תורת הסוד של חסידי אשכנז

בפתיחה לספר סודי רזיי כתב ר"א מוורמייזא שדבריו הם מתוך מסורת ומתוך הבנה עצמית וז"ל

"ועתה אשכילך אהבת המקום ב"ה, ואחרי כן אכתוב לך סוד המרכבה כאשר קיבלתי מפי רבנא רבי יהודה החסיד אשר קיבל מאביו רבנא שמואל החסיד. וגם קבלתי אני מפי אבי מורי הרב רבי יהודה אני אלעזר הקטן, וגם כאשר בינותי בספרים ומדרשים."

עיקר שיטתו הוא שבסיס הכול הוא היראה וכמו באברהם 'עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה' וז"ל בפתיחה שם "שורש יראת ה', מתאוה לדבר ועוזב הנאת יצרו בשביל יראת ה'. ולא שירא מפורעניות העולם או לעתיד, אלא ירא פן לא יהיה תדיר לפני הקדוש ברוך הוא באהבה," וכך כתב על האהבה שהוא השמחה המופשטת ולא מתוך מקום הגוף, אלא ההיפך מכך דווקא ממקום שאין בו גוף. וז"ל שם "שורש אהבה, לאהבה את ה', שהנפש מלאה אהבת ה', וקשורה בעבותות אהבה בשמחה רבה. ואותה שמחה מברחת מלבו הנאות גופו ותענוגי העולם."

ובדרך הזאת גם האהבה הוא דווקא מתוך הרחמים והיראה, והבסיס הוא היראה אלא שהאדם עצמו חי במקום הזה ושמח ממנו. הוא מנותק מגוף העולם הזה, והוא חי במקום יותר גבוה. והוא שורש כל שיטתו בהמשך הדברים, ושם הוא גם מציאות שם ה' ומציאות הנס. והוא ראשית תורת הסוד בצורה המוכרת לנו. שהוא תורת הסוד היונקת מתוכן הדברים עצמם, ומתוך צורתם הפנימית בלבד. הוא מתוך דייקנות עמוקה ומופלגת בדברים הכתובים בתורה, והוא מתוך הבנת תוכן הדברים בניסים המפורשים בה שלא מתוך מרחק אלא בהם ומתוכם. והיא תורה שלמה שהנס המוזכר בה הוא לא רק ידיעה רחוקה וחיצונית ושאין לדעת, אלא עולם שלם מלא. והוא יסוד כל שיטתו, שאין מציאות אדם ואין שם שמים אלא בלשון המדברת עצמה, ומה שאין לדעת הוא בהכרח רחוק ממנו, ולכן הוא רחוק גם משם ה' שבאדם.

יסוד כל התורה הוא בניסים שעשה משה לפני כל ישראל. וכך כתב בעניין הניסים שעשה משה לעיני המצרים וז"ל בספר השם עמוד קסט "לכך אל יהי עסקך בהשבעות פן תכשל אתה או בנך או בן בנך. והמצריים יוחני וממרא חרטומי מצרים היו משביעים המלאכים, והוצרך ששמו כשם רבו להושיע המלאכים וגם ישראל, לכך אמרו ימינך ה' ב' פעמים בויושע, ואמרו ה' איש מלחמה ה' שמו (שם טו, ג), ומלאך פניו הושיעם (ישעי' סג, ט), כי נשגב שמו לבדו (תהלים קמח, יג), שלא יוכלו להשביע והכל בעזר הבורא. זהו כי הגדלת על כל שמך אמרתך (שם קלח, ב), שגזרתך על כל הגדלת שמך, זהו כי גדול כבוד ה' (שם, ה), יהי שם ה' מבורך (שם קיג, ב), מי כמוכה באלים ה' (תהלים טו, יא) וכתיב (דברים כח, י) כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. לכך אל תתמה על הארון אשר נשא נושאיו שכתיב (ש"ב ו, ב) אשר נקרא שם שם ה' צבאות יושב הכרובים. נתן הבורא כח לשמו לנושאם ולהגביהם. ולמה נאמר שם שם ב' פעמים אלא שם זה יוציא ממנו שם אחר. ועוד שם שם מכנין אותו לשם אחר זה שמי וזה זכרי."

