למי אתה מתפלל?

ולא קרב זה אל זה

אדם מטבעו רב פנים. ישנם מרכיבים של מחשבה סדורה שניתן לכנותה "רציונלית". המרכאות הן כי הדימוי שלנו של מחשבה רציונלית הוא לא תמיד רציונלי כמו שהיינו רוצים לחשוב. לפעמים מחשבה סדורה מהווה מניע לפעולה. זה נכון בהרבה מקרים של שיקול תועלתני, אבל לא רק.

ישנם צדדים אחרים שהם לא מובנים כמו שיקול דעת וניתן למצוא שם רגשות והרגשות ואמונות. גם אלה כמובן מניעים לפעולה לפעמים. יש כאן הבדל מהותי. מי שייתן נימוקים וטעמים למדוע הוא אוהב את ילדיו – נרצה לומר שהוא אינו יודע אהבה מה היא. קחו למשל דוגמא מחייל היודע שצריך עכשיו להסתער על הגבעה. הוא מבין היטב את השיקולים, אבל הוא לא זז מהמכסה. מה שעשוי להניע אותו זה לא הסבר מפורט על הצורך בפעולה אלא למשל העובדה שחבריו תלויים בו.

חזרה לסוגיית התפילה. ניתן להבין את התפילה כרשימת מכולת של בקשות. זה קצת מבייש. סוף סוף אנחנו עומדים מול ממ"ה וזה כל מה שיש לנו לומר? וגם זה מספר פעמים ביום באותה הלשון. משהו כאן לא סביר. אבל אם מדובר בתחום שהוא רגשי/אמוני (אבל בכל מקרה לא פרוזה) הרי שהתפילה היא ביטוי נפשי ולא דיבור רגיל. אדם יכול לנסות ולנתח אהבה לשיקולים רציונליים/תועלתניים/גנטיים/פסיכולוגיים וזה בסדר גמור. אבל זה לא לתת ולקבל אהבה.

ניתן לדבר על אלוקים ועל מה ניתן ולא ניתן לומר עליו. אפשר להעלות שיקולים ולהניח הנחות ולספר סיפורים. אפשר להיות בטוח במסקנות ואפשר להטיל ספק. אבל תפילה היא במישור אחר לגמרי – היא ביטוי נפשי ולא פרוזה. ממילא למרות המבנה הדקדוקי שלה, היא איננה פנייה לגורם סמכותי ובקשת מתנות, אלא ביטוי נפשי. זה לא מוריד או מעלה את קרנה של התפילה, אלא רק שם אותה במקומה

אפרים

ראיתי את התיקון שלך אחרי שההודעה נשלחה.
מה זה "אזניים מטאפוריות"?
עוד מעט נשמע שההולכים עפ"י דעת הרמב"ם מתפללים "תפילה מטאפורית"?

שלישי,האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי. האם לשמיים יש אזניים?


אשאל אחרת,האם אתה סבור שהאל זקוק לזוג אזניים כמו של בני אדם כדי לשמוע?

העליתם נושא כל כך חשוב
אי אפשר שלא להביא את דברי פרופ' ישעיהו ליבוביץ 

תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו" ( תהל' ק"ב א'); ולעומתו "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו" (שו"ע או"ח סי' א', א'): הכותרת של אחד ממזמורי תהלים והסעיף הראשון של השולחן-ערוך, המשמש מבוא לדיני תפילה – שני אלה מסמלים ומבטאים שתי משמעויות של תפילה, שהן לא רק שונות אלא אף מנוגדות זו לזו.

האחת היא תופעה אנושית פסיכולוגית: ביטוי לדחף נפשי עצמי של האדם; פעולה שמקורה באדם עצמו או בגורמים שבקורות האדם, בתנאים ובמסיבות שבהם הוא נמצא: פעולה שהאדם עושה אותה למענו, לסיפוק צרכיו – ואין בנדון זה הבדל בין צרכים גשמיים, אינטלקטואליים או נפשיים. זוהי תפילה להנאתו של האדם – שירות שהוא עושה לעצמו, עבודה שהוא עובד את עצמו, ואין בה מאומה מעבודת הבורא, מקבלת עול מלכות שמים; לשון אחר: אין היא מבחינת מהותה פנומן דתי כלל, אעפ"י שהיא – כהמון גילויים פסיכולוגיים אחרים – מצויה בדת, כתוצאה טבעית ולגיטימית מהמאניפולציה האנושית בקטיגוריה הדתית.

