| נשלח ב-19/10/2016 15:25 |
|
| |
קהלת בן המאה ה 21
קהלת המודרני אינו חייב להיות מלך. כל מי שחי היום במדינה מודרנית נהנה מרווחה שקהלת בזמנו לא נהנה ממנה. אולי אין לו שלטון על בני אדם, אבל הוא אוכל ושותה ונהנה ממוזיקה ומגינות נאות לא פחות מקהלת המקראי. אם פעם רק יחידי סגולה היה להם את הזמן ואת הידע לחשוב כמו קהלת, הרי כמעט כל אדם משכיל היום יכול לדון בנושאים שקהלת דן בהם בזמנו. אדם משכיל בימינו יש לו גם יידע נרחב וגם פרספקטיבה היסטורית אולי יותר מאשר לקהלת המקראי. אם קהלת היה נכתב היום מה היה נשאר ומה היה משתנה? (א) דִּבְרֵי קֹהֶלֶת בֶּן דָּוִד מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלִָם: (ב) הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל: מודע הכל הבל? ההבל הוא שאין התקדמות, מה שהיה הוא שיהיה ואין חדש תחת השמש. דור הולך ודור בא, השמש זורחת ושוקעת, מעגל המים ביקום הוא נצחי, וגם אנשים נשכחים, האחרונים כמו הראשונים. מדוע קהלת כ"כ הוטרד מהמעגליות? האם המעגליות מראה שאין בורא ומתכנן? האם היינו מצפים מעולם מתוכנן שיהיה לו כיוון? אולי המוטרדות היא מכך שאדם מחפש משמעות והמעגליות משמעותה שאין משמעות. אם אי אפשר לשנות דבר, אזי אין שום פעולה משמעותית. ומה יאמר בן זמננו? ההוגה המודרני הוא בדילמה, מחד, אי אפשר להתכחש להתקדמות. אי אפשר להתכחש להתקדמות המדעית, אולם העולם התקדם גם מוסרית. בעקרון כולם זכאים לשויון בפני החוק, מעולם לא הייתה דאגה לעני ולחלש כמו היום, והידע נגיש לכל באי עולם כפי שלא היה נגיש מעולם. צמצום העבדות, השינוי במעמד האשה, לטעמו של ההוגה המודרני הם התקדמות מוסרית משמעותית. מאידך, המדע המודרני אינו מכיר בהתקדמות מכוונות, האבולוציה היא עיוורת והמנגנון הבסיסי שלה של שרידות החזק, הוא א מוסרי, שלא לומר, אנטי מוסרי. האדם אינו עליון מכל הברואים, כפי שחשבו הוגים קדומים, אלא הוא אחד מהענפים האבולוציוניים. ההוגה מכיר בהתקדמות וכופר בה בעת ובעונה אחת. אם ההוגה המודרני הוא דתי, הוא בוודאי ישאל את עצמו, האם ההתקדמות שאנו רואים מראה על כך שיש בורא ומתכנן, או לאו דווקא? הנחת היסוד ששום דבר אינו משתנה, ושאדם אינו יכול להשפיע על מהלך ההיסטוריה אף היא ברורה מאליה. האם אי אפשר לשנות דבר? האם לא היו אנשים ששינו את העולם לטוב ולמוטב? האם אין זכרון לאחרונים ואפילו לראשונים?
תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 19/10/2016 15:28:40
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-19/10/2016 15:30 |
|
| |
מה נשאר אחר המוות?
אחד המוטיבים בפרק הוא מה הזכרון שיישאר מהאדם אחרי המוות, בפרק א פסוק יא: אֵין זִכְרוֹן לָרִאשֹׁנִים וְגַם לָאַחֲרֹנִים שֶׁיִּהְיוּ לֹא יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן עִם שֶׁיִּהְיוּ לָאַחֲרֹנָה: בפרק ב פסוק טז: כִּי אֵין זִכְרוֹן לֶחָכָם עִם הַכְּסִיל לְעוֹלָם בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הַבָּאִים הַכֹּל נִשְׁכָּח. אם קהלת מאמין בהשארות הנפש, אזי העדר הזכרון אינו אמור להטריד אותו. אין זכרון תחת השמש, אבל קיימת המשכיות מעל לשמש. אולם בקהלת איננו מוצאים התיחסות לעולם שמעבר. האם ההוגה המודרני מוטרד מהזכרון שיישאר ממנו? עקרונית הוא לא אמור להיות מוטרד מכך שהרי הוא לא מאמין לא בנפש ולא בהשארות הנפש. עקרונית ייתכן שהוגה בן זמננו יאמין בהשארות הנפש, אך אמונה זו אינה חלק מהמדע המודרני. למרות זאת אנשים מאוד מוטרדים כיצד תשפוט אותם ההיסטוריה, כנראה שזו שאיפה שצרובה בנפש, למרות שלא ניתן להעמיד אותה למבחן הגיוני.
|
|
|
|
| נשלח ב-19/10/2016 15:32 |
|
| |
מהי הנאה?
