מחזות שילכו ויגברו - או פתרון הלכתי?

שרפ

העלית שאלה גדולה, ויש רבנים בישראל שמתקשים לישון בלילה בגללה.

בקצרה:

נישואין עשויים להיות מימוש של אהבה גדולה, והם בהחלט אמורים להיות התחלת הדרך לאהבה גדולה. ("ודבק באשתו: כדברי הפסוק)

בפועל, גם אם לא מודעים לזה בהתחלה, מדובר בחוזה, בהסכם משפטי. שנפתח במעשה מחייב, מתנהל לפי עמידה בתנאים, ויכול להסתיים במעשה סמלי.

בימים בהם ניתנה תורה, מעמדה של האשה מבחינה חברתית, כלכלית, תרבותית וכמסתבר פסיכולוגית היה נחות משל הגבר. חלוקת התפקידים בבית היתה לא שויונית, בהתאם ליכולות ולצרכים.

במשך הדורות חלו שינויים. אחד מהם שכדאי להצביע עליו עבור מי שאינו מודע לכך, הוא התפרקות המשפחה הגדולה. אם בימי יעקב חיו בשבטים, משפחות-ענק, אזי היום יש תאים משפחתיים של בעל ואשה, אבא ואמא לילדים.

וגם זה הולך ומשתנה. נדמה לי שהסטטיסטיקה היא שרוב המשפחות היום הן חד הוריות, ורוב הילדים (הלא חרדים וכנראה הלא דתיים) גדלים אצל הורה אחד.

אני טוען שזו בעיה גדולה, אבל לא זה הנושא כאן. הנושא כאן הוא איך מסיימים חיי שיתוף. בדרך כלל פרידה בין בני זוג אינה מתנהלת בשלום ומתוך חיפוש לא לגזול את הזולת.

לבעל יש יתרון אחד שמובטח לו מדין תורה. הוא זה שמגרש. אם הגירושין לא צלחו והאשה מעכבת מתן גט, עדיין הוא עשוי לקחת אשה נוספת, אם בהיתר (שאמנם הוא סבוך) או שלא בהיתר. אבל האשה אסורה.

פתרון אפשרי נמצא בהתחלת הדרך, לא בסופה. להתחיל בהסכם נישואין שמגדיר אפשרות פירוק מראש שלא תהיה תלויה רק בבעל.

זה לא טוב מכמה וכמה בחינות. ראשית, זה מרעיל את החיים המשותפים מראש מפני ששני הצדדים יכולים לפרק את החיים המשותפים בקלות. באמריקה יכולה אשה לנסוע לרנו ולהשיג גט קל (כך לפחות קראתי). ללא מחוייבות, וללא הבנה שיש רגעים קשים בחיי הנישואין והדרך היא לא לפרק אלא להתאמץ ולבנות, למחול, להתאפק - הסכם כל כך חשוב עלול להתפרק בנקל.

שנית, אם יוחלש מעמד הבעל, אם תינתן זכות לגורם חיצוני, אפילו בית דין, לשים קץ לנישואין, זה ינוצל לא רק בידי צדיקים כדי לסייע לאשה נרדפת, אלא גם כדי להפריד בין בני זוג בידי ממונים מטעם או רודפי שוחד.

ובכלל, יש חשש ממדרון חלקלק ומפני התערבות בדיני תורה ובתקנות עתיקות של חכמינו. הלא בעם ישראל יש בריחה של חכמי הדורות מפני כל נסיון רשמי לשנות כללי הלכה.

ובכל זאת, יש אפשרויות תיאורטיות של שינוי. יש התנאות שיכולות להועיל. אבל, כמו במקרים רבים, השאלה היא היכן הם אלו שמסוגלים לשנות.

אולי צריך להסתפק בשאלה יותר מצומצמת. או שתים.

1. מה הוא החוזה המוצע שצריך להיקבע בין בני זוג שמצד אחד ישמור ככל האפשר על המחוייבות לנישואין גם במהלך חיים שבאופן טבעי יש בהם חילוקי דעות ואולי גם מריבות. ומצד שני יאפשר סיום כמה שיותר בדרכי שלום ויושר בהתאם לצרכי הדור.

2. ברגע שיהיה כזה חוזה, אפשר יהיה לנסות, כל זוג לפי דרישתו, להתחתן על סמך החוזה הזה. זה שינוי שיכול לבוא "מלמטה" על ידי בחירת המתחתנים או "מלמעלה" בידי האחראי לנישואין.

האם זו לא המלצה מסוכנת מדי? אולי כן. וי לי אם אומר, וי לי אם לא אומר. אבל, כמו שכתבתי בראשית ימי הפורום, ציטוט מ"חובות הלבבות": מחובות הזהירות גם שלא להיזהר יותר מדי.

ושקדו חכמים על תקנות עגונות. זה שייך גם היום.

והנראה לעניות דעתי כתבתי.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

אם כבר הנושא הועלה,
אנחנו מורגלים למבנה המשפחה שלנו וחושבים שהוא אם לא טבעי, לפחות המוצלח ביותר. האם זו מסקנה הכרחית? הלא חדר"ג שינה משמעותית את מבנה המפשחה היהודית, אז מדוע להעצר בו?

מואדיב
דיינו בהיכי תמצי, ומה עם גירוש אשה בעל כורחה?

שמות חכמים שהיו נשואים לשתי נשים:
אור החיים
הבאבא סאלי
ר' יצחק אזולאי בנו של החיד"א

ואני מניח שנמצא עוד.

בעב
כוונתך לא לבטול חדר"ג אלא לשינוי דרסטי יותר. זה אפשרי במבנה ההלכה?
אגב שמעתי מת"ח  שבוודאי שניתן להקל בהרבה בענייני גט כפוי והסדר ממוני מראש 

ת"ט
אז ממה מפחדים?