שונה ממנה לחלוטין התפלה המגובשת בסידור. זוהי תפלת-חובה ותפלת-קבע, ובזה כלולים שני יסודות גדולים וחמורים: 1) היא תפלת-חובה, ז.א. : לא תפלה שהאדם דורש להתפלל אותה אלא תפלה שהוא נדרש להתפלל אותה, לא תפלה שהוא יוזם אותה אלא תפילה המוטלת עליו; 2) היא תפלת-קבע, ז.א. : אין היא משתנית בהתאם לתנאים ולמסיבות ולמצבים – האובייקטיביים או הסובייקטיביים – שבהם נתון המתפלל, וממילא אין היא מבטאת את התנאים או המסיבות או המצבים הללו. מזה מתחייב שאין היא נועדת לספק את צרכיו: אין שני בני-אדם בעולם שצרכיהם הנפשיים שווים ושתחושת עמידתם לפני ה' שווה ויכולה למצוא את ביטוייה באותן המלים, באותן הנוסחאות, באותן השעות; יתר על כן: אף בחייו של אותו אדם עצמו אין שני רגעים הזהים מבחינת מה שהוא חש ומרגיש או מבחינת מה שהוא צריך לו. אולם הסידור אינו מכיר בהבדלים אלה בין בני-אדם ובהבדלים שבמצביו של כל אדם כשהוא-לעצמו: אין לנו אלא אותם שחרית מנחה ומעריב, עם מוספים של שבת ויו"ט ועם נעילה של יוה"כ, שהם מוטלים על כל אדם מישראל ומלווים כל אחד כל ימי חייו. התפלה ביהדות – לא כאחד מן הגילויים הפסיכולוגים שקנו להם שביתה במסגרת הדת, אלא כמוסד דתי-ספציפי, דבר שהדת דורשת וקובעת אותו ושנעשה מומנט קונסטיטוטיבי של יהדות-ההלכה – תפילה זו לא נועדה לשמש פורקן לרחשי-ליבו והגות-רוחו של האדם, לפיכך אף אין היא מייצגת את השתפכות-הנפש הספונטאנית ואין היא ניתנת להתלבש בצורות שונות בהתאם לחילופי האנשים, המצבים והצרכים. את ההבדל העמוק שבין שתי המשמעויות הללו של "תפלה" ניסח התנא - שהתנגד, כנראה, לסידור שלנו – שאמר: "אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום". אולם לא דעה זו אלא המנוגדת לה ניצחה ביהדות ונקבעה בהלכה.

אין משמעותה של התפלה כמוסד דתי אלא – עבודת-ה' ע"י האדם המקבל עליו עול מלכות שמים; ההתגלמות –בפועל של קבלה זו אינה אלא קבלת עול תורה ומצוות, ואין משמעות דתית אלא לתפלה שהאדם מתפלל בתורת קיום-מצוה. התפלה הספונטאנית ("כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו"), שהאדם מתפלל על דעת עצמו, היא אמנם מותרת עפ"י ההלכה, אך ככל דבר שהוא בגדר "אינו-מצווה ועושה" ערכה הדתי מצומצם; ולא זו בלבד אלא שיש בה טעם לפגם: שהרי המתפלל לשם סיפוק צרכיו עושה את עצמו תכלית ואת השם ית', כביכול, אמצעי לעצמו. כלכל מצוה, אף לתפלה – ולתפלה במיוחד – אין מובן דתי אלא אם האדם מבצע אותה בתורת מצוה, ואין לאותו ביצוע עצמו ערך דתי אם האדם עושה אותו על דעת עצמו.