בפרק ב פסוק כד: אֵין טוֹב בָּאָדָם שֶׁיֹּאכַל וְשָׁתָה וְהֶרְאָה אֶת נַפְשׁוֹ טוֹב בַּעֲמָלוֹ גַּם זֹה רָאִיתִי אָנִי כִּי מִיַּד הָאֱלֹהִים הִיא: (כה) כִּי מִי יֹאכַל וּמִי יָחוּשׁ חוּץ מִמֶּנִּי: (כו) כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו נָתַן חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן לֶאֱסוֹף וְלִכְנוֹס לָתֵת לְטוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ: ההוגה המודרני היה מופתע מהשאיפה המינורית, האם החכם נשאר בשלב זה בסולם הצרכים של מאסלו (https://goo.gl/vQnt92) ? גם הבטחות התורה נותרות בשלב האכילה והשתיה. בפרשת ניצבים, אחרי שה' ימול את לבבנו ואת לבב זרענו, וישוב לשוש עלינו כאשר שש על אבותינו, לא מובטח שנזכה למדרגות רוחניות עילאיות או לנבואה, אלא (דברים ל:ט): וְהוֹתִירְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטֹבָה. וראו גם http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=415903&whichpage=2&forum_id=1364#R_4
תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 19/10/2016 15:32:19
|
|
|
|
| נשלח ב-19/10/2016 15:33 |
|
| |
פרק ג פסוק יד יָדַעְתִּי כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים הוּא יִהְיֶה לְעוֹלָם עָלָיו אֵין לְהוֹסִיף וּמִמֶּנּוּ אֵין לִגְרֹעַ וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו: נראה שהסיפא של הפסוק נובעת מהרישא (אבן עזרא, ובעקבותיו בדעת מקרא). האלהים רצה שייראו מלפניו, לכן הוא הגביל את היכולת של האדם, שאין להוסיף או לגרוע ממעשה האלוהים. האם אכן המסקנה נובעת ממגבלות היכולת של האדם? ההוגה יטען שאמנם האדם מוגבל אך מדוע נובעת מכאן מסקנה של יראת אלוהים? האם חוקי שימור החומר והאנרגיה אומרים משהו מעבר להיותם חוקי שימור?
|
|
|
|
| נשלח ב-19/10/2016 15:34 |
|
| |
המוות והזקנה
צל המוות מרחף מעל הספר. הפילוסופיה והדתות ניסו להציע את פתרונותיהם למוות. קהלת אינו מציע פתרון והוא מתאר גם את תופעת הזקנה: (א) וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה וְהִגִּיעוּ שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין לִי בָהֶם חֵפֶץ: (ב) עַד אֲשֶׁר לֹא תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ וְהָאוֹר וְהַיָּרֵחַ וְהַכּוֹכָבִים וְשָׁבוּ הֶעָבִים אַחַר הַגָּשֶׁם: (ג) בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת וְהִתְעַוְּתוּ אַנְשֵׁי הֶחָיִל וּבָטְלוּ הַטֹּחֲנוֹת כִּי מִעֵטוּ וְחָשְׁכוּ הָרֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת: (ד) וְסֻגְּרוּ דְלָתַיִם בַּשּׁוּק בִּשְׁפַל קוֹל הַטַּחֲנָה וְיָקוּם לְקוֹל הַצִּפּוֹר וְיִשַּׁחוּ כָּל בְּנוֹת הַשִּׁיר: (ה) גַּם מִגָּבֹהַּ יִרָאוּ וְחַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה כִּי הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסֹּפְדִים: מה מפחיד את קהלת המודרני יותר, המוות או הזקנה? אם הוא חילוני אזי המוות הוא חדלון ותו לא, ואולי הוא לא מפחיד כמו דינה של גיהנם. מאידך, עליית תוחלת החיים היום הפכה את הזקנה למאיימת ומפחידה יותר ממה שהייתה אי פעם. בימי קהלת המקראי, האמונה בעולם שאחר המוות היוותה תמריץ לשיבה בתשובה. אמנם אנחנו רואים את הרשע שטוב לו כאן ואת הצדיק שרע לו כאן, אולם יש עולם שאחרי (ראה דרשת הרמב"ן על קהלת עמ' קצה), אולם האם מחלות הזקנה באנו רואים מול עינינו, פותרים את השאלה או מאלימים אותה?
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-19/10/2016 19:49 |
|
| |
"בימי קהלת המקראי, האמונה בעולם שאחר המוות היוותה תמריץ לשיבה בתשובה"
מנלן?
|
|
|
|
| נשלח ב-19/10/2016 22:49 |
|
| |
בקשו חכמים לגנוז את דברי בעלבעמיו לפי שדבריו סותרים זה את זה.
