפי. אז למה הכנסתי את 2? א. כי 3 הוא לא עובדה אמפירית אלא השערה ולכן הוא פחות חביב עלי. ב. כי מ3 אין שום הוכחה לייחודיות עם ישראל אלא לקשר מסתורי בין עם אחד לארץ אחת, מכאן יתכן אולי להסיק שיש קשר מטאפיזי בין עמים וארצות. (כפי שמאמינים המקובלים ואולי גם המקרא)

אתה צודק שהניסוח הנכון של 2 הוא לא ידוע לנו על קיום התופעה בשום מקום מחוץ לא''י. שזה ניסוח חלש יותר, ועדיין ודאי מדובר בתופעה נדירה הדורשת הסבר (ואפילו אם נגלה שכך גם בין בני צ'יפופו וארץ ימפמפוזה, זה אולי יראה שהאל אוהב גם אותם) . כשננסה לברר אותו נגלה שידוע על ארצות רבות שמצבן האגרונומי וההתיישבותי השתנה עם בוא עם חדש (ארה''ב, אוסטרליה, ועוד) אלא שתמיד א. היה הבדל משמעותי בין סוגי העמים - אין להשוות את האבוריג'ינים (שבזמנו ראו בהם את החוליה החסרה בין האדם לקוף) לבריטים. ב. לא נראתה תופעה חוזרת על עצמה של עם שנטש, חזר, נטש וחזר, ותמיד הארץ הגיבה לו.

המחב''ש של אפרים מתייחס רק להוכחה ב וטוען שלוש טענות. (אם נתעלם מההוכחה שלו שמחבר דה''י לא ידע את רש''י:) א) ניתן להפוך כל מציאות כך שתתאים לכל טקסטדברים אלו נכונים כמובן למחב''תים, מחב''שים ושאר מטיפים מקצועיים. אבל לא למי שמנסה לחקור את האמת. עם זאת, ניתן לנסח הפרכה רכה יותר המבוססת על הטיעון הזה, והיא שגם כשאנו מנסים להבין את כוונתו ההיסטורית של הטקסט, עדיין הוא ניתן בהכרח לכמה פרשנויות. אם כן, יש כאן למעשה כמה 'נבואות' שאם רק אחת מהן תתגשם נראה בכך את התגשמות הנבואה, מה שבהכרח מעלה את הסיכויים להתגשמותה. כך, אם הארץ היתה שוקעת ברגע שאיבדנו את הרוב היינו רואים בכך את התגשמות הנבואה. אם האזורים בהם ישבו היהודים היו פורחים ואלו שבהם ישבו הגויים היו שוקעים היינו רואים בכך את התגשמות הנבואה, וכן הלאה.

ב) היסטורית הארץ היתה במצב מעולה עוד במאה השישית, אחרי החורבן. אלא שהגורם הרלוונטי הוא לא החורבן כי אם היעלמות היהודים (שהרי בתורה יש הקבלה בין נדודינו בעולם ושממת הארץ) והיעלמות היהודים הגיעה אחרי הכיבוש האסלאמי.

 ג) הנביאים בכלל לא התכוונו לחזות את העתיד.

הכוונה שלהם לא רלוונטית לעניין. גם אם הם היו מתכוונים לעשות ניסויים בפיתוח קול והיה יוצא מזה טקסט שחזה את העתיד עדיין היתה כאן תופעה על טבעית. אבל חוץ מזה זה גם לא נכון, כפי שברור למי שקורא את התנ''ך בלי להתאמץ מאד להאמין באמונתו האתאיסטית, מעשה המלכה הלבנה.

אם כן, נשארנו עם הפרכה אחת על ההוכחה.

לכך אוסיף עוד הפרכה שציין יש, והיא שיש לעשות תחשיב של מכלול הנבואות, כי אם מישהו אמר 100,000 דברים וצלף ב1,000 מתוכם זה לא כזה סקופ גדול

כאן אענה שאכן יש לעשות תחשיב, ולציין את הנבואה הזאת כאחת מאלו שהצליחו. ניסיתי בעבר להתוות קווים לתחשיב כזה. אבל הנבואה הזאת (ואחרות מהז'אנר שלה) ראויה למקום של כבוד בתחשיב בגלל שהיא צופה לטווח רחוק בהרבה מתקופת המקרא, מה שמקטין את סיכויי ההתגשמות ומונע את אופציית הזיוף.

 גם את הסיכוי להתגשמות כל אחת מפרשנויות הנבואה יש להכניס לתחשיב. אני נוטה לחשוב שגם אחרי עניין הפרשנויות עדיין מדובר בתופעה מדהימה.

הפרכה שלישית היא שהנביא ניבא את הדברים אחרי חורבן שומרון, ופשוט תיאר את המציאות ההיסטורית של הגליל והשומרון החרבים. אלא שמכאן לא היתה לו שום דרך להגיע לתחזית שתקבע את המציאות עד היום

את הוכחה א יש לבחון באמצעות התבוננות בשתי השאלות הבאות - האם מדובר בתופעה מוזרה, או בתופעה על טבעית. או שלא.

שאלת העל טבעיות תלויה בהגדרת המונח טבע בימינו. שאלת המוזרות קלה יותר להתייחסות, והקריטוריון יהיה האם למרות שישנן סיבות טבעיות לכל התרחשות, עדיין מכלול ההתרחשויות אינו נפתר בנקל, וכן נפתר באמצעות התייחסות לישות/כח על טבעי הפועל בהיסטוריה.

ניתן לספק הסבר להתאוששות הארץ במאה ה20: זוהי תוצאה של חדירת המודרנה האירופית לשטחי א''י, שעד אז היו חלק מהמרחב העות'ומני הכושל. כל העולם כולו, הן האירופי והן הקולוניאלי, חווה זינוק מדהים במאה ה20, אבל בישראל הזינוק היה גדול בהרבה בגלל שאוכלוסיה אירופית הגיעה לשטח לא אירופי. אוסטרליה ואמריקה, שגם הן ארצות מהגרים אירופיים, חוו זינוק איטי יותר כי אליהן הגיעו מהגרים מהמאה ה18 (לארצות שהיו בתקופת האבן), בעוד אלינו הגיעו מהגרים מהמאה ה20 (לארץ שהיתה בימי הביניים).

לשקיעת הארץ במאה ה8 גם ניתן לספק הסברים – א''י היתה אזור שולי באימפריה האסלאמית. אמנם גם באימפריה הרומית היא היתה אזור שולי אבל אז ישבו בה היהודים שראו אותה כמרכז חייהם (אם כי זה לא טיעון. כי אני מניח שגם הערבים והנוצרים מהמאה ה8 ראו את הארץ כמרכז חייהם, הרי הם גרו בה). ההתאוששות המצומצמת מדי בתקופה הצלבנית מוזרה אבל ברור שניתן לספק גם לה הסברים. אלא שהצירוף של הכל, והצירוף עם הנבואה, עושה את הסיפור למוזר מדי.