גדלה ועצמה של התפלה, תפלת החובה והקבע עפ"י ההלכה – בדחיית כל האינטרסים והמניעים העצמיים של האדם, התובעים התגלמות בצורות שונות ובאופנים שונים, מפני תודעת מעמדו לפני ה', מעמד שהוא שווה לכל אדם בכל התנאים ובכל המסיבות ואינו תלוי בקורותיו ובמה שאירע לו: ביטול רצונו של אדם מפני חובת עבודת ה'. לפיכך אין אלא שמונה-עשרה אחת למי שעומד כחתן להיכנס לחופתו ולמי שכאלמן חוזר מהלווית אשת-נעוריו; אין אלא סדר אחד של שירה ושל פסוקי-דזמרה למי שנהנה מזיו העולם ולמי שעולמו חשך עליו; אין אלא סדר אחד של בקשות למי שחש צורך בהן ולמי שאינו חש בצורך זה כלל.

העובדה שמצוות-תפלה קיבלה התגלמות-בפועל במטבע שטבעו חכמים בצורת אמירת שבח ובקשת צרכים –אינה סותרת את האמור לעיל. נוסח התפילה הוא הצורה הריטואלית-צרמוניאלית שנקבעה למעמד העבודה שבה האדם עובד את ה'. אין האדם חייב להתפלל מפני שיש לו לשאול את צרכיו ולשבח את ה'. אלא מאחר שיש טעם דתי עמוק לתפלה קבועה נבחרו כצורת ביצועה אמירת שבח ובקשת צרכים – מטעמים פסיכולוגיים מובנים מאוד.

משל למה הדבר דומה? – לקרבנות (שלא באה תפלת-קבע אלא במקומם), בהתאם להסברו של הרמב"ם: לא שיש טעם לשני כבשים או לשלושה-עשר פרים; אלא מאחר שיש טעם דתי עמוק במוסד של עבודת-הקרבנות, מן ההכרח לקבוע לו צורה מסויימת מבין הצורות השונות האפשריות והשוות בערכן (או בחוסר ערכן) מצד עצמן. יתר על כן: אין להבין כלל את התפלה אלא מבחינת ראיית תכנה וצורתה כריטואל וכצרמוניאל מסויים, מוסכם ומקובל. מי שאינו עובד אליל אלא את מי שאמר והיה העולם, את מי שאינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף – לא יעלה על דעתו שהוא יכול לומר את שבחי אדוניו או שהוא צריך למסור לו אינפורמציה על צרכיו; ואין צריך לומר – שלא יתכוון להשפיע, כביכול, על ה', רעיון אשר רק תמימות בעליו מצילה אותו מלהיות חירוף וגידוף.

אין לחובה הדתית הגדולה של "תפלה בכוונה" מובן ואין בה ממש אלא אם נבין אותה שיתכוון האדם לעבודת ה'כשהוא מתפלל ומשתמש בנוסחאות הקבועות של התפלה. לא יתכן לחייב את האדם – ז.א. כל אדם בכלהסיטואציות המתחלפות שבחיים – להתכוון לאותם דברי התשבחות ולאותן הבקשות, אשר בסיטואציות מסויימות אינן תואמות בשום אופן את הרגשותיו ואת צרכיו. אולם דוקא התפלה שאדם מתפלל מפני שהוא חייב בה ולא מפני שהוא נדחף אליה ע"י הרגשתו וצרכיו – היא-היא, ורק היא, מעשה דתי של קבלת עול מלכות-שמים ועול תורה ומצוות.

מרובי המשמעויות הם הדיונים והמחלוקות בהלכה ובאגדה בדבר "כוונה" בתפלה ובדבר "עיון תפלה": אם תפלה צריכה כוונה או אינה צריכה כוונה, אם "עיון תפלה" משובח או מגונה.* מן הסבך של מה שנראה כסתירות וניגודים מתברר שיש להבחין בין שני כיוונים שונים של "כוונה", וכן בין שתי משמעויות שונות של "עיון תפלה". הכלל הגדול הוא: "המתפלל צריך שיכוון לבו לשמים" – ז.א. שהכוונה הנדרשת היא הכוונה לעבודת ה' שבקיום מצות התפילה, ולא הכוונה לצרכים המבוקשים בתפלה, או לשבחים האמורים בה.