ביוחני וממרא כוונתו למבואר בגמרא מנחות פ"ה ע"א "אמרי ליה יוחנא וממרא למשה: תבן אתה מכניס לעפריים? אמר להו, אמרי אינשי: למתא ירקא ירקא שקול." בליעת מטה אהרן את מטות החרטומים הוא כטענת משה בגמרא הזאת, שבמקום שסוחרים בירקות לשם הוא מתבקש, ורק שם ניתן להוכיח את העדיפות שלו עליהם. אלא שבהתעמקות נוספת בלשון הגמרא יש כאן רובד נוסף שכך אמר - 'לעיר של ירקות תביא ירקות' שהוא שפת המקום. ומכאן דייק בספר השם שהוא דווקא בכוח שם ה', ורק הוא פועל לעשיית המטה לנחש. ודבריו הם מדיוק לשון הגמרא שהשוותה את התבן לעפריים וגם משה השווה ירק לירק. ואם כן אין לחלק ביניהם. ואם כן כך הוא בכל ההשבעות של המלאכים לעשיית דברים חדשים שאין בהם איסור תורה, אלא שכן יש בהם סכנה. ואם כן מעונן מנחש ומכשף אוב וידעוני וקוסם קסם שאסורים, הם בהכרח דברים אחרים. ומעשה חרטומי מצרים לא היו בדרך הזו, אלא בדרך הזכרת שמות קדושים. ויתכן אם כן שכל המכשפים אכן אין בהם ממש, ומה שיש בו ממש הוא רק בהשבעת המלאכים. אלא שאם כן קשה מה באמת העדיפות של משה על החרטומים. ועל זה אמר כאן שמשה הוצרך למטטרון שהוא רב המלאכים, שהוא הגדול והחזק יותר שהנחש שלו בולע את יתר המטות, והוא 'ימינך ה'' הכפול, שהוא לא רק ה'ראשית' אלא גם האחרית'. והוא המלאך ההולך לפניך לשמרך בדרך. ועיקר הדבר כאן הוא שהוא הושיע לא רק את ישראל אלא גם את המלאכים עצמם. הוא חילץ המלאכים משלטונם של החרטומים, ובדרך הזאת הוא הציל גם את ישראל מידם. ועל זה אמר כאן שהוא ה'מלאך פניו' ש'הושיעם'. 'כי נשגב שמו לבדו' ששמו הוא כשם רבו ולכן הוא הגדול והנשגב מכל יתר המלאכים. והוא כוח של שם ה' שנקרא בכל האדם ובכל הארץ, ועל זה אמר ש'הוא נושא את נושאיו' ולכן הכול 'יראים ממנו'.

ונראה ששיטתו זו היא כעיקר דבריו על מציאות האדם שכך כתב בספר השם עמוד מח "ולמה בפה רמז, מפני כי האדם דומה כולו לבהמה רק בפה לעליונים, ועל זה אמר (בראשית א, כו) נעשה אדם בצלמנו כלשון הקודש שבעליונים." והיינו שלשון הקודש הוא החלק היחידי שבו האדם הוא נבדל מבהמה, ובדיבור עצמו שם נמצא הצלם אלהים, והוא צלם אלהים ממש, וכמו שמבאר יותר ובפירוט רב יותר בספר סודי רזיי חלק א ד"ה מכאן ואילך מוסרין ראשי פרקים "לכך הבין התינוק (חגיגה יג, א) מעשה החשמל כי ידע חכמת הקול, ונקרא חשמל כשממלל חש וכשחש ממלל, מפני שמזומן הקול ומתוכו יצא כמו מבין הכרובים, ואעפ"י כן אין לידע מוצא הדיבור שעננים מקיפין, זהו והחכמה מאין תמצא ואיזה מקום בינה (איוב כח, יב), והחכמה מאין תבא ונעלמה מעיני כל חי ומעוף השמים נסתרה, מן המלאכים, זהו כבוד אלקים הסתר דבר (משלי כה, ב), והתינוק הבין והכהו החשמל."

'העננים המקיפים' הוא כמו בכל מקום שהשכינה הצטמצמה למקום מסוים, במשכן במקדש ועיקר בקודש הקודשים. והם חוסר הראות והטשטוש, וכאן אמר שהוא המקום שבו המלאכים נמצאים. ואילו הקול הוא קול ה', והוא 'חש' שהוא שותק, ו'ממלל' שהוא מדבר, ואין אצלו דבר ביניהם. ולכן רק בו כן יש מקום לדעת, לעומת החכמה והמלאכים שאין בהם דבר הידוע בבירור. ואם כן המלאך שנקרא על שם ריבונו בניגוד ליתר המלאכים, הוא במקוריות ובשתיקה שיש בו. ודווקא התינוק הוא מי שמבחין בו.

