| נשלח ב-13/9/2016 23:04 |
|
| |
קנייני מכולת
קנייני מכולת
ההלכה ידועה, כי במטלטלין משיכה קונה ולא כסף.
עם זאת, יש מ"ד שכסף קונה דבר תורה, ורק מדרבנן יש גזירה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה (אמנם אמרו בגמרא שלמרות הטעם גם הלקוח יכול לקנות רק במשיכה).
מה קורה בקניית מוצרים במכולת?
לכאורה רק משיכה קונה. אמנם יש לברר איזו משיכה? האם המשיכה מהמדף? לכאורה רק המשיכה מהדלפק. כי מסתבר שרק בתשלום יש גמירות דעת. ואולי התשלום קונה למפרע במשיכה מהמדף, כגמירות דעת המוכיחה עליו? וכמו כן, במדף שנמצא ליד הדלפק מצד המוכר - האם המוכר קונה ללקוח במשיכה מהמדף מדין זכין?
כמו כן יש לברר מה דינו של הכסף שלנו - הרי לפי המשנה בפרק הזהב, יש לשאול אם יש לו דין מעות, שהרי למרות שהוא חירף בהוצאה, מ"מ מצד עצמו הוא אינו מעות כמו שלהם, אלא יותר דומה לאסימון, או אסימון של בית המרחץ, או אפילו סתם שטר חוב.
הגמרא בפרק הזהב (דף מ"ו ע"א-מ"ז ע"ב) מביאה מימרא, שאם המוכר לא מקפיד על כמות המעות הרי במקום קניין כסף זה נחשב לקניין חליפין, והכסף משמש ככלי בעלמא. אם כן, אולי גם בענייננו - באופן לא צפוי, הכסף שלנו יכול להיחשב לכלי של קניין סודר?
בנוסף, הגמרא בהמשך קובעת, שאע"פ שאמרו שרק משיכה קונה ולא כסף, מ"מ במילתא דלא שכיחא לא גזרו. ואמנם ניתן לפרש שבמקרים לא שכיחים מבחינת זה שהם מקרים לא רגילים כשלעצמם - אז לא גזרו, אבל ניתן לפרש גם שבמקרים בהם לא שכיח החשש של שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה - במקרה שחשש זה לא שכיח אז לא גזרו. ואם כן הוא הדין במכולת. ואם אכן כך הדבר, ייתכן להוציא מכאן חידוש עצום לכל גזרות דרבנן - מילתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-16/9/2016 07:23 |
|
| |
אליקים
איקון ירוק על שאלה הראויה לעיון.
אני חוזר על דבריך עם תוספת וסידור משלי:
א. מעשה הקנין משמש אותנו כדי לציין את הרגע שבו חפץ משנה בעלות, הקונה זוכה בו מידי המוכר. הנפקא מינות הן שעכשו החפץ הוא של הקונה, ואין המוכר רשאי לבטל את המכירה, או למכרו לאחר. ואילו הקונה גם הוא אינו רשאי (אינו יכול) לבטל את המכירה, והוא מתחייב לתת את התמורה, בדרך כלל לשלם את המחיר.
ב. יש אופנים שונים לבצע בהם קנין. חלקם מופיעים בגמרא בתור דין תורה. חלקם היו מדין תורה ובוטלו לדעת חלק מן החכמים. חלקם הם כנראה מדרבנן.
ג. עוררת את השאלה האם הכללים והאיפיונים שנאמרו בצורות הקנין שייכים גם היום, ואם יש ליישמם באופן של העתקה או על ידי זיהוי הטעם ופרשנות.
ודומה שהדרך לעשות זאת היא להכין רשימה של דברים הנקנים ושל המעשים שאנו עושים מסביבם ושל המידה שבה המעשים שלנו יכולים לשמש לקנין - או שלא.
צריך גם לזכור שעל מנת שיהיה קנין צריך גם את המעשה המוגדר וגם כוונה. אם אני למשל נוטל בקבוק יין במכולת והולך איתו אל המוכר כדי לברר את המחיר שלו, אזי אין כאן קנין. אם אני לוקח אותו על מנת לזכות בו, ועל מנת לשלם אחר כך את המחיר, אזי לפי הכללים שבידנו קניתי אותו. אם הוא נופל ונשבר אזי בקבוקי שלי נשבר ואת הכסף אני חייב לבעל המכולת. אם מישהו אחר רוצה לקנות את הבקבוק הזה, עליו לקנותו ממני, כלומר הוא כבר לא למכירה.
ד. השאלות הופכות למעשיות מאד כאשר מדובר ברכישה של חפצים חד פעמיים או מבוקשים ביותר.
למשל: אתרוג או אחד מארבעת המינים לסוכות. או ספר יד שניה בחנות שאחד הקונים הרים ולקח. אם הוא הגביה אותו לפני, אז איני יכול לזכות בספר. אבל עדיין יש לבדוק אם הקונה הראשון התכוון לקניה או רק להסתכל בספר ולבדוק, או שמא לא גמר בדעתו והוא מחכה לשמוע מה המחיר או לדון על אופני התשלום וכיו"ב.
ה. כלל גדול קבעו חכמים שצורות קנין עשויות להשתנות לפי תנאי המקום והזמן. כלומר, ניתן לחדש צורות קנין והן חלות, מן התורה ומן הסברה. הדוגמא המפורסמת היא צורת קנין שנקראת "סיטומתא". לענייננו אין צריך לבאר מהי אלא רק לשים לב שיכולים להתוסף לאופני הקנין אופנים חדשים.
לפיכך, במכולת ובחנות לספרים משומשים או לארבעת המינים, המצבים השונים שצצים עם מורכבותם, יהיו תלויים בצדדים האלו שכתבתי כאן.
ולכן הקונה שרוצה להבטיח שזכה בחפץ, צריך לבדוק שבאמת מה שעל המדף עומד למכירה, להגביהו על מנת לזכות בו (בהנחה שהוא בר הגבהה - אם מדובר בחפץ מסוג אחר אז מסתבר שזה אחרת, פשיטא). ולהודיע זאת.
(יתכן שהיום השתנו דעותיהם של המוכרים והקונים והמוכר אינו מוכן להקנות את החפץ לקונה עד שיגיע לקופה וישלם בצורה כלשהי, כגון אשראי ולאו דווקא מזומן).
ו. המטבע שלנו אין בו "נסכא" כלומר חומר גלם ששוה מצד עצמו אלא רק "טבעא" כלומר החותמת של הממשלה (המקבילה של המלכות של פעם) שמעניקה לו מעמד של "הילך" חוקי כלומר מטבע.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");>
 |
|
|
|
|
|
|