מגדולי האמוראים מעידים על עצמם שלא היה בכוחם תמיד לייחד את מחשבתם לתכנה של התפלה, אלא שהם ראו עצמם יוצאים ידי חובתם בתפלה ע"י עצם כוונתם לקיים מצות תפלה. ויפה הבחינו תוס': "תרי עיון תפלה יש –המצפה שתבוא בקשתו [והוא המגונה] . . .ושמכוון את לבו בתפלה [והוא המשובח]" ; או: "עיון תפלה [המשובח] פי' בכוונת הלב" כנגד "עיון [המגונה] דמצפה מתי יעשה הקב"ה בקשתו". וכן סיכם הרשב"א: " …שאין הכוונות שוות…" (תשובות סי' שמ"ד).

ביטוי נוקב לשתי התפיסות השונות של משמעות התפלה – כעשיית חובתו של האדם העובד את ה' או כהתפרקות הרגש הדתי על ה' – ניתן במחלקות במדרש (תנח' מקץ): "שנו רבותינו אין מתפללין יותר מג' תפלות שתקנו אבות העולם [או שתקנו במקום קרבן התמיד]… אין אדם רשאי להתפלל יותר מג' תפלות ביום"; ולעומתם – "ר' יוחנן אמר ולואי יתפלל אדם והולך כל היום". משמעותה של התפיסה הראשונה מודגמת בדו-שיח בין אנטונינוס ורבי, שבו מסביר רבי ש"אסור לאדם להתפלל בכל שעה… שלא ינהג קלות-ראש הגבורה… שלא יהא אדם מטריחו [ את מלך מלכי המלכים] בכל שעה".

מכל הטעמים הללו אין מקום לטענות ולתביעות, המושמעות מפעם לפעם, לתיקון נוסח התפלה לשם התאמתה לצרכי האדם או להלך-הרוח ולתחושה של הדור. תפלה המותאמת ומחושבת לצרכי האדם ולהלך-רוחו פוסקת מלהיות מעשה דתי ונעשית אחת מפעולות האדם להנאתו ולסיפוק צרכיו הנפשיים – כשירה, כמוסיקה, כאמנות וכקולנוע. אמנם, ידענו גם ידענו שנוסח התפלה ("המטבע שטבעו חכמים") לא מן השמים הוא ואין בו כשהוא-לעצמו משום קדושה: הוא נערך והוסדר ונקבע ע"י בני-אדם כמונו לפי שיקול-דעתם והכרתם במה שנראה להם כביטוי המתאים והנאות ביותר לקיום מצות-תפלה, וכל קדושתו של נוסח התפלה אינו בא אלא מהכרעה הלכתית זו. בזה אין התפלה נבדלת מכל מוסד או נוהג דתי אחר, שנקבע ע"י ההלכה מתוך דיוניה של תושבע"פ ובתוקף סמכותה של תורה זו, ואין ספק שבתוקף סמכות זו ניתן גם לשנות את הנוסח – אם ייראה השינוי כמחוייב לציבור שומרי התורה ומקיימי מצוותיה, המאמינים בכנות שהחידוש שהם מחדשים הוא-הוא הנדרש מן התורה, כשם שהאמינו בכך יוצריה ובוניה של התושבע"פ בכל הדורות. אמונה זו היא הליגיטימאציה של תושבע"פ, והיא ההופכת את ההכרעה ההלכתית האנושית לדברי אלהים חיים. היפוכו של דבר הוא שינוי נוסח התפלה או סדרי התפלה מתוך אינטרס בשינוי זה – כדי לעשות את התפלה טעימה יותר למתפלל, כדי להתאימה לרוח הזמן, לערכים המוסריים או האסתטיים השולטים בשעה זו וכד'. שינוי כזה אינו תיקון התפילה אלא חיסולה כמעשה דתי, והדרישה לשינויים כאלה אינה ביטוי לדחף דתי אלא לפריקת עול מלכות-שמים.