צריך לדרוש שהדברים הקודמים הם על פי הרמב"ן
תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 19/10/2016 22:53:20
|
|
|
|
| נשלח ב-19/10/2016 22:51 |
|
| |
שאלה לעיון-וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו
איך זה מסתדר עם הכל מהשמיים חוץ מיראת שמיים
את האמונה בעולם הבא נדמה לי כי הכניסו ליהדות לאחר שישו הביא את הרעיון הזה.
אשמח להוכח שטעיתי?:
|
|
|
|
| נשלח ב-19/10/2016 23:45 |
|
| |
בעקבות דבריך פתחתי את ספר קהלת וקראתיו שוב ללא פרשנות חז"ל, ואיני יודע היכן הסתתר מעיני הספר הנפלא הזה על משמעות החיים עד היום.
במענה לשאלותיך, על פניו נראה שקהלת מחפש משמעות. בתחילה הוא מתלונן על חוסר המשמעות שביצירה (הכל מעגלי). ואז הוא מתלונן על השאלות והמחשבות עצמן: יוסיף דעת יוסיף מכאוב. הוא פונה לבירור יסודי, ובינתיים מחליט להנות מהחיים עד שישלים את הבירור. לאחר שמיצה את הנאות החיים, הוא מגיע למסקנה ש"לא היה שווה את זה". הוא מתלבט אם יש יתרון בכלל בחכמה - ומגיע למסקנה שלא. כי כמקרה הכסיל גם אני יקרני. וכן הלאה וכן הלאה. אין לי זמן לפרש כרגע את כל הספר. המסקנה שלו כנראה היא: תעשה טוב לאחרים ותהנה מהחיים, ואל תמרוד באלוקים. מי צריך יותר?
|
|
|
|
| נשלח ב-20/10/2016 15:44 |
|
| |
בעל
איקון ירוק מאד.
אני מגיב על דבריך המרתקים, וכותב על כל פסקה בפני עצמה (אם יש לי מה).
1
כתבת שמה שמעיק על קהלת הוא חוסר ההתקדמות. אני סבור שלא כמוך. האם בימי מחבר הספר היה רעיון של התקדמות, התפתחות? יש מקצוע שחוקר את ההיסטוריה של רעיונות, והרעיון של התפתחות/התקדמות כאידיאל מוכר מתקופות מאוחרות יותר (נניח: ימי הבינים). זה לא אומר שהוא לא היה קיים, אבל איני מוצא אותו בטקסט שאתה מנתח. לא מילולית וללא ראיה או צורך טקסטואלי גם לא רעיונית.
כפי שאני קורא את הספר, הבעיה של קהלת היא העדר השתמרות הפעולה האנושית, או ההגות. השמים והארץ עומדים לנצח. האדם חולף. החברה, כמסתבר, לא תשתנה ולא אמורה להשתנות. ונראה שעד כמה שהיסטוריון בן התקופה היה יכול לשער לעצמו, אין בסיס להנחה שהחברה תשתנה. התופעה של שינוי, חברתי, טכנולוגי, רעיוני, לא היתה מוכרת.
כל מה שאדם עשוי לנסות לחדש, כגון דיון פילוסופי, כבר היה קיים ואין אדם מחדש על חוזר על מה שכבר נאמר לפניו וייאמר אחריו.
יש כאן גם שלילה של הערך המיוחד הקיים בחייו של בר החלוף. ההנחה של הטקסט מנוגדת לתפיסה האקזיסטנציאליסטית, שרואה במציאות האנושית משהו ייחודי ובעל ערך. מה שזמני וחולף מעצם היותו זמני וחולף לא יוכל להיות בעל ערך.
האם זו גישה "יהודית"? לפי קריאתי (שיש לי בה חברים) הספר אינו משקף בהכרח את דעת המחבר ובוודאי לא רק דעה אחת. הוא מגוון של קולות המציעים מבטים שונים, ולכן נקרא שמו "קהלת"=מקהלה.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-20/10/2016 16:00 |
|
| |
הפסקה השניה עוסקת בחיים שלאחר המוות או, בניסוח רחב יותר, מה קורה לאחר המוות. והאם יש זכרון לאדם בעולם הזה, ומכאן אתה בא לדון מה בין התחום של מה שיש כאן ועכשו (בעולם הזה בר החלוף) לבין מה שידוע למתים, אם ידוע, ואם יש להם מציאות נמשכת.
קודם כל, אני מסכים עם מסקנתך. לאמור:
אנשים מאוד מוטרדים כיצד תשפוט אותם ההיסטוריה, כנראה זו שאיפה שצרובה בנפש היום אנו שואלים: מנין לנו שיש חיים לאחר המוות, שאין קיומה של התודעה שלנו מסתיים עם מות הגוף. לא רק מהי התשובה אלא איך אפשר לדעת שזה נכון.