וכך כתב בביאור מהו שם ה' הנעלם בספר השם עמוד קלט, וגם שם הוא על שם ה'העלם' וה'עלם' שהוא עצמו התינוק 'כרביא'. ורק שם יש מקום לנס, כיון שרק הוא יחידי לעומת כל מה שנברא מהעפר שהוא דווקא בזוג, והוא מקום הרחמים. ועוד ביאר שם את המקום הזה של הקול הדיבור והמילה, וכתב שהשם המיוחד היה צריך להיות יהו"א, בשביל שהם האותיות המרפים את האותיות שעל ידם, שאין בהם שורש אלא הרחבה ומשמעות עודפת על עיקר המילה. אלא שא' לא כלול בו כיון שהוא כן נתפס בפה וכן יש בו כוח הדבק לאדם עצמו, ואילו עיקר שם ה' הוא דווקא מה ש'נעלם מהפה'. והוא המשמעות, השקט, והנס. ולעומת דברי הגמרא בפסחים נ' ע"א "רבי אבינא רמי: כתיב, זה שמי לעלם, וזה זכרי לדר דר. אמר הקדוש ברוך הוא: לא כשאני נכתב אני נקרא, נכתב אני ביו"ד ה"א, ונקרא אני באל"ף דל"ת." ששם ה' עצמו הוא ההעלמה שיש בו, וכך בשם ה' יש צד אחד שהוא 'זה שמי' וצד שני שאין לבטא אותו. והוא עצמו 'זה שמי'. לעומת זה בספר השם ביאר שה'לעלם' הוא שם ה' עצמו. שמצד אחד הוא הזמן עצמו

וז"ל "זה שמי לעלם על"ם בא"ת ב"ש זכ"י, על"ם בא"ל ב"ם הא"ב, על"ם בא"ט ב"ח לע"ת, לומר העולם ת"ק שנה כמו לע"ת, ובאלכסון על"ם שנה ת"ש שנה, [ספר סודי רזיי חלק א אות ט

הלבנה סובבת הרקיע, גבוהה מן הארץ ת"ש]  זכ"י הא"ב לומר אין למסור השם אלא למי שיש לו בנים שיהא אב ויש לו עלם, כמו שאמרו (סנהדרין לו, ב) מי שאין לו בנים אל ישב בסנהדרין לפי שאינו מרחם, וכתיב (במדבר לה, כה) והצילו העדה. כך השם כדי שלא יקלל ולא יעניש בני אדם בשם המפורש. ושיהיה זכאי זך מבלי פשע.

לעלם הכרובים מעשה צעצעים (דבה"י ב ג, י) בגימ' נערים, כי נער ישראל ואהבהו (הושע יא, א). שני שדיך כשני עפרים תאמי צביה (שה"ש ז, ד), צבי בא"ת ב"ש השם, תאמי בא"ת ב"ש אתים, הם אותיות של תאמי. עפ"ר בא"ת ב"ש זו"ג, כי כל מה שנברא מן העפר זוג, ולכך עופר האילים זוג, שני כרובים שעל הכפורת ושני כרובים שעשה שלמה היו עומדים בנס. וכי נקרא שם והיה צריך השם להיות יהו"א, ולא שם א' בשם כי א' אינה משרת אלא בתחילת התיבה כמו אם על, וכתיב (ישעיהו מד, ו) אני ראשון ואני אחרון." 'הראשון והאחרון' הוא שני 'ימינך ה' שבהם העדיפות של הנס על מעשה החרטומים. ובביאור שם יהו"א כתב שם בעמוד מ"ו ז"ל

"כי הבורא שם שמו ה' יו"ד ה"א, והיה צריך להיות שמו ד' אותיות שנרפים שאר אותיות בפגעם בם, וכתיב (מלאכי ב, ה) מפני שמי נחת הוא, וכתיב (מיכה א, ג - ד) כי ה' יוצא ממקומו ונמסו כדונג מפני האש, וראוי היה לקרות שמו יהו"א מפני כי נרפים והם האותיות הנעלמים. אלא לפי שהשם נעלם מן הפה ולפי כשיחשבו שמו כשיש ה' לבסוף כיון שאין הפה יוכל לדבר יחשבו עליו דברים שכולם אמת, שנ' (מלאכי ג, טז) ולחושבי שמו שחושבים שהוא הי"ה והו"ה ויהי"ה, ועוד חושבים שמו שממנו כל ההויות הווים, אבל אם היה יהו"א או אהו"י שמו לא יהיה משמע כן."