כיוצא בזה, יש טעם לפגם בכל מיני "תפלות לעת-מצוא", המחוברות עפ"י הזמנה, כדי לשית הילה דתית לאינטרסים או לצרכים אנושיים, אישיים או קיבוציים. "תפלה לשלום המדינה", "תפלה לצנחנים", "תפלה ליורדי צוללות" וכו' – כל זה מגוחך ותפל, ספק בימוי "דתי-לאומי", ספק פורקן לפחדים אשר אין כל הצדקה לערבב בהם מומנט דתי. נוהג העולם, שהוטבע בו ע"י בוראו, הוא שאם הבחורות הממונות על קיפול המיצנחים תעשינה את מלאכתן באמונה, ואם הצנחן ימלא בהקפדה ובכשרון אחר ההוראות – ירד בשלום, ואם אין – לא תועיל לו התפילה המיוחדת: "איולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו". מי שאינו תופס ש"עולם (עולמו של הקב"ה) כמנהגו (המנהג שטבע בו בוראו) נוהג", ושאין משמעות התפלה הדרישה האוילית והמחוצפת שישנה הקב"ה ממנהגו של עולמו לטובת המתפלל, אלא היא ההדבקות בה' ע"י עבודתו ללא כל קשר למתרחש במציאות הטבעית – לא התפלל מימיו תפילה של מאמין בה' אלא של סוגד לאלילו; ור' מזמור לאסף (תה' ע"ג): "… ואני תמיד עמך, החזקת ביד ימיני… מי לי בשמים, ועמך לא חפצתי בארץ. כלה שארי ולבבי – צור לבבי וחלקי אלקים לעולם".

הבנת התפילה כביטוי לעבודת ה' ולא כנסיון להביא לאינטרוונציה של הבורא בסדרי בריאתו שנקבעו על-ידו –פותרת את הבעיה שנתקלים בה תכופות בחינוך הדתי, וביחוד בחינוך לתפלה: "מדוע אין תפלה – לפעמים אף תפלתם של צדיקים וישרים ותמימים – נענית? " התשובה היא: אין תפלה שאינה נענית! – מאחר שאין התפלה האמיתית אלא ביטוי למגמתו של המתפלל לעבוד את ה', הרי עצם התפלה הזאת היא-היא השגת המגמה; לשון אחר: "תפילה נענית" היא טוטולוגיה, ו"תפילה שלא נענתה" היא מושג אבסורדי – בדומה ל"משולש שאין לו שלוש צלעות". במה דברים אמורים? – במתפלל בכוונה, ז.א. בכוונה הדתית של עבודת ה' ("קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת"); ואילו המתפלל בלא כוונה, ז.א. בכוונה הפסולה של הפקת תועלת מתפילתו, עלול להתאכזב, "והתקצף וקלל במלכו (של עולם) ובאלוהיו".

מכאן כלל גדול לחינוך הדתי… ודי לחכימא.

*

הניגוד העמוק שבין משמעותה של התפלה כביטוי לתודעת מעמדו של האדם לפני ה' ובין משמעותה כביטוי של צרכיו של האדם בעולמו מתגלה בצורה בולטת בתפילת ימים-נוראים. נוסחה, במידה שהוא חובה, הוא ביסודו ביטוי להתרשמות האדם מהדר גאונו של ה', שממנה הוא מגיע לכמיהה וציפיה שיתגדל ויתקדש שמו הגדול בעולם, תוך התעלמות-כמעט מבעיותיו ודאגותיו שלו-עצמו (ר' "ובכן תן פחדך" וגו', "מלוך על כל העולם" וגו', ובייחוד "עלינו לשבח" – השבח על הזכות שניתנה לעם ישראל לעבוד את ה'). עיקרו של יוה"כ הוא תודעת ההיטהרות לפני ה' (סיומה של מס' יומא) ותודעת ייחודו של האדם מבחינת מעמדו לפני ה' (נעילה: "אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך"), כשהאדם עצמו אינו נחשב לכלום (שם: "כי מותר האדם מן הבהמה אין" וגו'). אולם הדתיות העממית לא יכלה לעמוד בשגב האמוני הזה, והיא עיטרה את התפלה הזאת בתפלות המבטאות את חרדת האדם לגורלו בחייו ולגורל עם-ישראל ואת התייחסותו לאל בעיקר מבחינת היותו חותך גורל זה; ולפופולאריות יתרה הגיע "ונתנה תוקף": הדאגה "מי יחיה ומי ימות", "מי יעני ומי יעשר", "מי ישלו ומי יתיסר" וגו' היא תכונה אנושית-כללית ולאו דווקא דתית, ולא נבדל בה המאמין מן הכופר-בעיקר, ואעפ"כ – גם זוהי תפלה כשרה.

