סוד הקפיצות

איה האמת

ברוך הבא לפורום! (אם טרם ברכתיך וזאת למרות שכבר זכיתי להתכתב עמך בפרטי דומה שזו הפעם הראשונה שאני מתייחס לדבריך באשכול חדש משלך).

העלית אפשרות מעניינת של ניתוח תופעה הלכתית ופרשנית. הרשה לי להציג במילים שלי מה שכתבת.

יש שתי תופעות בעולם המנהג וההלכה.

בזמן נטילת ארבעת המינים נאמר בגמרא שמנענעים אותם. נענוע זה נאמרו בו פירושים ושמא עצם החיפוש אחרי צורה מסויימת לנענוע היא תוספת מאוחרת. וכדלקמן. בכל אופן, בתלמוד שלנו כבר נאמר כלל כיצד מנענעים ומה התועלת שבדבר.

במשך הדורות נתווספו פירושים שונים על מטרת הנענועים.

בבית הכנסת המודרני יש קטע בזמן הריקודים של שמחת תורה שבו, במהלך פיוט מן הפיוטים, הרוקדים מפסיקים מריקודם, וכאשר נשמעת הקריאה "משה אמת ותורתו אמת", הם קופצים באויר.

והנה נמצא מחבר בן הזמן שלנו שאף מעניק לנוהג הזה משמעות.

אתה כותב כאילו יש לחשוד בפרשנות כזו שהיא מאוחרת לתופעה, מעניקה לה משמעות שאין בה ולא עלתה על דעת יוזמיה ומבצעיה, ולכן פרשנות זו היא שקרית.

ואתה ממשיך ומכליל: יש התפתחות בהלכה ובמנהגים ובנוהגים, ומה שמשתקף לפנינו בנוהג מודרני של אותה קפיצה יכול גם להסביר כיצד צצו הנענועים וכיצד צצו הסברים בדורות הקודמים.

על זה אני יכול לומר במשפט אחד: אתה צודק.

ומוסיף ושואל: אז מה?

נכון הוא שהתרגלנו וחונכנו להאמין שהתורה לא השתנתה ולא תשתנה. אבל זה לא כך. לא למעשה. העשיות שאנו עושים בשם התורה הולכות ומתפתחות. יש הלכות שנעלמות (ולפעמים זה טוב מאד: בן סורר ומורה, גואל הדם), לפעמים זה חבל (תכלת בציצית). ויש הלכות שמופיעות. לפעמים עקב פרשנות כתוצאה משאלה של "איני יודע מה הצורה המיטבית לבצע מה שמובא במסורת" אבל "חייבת להיות דרך אחת מסויימת". ולפעמים עקב התלהבות של מישהו שלא היה מודע לכך שבמעשה שחידש הוא בעצם יצר מנהג חדש, או מה שיהיה מנהג חדש. למשל, ברגע ששמש של בית כנסת יכתוב: נהגו אצלנו שקופצים לגובה של חצי מטר לפחות בזמן "משה אמת ותורתו אמת" ופוסק (או מלקט) יכתוב: ואסור לשנות.

אמנם סביר (כלומר אין לי ראיה) שהנענועים הם חלק והיו חלק מנטילת ארבעת המינים. כלומר, אם נסכים (ויש חוקרים חולקים) שנטילה של ארבעה מינים היא דבר עתיק יומין, מן התורה, ומתפרש בידי חכמינו, אזי איך נצייר לעצמנו נטילה בלי הנעה מסויימת של ארבעת המינים? ואם בנטילה זו יש ביטוי של שמחה, יתכן שכל המרבה הרי זה משובח, כפי שכל המרבה בזמן הנחת תפילין הרי זה משובח (אלא שבתפילין יש דרישה שקשה לקיים של קדושת המחשבה והדיבור, שלא להיפנות לדברי חולין, ובארבעת המינים אין כזו דרישה).

הפרשנויות תמיד מופיעות והן פרי הגותו של המפרש לא פחות מאשר שיחזור מוצלח של הכונה המקורית.

לפיכך, אני סבור שניתן לסכם את הגילוי שהצגת כה יפה:

א. יש התפתחות במנהגים ובנוהגים ולכן צצות עשיות חדשות. ובמשך הזמן עשיות אלו עוברות תיאורטיזציה ומוצעים להם פירושים ברמות ובסגנונות שונים.

ב. זה דבר כנראה בלתי נמנע מבחינה סוציולוגית.

מה שדרוש הוא אמנם שהתופעות האלו ייבחנו. מפני שיש תופעות חיוביות ויש שליליות. יש פירושים טובים ויש מזיקים (למשל, לדעת כותב שורות אלו, הפרשנות הקבלית שמייחסת משמעות מקבילית בין מעשי האדם לבין אירועים בעולם אלוהי כלשהו, הינה מינות).

ויש גם מקום לטענה שכל שינוי ברגע שהוא מתיימר להפוך לחיוב הריהו פסול, מפני שהתורה נועדה לא לספק ביטוי לצורך האנושי לעשות עוד ועוד מצוות לשם שמים, אלא לא להוסיף על מה שכבר ניתן ונקבע. ראויים כאן דברי הרמב"ם לאיזכור, בהשיבו כי המחייבים להוסיף קטעים לתפילה שתיקנו חכמים בצורה של חובה הריהם עושים רע כי זה נטל על הציבור ובמיוחד על אלו שאינם מסוגלים לכך.

ושוב שורת סיכום:

יש התפתחות בהלכה שנובעת מן הרצון הטוב האנושי לבצע בצורה מיטבית מעשי הלכה ומנהג, מתוך אמונה שמנהג הוא מקודש ומשקף רצון אלוקי, ומתוך נסיון להכניס משמעויות או לחשפן במקובל.

התפתחות זו מביאה סיפוק ליוצריה אבל היא טעונה ביקורת זהירה.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");