ספר השם עמוד צז

"כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה' עמכם (דברים ד, טו), והלא יכולין לומר והכתיב (בראשית א, כז) ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אתו, אם היו אומרים כן היה משה משיב וכי ראיתם אדם הראשון וכיון שלא ראיתם אדם הראשון לא ראיתם שום תמונה ואינם יודעים תמונה, ואמרו כל האדם כקוף בפני אדם וחוה, ופני אדם כקוף בפני השכינה (ב"ב נח, א). ולמה לא מנו חוה מד' נשים יפות במגילה (טו, א) שרה רחב אביגיל ואסתר, אלא מה שאמר כקוף בפני חוה דווקא בדמות אבל לא מן היופי. ומה שאומר במדרש (ילק"ש מ"א רמז קסו) והנערה יפה עד מאד עד חוה ולא עד יופיה, לעניין צלם לא הגיע ליופיה של חוה, אבל אדם הראשון בין בצלם בין ביופי. רב כהנא מעין שופריה דר' אבהו ור' אבהו מעין שופריה דיעקב, ויעקב מעין שופריה דאדם הראשון (ב"ב, שם).

הראשון אדם תולד (איוב טו, ז), קרי הראי אישון כמו ראי איספקלרי"א מראה אישון עין שאדם רואה דמות באישון עינו."

מבואר כאן שרק אדם הראשון ולא חוה אשתו היו בדוגמא של מעלה ובצלם אלהים שלם, וטעם הדבר הוא בכך שרק אדם היה לא רק בדמות וצלם אלא גם ביופי שהוא כעין של יעקב ורבי אבהו, ורק הוא היופי השלם. והוא תמוה שהרי חוה ודאי הייתה קרובה יותר למעשה ידי ה' מיעקב אבינו. אלא שמבואר כאן שהיופי הזה הוא המיוחד לאנשים, והוא הדרת הפנים שמצינו שיש רק בהם, והוא מה שהיה ביעקב שלא היה בחוה. והוא דמות יעקב שחקוק במרכבה, והוא מה שמעין של מעלה.

עוד נראה מדבריו שאספקלריא שבה חזו הנביאים ומשה הוא עצמו אישון העין. והוא עצמו צלם האדם הראשון, והוא יסוד כל ספרא דצניעותא. ומבואר שהראשית הוא בעין שהוא הגלגלתא. והמראה הוא ב'טלא דבדולחא' שהוא בחלק הבוהק.

ספר השם עמוד ה

"ושכינתו של הקדוש ברוך הוא באמצע והוא יושב על כסא רם ונישא וכסא גבוה ותלול למעלה למעלה באויר ומראית כבודו כעין החשמל חציו אש וחציו ברד ועטרת תפארת בראשו, וכתב שם המפורש על מצחו ועיניו משוטטים בכל העולם לומ' הוייתו בכל בתחילה ובאמצע ובסוף, והוה בכל הבריות ומראה כבודו למעלה."

לעומת ספרא דצניעותא שבו השם המפורש הוא בכל הפנים הי' בעין הה' בחוטם הו' בלשון והה' האחרונה בארץ המבוטלת, כאן לדבריו השם כולו הוא במצח, שבו בסד"צ יש רק גילוי האם הוא מלחמה או שלום. ועדיין עיקר הדבר שווה ששם המפורש הוא מה שמבטא את עיקר צורת הפנים שאינם מתוארים בפסוק. והוא הפנים בפנים שאותם משה כן ראה בדיבורו עם ה'.