והנה, דומה שהחברה המודרנית שלנו היא היחידה שבה זה דבר פשוט שאין מציאות לאחר המוות, או שבה הטוען שיש מציאות כזו נדרש לספק ראיות. בלי לדון בשאלה החשובה והמעניינת הזו, האם יש מציאות אחרי המוות ואיך יודעים זאת, יש להעיר שהדרישות שלנו מתשובה אינן מוכרות, עד כמה שידוע לי, בתקופה העתיקה. ההנחה הפשוטה היא שיש איזה קיום לאחר שהגוף הפסיק לתפקד, מת. ולפי זה, נראה מן החשש שמבטא המחבר בפסקה המצוטטת שהוא משקף רצון אנושי של אדם (או חלק מבני האדם) לפעול, להשאיר חותם ולהשאיר זכרון. אבל הוא יודע שזכרון כזה לא יהיה אפשרי, וידיעת אי האפשרות הזו מעיקה על מי שמצפה להתקיים באותו קיום שלאחר המוות והיה רוצה להתבונן ולדעת מן המתרחש כאן, בעולמנו, אבל זה לא ניתן לאדם.
כתבתי ארוך. בקצרה:
בני אדם בתקופה שלפני חיבור הספר וכנראה גם בזמנו האמינו במציאות לאחר המוות.
במציאות זו, האדם, מסיבה "הצרובה בנפש" רוצה להשאיר זכרון.
אבל זה לא אפשרי.
(יצויין כי בעולם היווני, בכתבי אפלטון, מובעת השאלה אם יש חיים לאחר המוות והשאלה ממשיכה להעסיק גם את ההוגים באימפריה הרומית. אולם דומה שגם אם יש שאלה, אין אותו חוסר אמון מודרני. ואם הספר "קהלת" מאוחר כטענת חוקרים, אזי הוא עשוי לשקף את הספק הזה. בוודאי שהשאלה לקמן בספר אם נשמת האדם "עולה מעלה" או יורדת מופיעה בו).
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-20/10/2016 16:16 |
|
| |
בעל
כתבת ואני מצטט רישא וסיפא
מהי הנאה?...
ההוגה המודרני היה מופתע מהשאיפה המינורית אני מסכים לחלוטין! אבל (ומצאתי תיאור נאה אצל הררי ב"היסטוריה של המחר" למרות בעיות אחרות בספר): רק מי שלא ידע רעב, כמו בארצות מסויימות בדורנו, יכול לפטור את ההבטחה לאוכל ושתיה במידה מספקת כמשהו שאין בו די.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/10/2016 16:19 |
|
| |
שאלת
פרק ג פסוק יד יָדַעְתִּי כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים הוּא יִהְיֶה לְעוֹלָם עָלָיו אֵין לְהוֹסִיף וּמִמֶּנּוּ אֵין לִגְרֹעַ וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו: היראה שיש לאדם באופן טבעי לדעת מחבר הספר בחלק הזה שלו אינה מסקנה שנגזרת מאיזו תובנה, כלומר אין לפנינו טיעון שמסביר לאדם למה עליו לירוא, אלא יש כאן טענה לגבי הסיבה (האונטולוגית=מציאותית נניח) מדוע יש לנו יראת אלוקים. זאת מפני שכך נבראנו.
כמובן צריך לברר מה נכלל ב"יראה" זו מבחינה פנומנולוגית (מה אדם חש כאשר הוא ירא מאלוקים) וכיצד יראה זו מופיעה בחיינו, והאם זה באמת נתון פסיכולוגי שאי אפשר בלעדיו, ועוד ועוד. וכמובן הוגה מודרני יצביע על כך שיש אנשים שאין להם לכאורה את היראה הזו. ולכן יש לדון אם היא ענין נפשי שהאדם נולד עמו (בחומרה? בתוכנה של המוח או הנפש?) או תרבותי.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/10/2016 16:20 |
|
| |
תודה לבעל על האשכול ולכל המגיבים על הדברים הראויים לעיון נוסף. כשירחיב הזמן בל"נ.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");>
|
|
|
|
| נשלח ב-20/10/2016 21:42 |
|
| |
דוקא קהלת הוא הספר המודרני של התנ''ך, עם כל החיפוש האקזיסטנציאליסטי הקודר שלו. ולכן הוא מהלך קסמים על הקוראים המודרניים.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/10/2016 22:57 |
|
| |
הרב מימוני
בשפה העברית יש למילה יראה שתי אפשרויות - יראה מפחד שאליו כנראה כיון קהלת.
ויש את יראת הרוממות שאליה כינו חז"ל
|
|
|
|
|