ספר השם עמוד צו

"כתיב (מ"ב יח, ד) וכתת נחש הנחשת, וכי לא עמד צדיק ממשה עד חזקיה, אלא הניח לו הקדוש ברוך הוא להתעטר בו, אם כן למה יביא לדין שום צדיק שלא עשה כיון שמשמים הוא, אלא אילו הראשונים זכאין לא היו עוזבין כלום, שהרי משה רבינו לא שייר מצוה, אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, אלא לפי שלא זכו. ופעמים שאין דורו שומעין לצדיק והצדיק אומר כיון שלא זכיתי שעל ידי יהיה יהי רצון שתספיק על ידי זרעי אחריי או על ידי צדיקים אחרים."

משמעות דבריו הוא שאת כל מצוות התורה כל צדיק היה יכול והיה צריך לחדש בדורו, וכמו משה שחידש בדורו ולא שייר כלום, ומה שהשתנה בדורו של משה הוא בכך שהוא זכה במה שלא זכו אחרים, ועוד שרק ממנו כל הדור הסכימו לקבל.

רוב דברי הסד"צ וכן כל צורת דרישת האותיות של שם ההוויה הם דברים שכבר מבוארים ומפורטים הרבה בספרי ר"א, והדבר היחיד הבולט בחסרונו בספרא דצניעותא, ומצד שני נמצא הרבה בספרי ר"א הוא עניין המלאכים. ובסד"צ כל דבריו הם רק במעשה בראשית, ורק עד כדמות החיה. ומצד שני בסד"צ מוסיף בירור בפירוט חלקי הפרצוף, לעומת בספרי ר"א ששם ה' רק חקוק במצח שהוא רישום חיצוני. ונראה שהוא עצמו הצניעותא, בכך שרק מהתחתון ממש יש אחיזה. והוא בנטייה למעשיות יותר, וראשית הפירוט הגדול יותר שהוא בעולם היותר מורגש. והמשכו הוא בזוהר שעוד הקצין בדבר, וכל דבריו הם רק בחלק של ההוצאה לפועל. בספרי ר"א היחס הוא לאחדות העליונה והאדם הוא יחידי, ובכל מקום של נס הוא מעל המקום שבו החומר מתפצל, והפיצול עצמו מעיד על החומריות שיש בו, ובזה חידש בסד"צ שדווקא מתך הסתירה הפנימית בחומר נוצרו הפנים השונים, ומה שהבריאה כולה נבראה בצורה של זכר ונקבה וכל חומרי הוא בזוג, בו עצמו יש את חידוש הדעת שהוא ההבחנה והוא הפנים המוכרים יותר. ועיקר נקודת החילוק הוא שכאן בספר יסוד הכול הוא הארץ הנחרבת, והעלייה והחידוש שיש מתוכו, ואילו לר"א אין חידוש אלא ראשית העולם הוא במקום יותר גבוה, ושם הוא עיקר המציאות באמת. ולדבריו הלשון היא לא מדברת גדולות כנגד ה', אלא ההיפך, שם הוא עיקר מקום שכינתו.

בקשר לכתיבת הנביאים וחתימתם וכן כתיבת התורה כתב דברים מחודשים מאוד [אילולי ראיתי כתוב לא האמנתי] בספר השם עמוד צח וז"ל "בשני פסוקין שנתנבא בארי ושמוהו בספר ישעיה, [כוונתו למה שמובא בויקרא רבה פרשת ויקרא פרשה ו' ו' "א"ר סימון בארי לא נתנבא אלא שני פסוקים ולא היה בהם כדי ספר ונטפלו בישעיה ואלו הן וכי יאמרו אליכם וחברו"]  וכן פנו אלי והושעו כל אפסי ארץ (ישעי' מה, כב), בימי דוד נאמר ונתגייר יתר הישמעאלי. ומצינו שכתבו דורות שהיו אחרי הנביאים בבית שני כמה שנים (נחמיה יב, י - יא), וישוע הוליד את יויקים ויויקים הוליד את אלישיב ואלישיב הוליד את יוידע, ויוידע הוליד את יונתן ויונתן הוליד את ידוע. ולמטה (שם, כב) הלוים בימי אלישיב יוידע ויוחנן וידוע, הרי יוחנן במקום יונתן. [זהו שברוב מקומות מונה שיטה של חכמים בסדר מועד ר' יונתן וחלופי ר' יוחנן לפי שבעזרא מחליפם, ולא שיהא ר' יוחנן תלמידו של ר' יונתן אלא ר' יונתן עצמו, כמו (בראשית לג, ה) הילדים אשר חנן, כמו אשר נתן, ותורתך חנני.] הרי יושע בן יהוצדק בימי הנביאים ואחריו יויקים אלישיב יוידע יונתן ידוע, הרי ה' דורות. והנה מצינו א' שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה, ב' אנטיגנוס יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן, ג' יהושע בן פרחיה וניתאי הארבלי, ד' שמעון בן שטח ויהודה בן טבאי, ה' שמעיה ואבטליון, ו' הילל ושמאי, רבן יוחנן בן זכאי היה בחורבן הבית הרי ידוע שהוא חמישי לאחר כמה שנים לאחר חגי זכרי' ומלאכי, [ולפי סברתו כאן יתכן שהוא היה קרוב לזמן החורבן, שהרי אנשי כה"ג הוא בזמן הנביאים] ואמר אצל ידוע כתובים ראשי האבות, ואמר במסורת ב', וכיון שלא נכתב בימי הנביאים זה כך שאר המסורת. כי כמה מסורות בתורה שאומר כך וכך פעמים אותה תיבה בקרייה ומביא מן דברי הימים ומעזרא, הרי למדנו כי דורות האחרונים בימי ידוע אמר כבר כח הלבבות מתמעט ושכחה מצויה כי האומות מושלים וכבר מדברים לשון גוים, אבל בבבל אף על פי שהיו מדברים ארמית מכל מקום לשון עברית הוא, וגם אמרו למחר נשוב לארץ ישראל והמדבר אשדודית הבדילו, אהפך אל עמים שפה ברורה (צפניה ג, ט), וכשהלבבות לא יוכלו לקבל אמרו נרמז להמבין יבין, יש רמז בתגין, ויש על ידי נעלם, ויש על ידי לעומת, ויש על ידי מלא וחסר.

וכן עשה רבי סידר המשניות ובהם כל המצות, וכל מה שבברייתות ותוספתות יש במשניות, דאמר ר' אילעא אם יש אדם שישאלני דבר תוספתות דר' חייא ור' אושעיא ולא אדע מן המשנה וכו', הרי ידע שאין דבר בתוספתא מה שאין במשנה, דרבי לא שנאה ר' חייא מנא ליה, אלא רבי ראה שאין כח לגרוס הכל וקיצר כדי שידע המבין וידקדק, וכן עשו מן ספרי הנביאים קיצרו, יש שרומזו על ידי גם את אף, ומיעוט אחר מיעוט, רק ואך, ובעניינין הרבה, ומה שאמרו ושום שכל אילו המסורות, [כוונתו לדברי הגמרא במגילה דף ג עמוד א "ותרגום של תורה אונקלוס הגר אמרו? והא אמר רב איקא בר אבין אמר רב חננאל אמר רב: מאי דכתיב ויקראו בספר תורת האלהים מפרש ושום שכל ויבינו במקרא. ויקראו בספר תורת האלהים - זה מקרא, מפרש - זה תרגום, ושום שכל - אלו הפסוקין, ויבינו במקרא - אלו פיסקי טעמים, ואמרי לה: אלו המסורת. - שכחום וחזרו ויסדום.]  ולמשה רבינו גילה כמה נביאים ומה נבואתו, לכך אין רשאי נביא לחדש מעתה, ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. [שאם נביא לא רשאי לחדש אם כן כל חידושי הנביאים הוא רק בדרך הזאת של 'חזרו ויסדום', ואם כן כל דבריהם כבר נגלו למשה מסיני.] בבית ראשון שהלוחות ושכינה וכרובים, ואש דת אש שדבר הדברות מתוכה היתה רבוצה על המזבח, ועדיין המלאכים שליוו את השכינה והתורה עדיין בארץ המלאכים ומרחיבין הלבבות, וטהרות שנוהגות בארץ ומצות שנוהגות בארץ היתה תורה תמימה בארץ, והיו חורזין תורה ונביאים וכתובים עד שהאש מסבבן, כמו לדור המדבר שנא' (דברים ה, כג) מדבר מתוך האש כמונו הרי זה בא ללמד ונמצא למד כך ליושבי הארץ דווקא בארץ ישראל, וכשהיו דורשין אורה עליהם וכל עוף שפורח באויר עליהם היה נשרף, תורה שבארץ מכוונים כמו שניתנה בהר סיני."

וצע"ג!