אליקים כתבת

אבל מכיוון שאנו חיים בעולם הזה, והעולם הזה איננו יכול לסבול ישירות את אור האינסוף. לכן אנו צריכים להתפלל, באופן שהתפילה תפעל את פעולתה והאדם יוכל לקבל את המענה בהתאם למקומו בעולם הזה - דרך כל הרוחניות הנבראת שבאמצע, באמצע - כלומר ביננו לבין אלוקים.

רוחניות נבראת ?
כלומר רוחניות נבראת מחוץ לעצמות האלוהית ? תוספת לאלוהות ?

במה אם כן מאמיני הקבלה שונים מאלה :
המתפללים למלאכים ?
או מהנוצרים המתפללים לישו (בשו"ת הרשב"ש תשובה קפ"ח אומר הרשב"ש בעניין הקבלה ועל האפשרות שהספירות הם תוספת לאלוהות - 'אם הנוצרים טוענים השלישיות הם טוענים העשיריות') ?
או ממי שמתפלל אל כל דבר נברא ? (מפסל חומרי עד משהו רוחני ..כי הרי גם זה וגם זה נבראים ..)

אגב,
כדאי לקרוא את כל תשובה קפ"ח של הרשב"ש - מעלה שם תהיות כבדות משקל נגד הקבלה
לידיעה כללית - כשתורת הקבלה התפשטה בימי הביינים, יחד עם המצאת הדפוס, הנוצרים מצאו בה עניין רב. בבחינת חיזוק לאמונתם.

הוא לא הרופא בקופת חולים ולא לשכת העבודה לא קרן ההלואות. 


ירוחםשמ קבל אור ירוק לדבריך

תוקן על ידי ב_עקנין ב- 03/11/2016 21:09:42

ירובעל

ראה כאן -קישור- וה"ה לעבודה שבלב זו תפילה


ב_עקנין

אם תקרא היטב את מה שכתבתי מהתחלה ועד הסוף - תגלה שהנמען עצמו הוא האינסוף, ואעפ"כ כדי שנוכל לקבל את השפעתה אנו זקוקים לרוחניות נבראת. באותו אופן - אפשר לשאול - אם הקב"ה מצמיח צמחים, מדוע צריך גשם? די בכך שהפירות יצמחו מעצמם. אבל אנו מבקשים מהקב"ה שישפיע על העולם כסדרו - כמנהג העולם - עננים ורוח וגשם וחורף וקיץ. וה"ה כאן בעניין הרוחניות הנבראת - אפשר כמובן לבקש שאור האינסוף יאיר לנו לתוך חיינו. אבל זוהי בקשה טיפשית שכמובן לא תתמלא לעולם, והתמלאותה תהיה עם השגחה פרטית רק כפי כוח השגתינו, ושאר הזמן נהיה מובדלים כביכול מה'. וגם כשנהיה כביכול דבוקים בה' בעצם רק נדמיין את זה, כי אי אפשר באמת להיות דבוק באינסוף. אבל אם נבין שהקב"ה מלווה אותנו תמיד באמצעות שלוחיו למיניהם - אז נוכל לנהל חיים נורמליים וגם להידבק בה' כפי כוחותינו, ולא להתאמץ למה שלא נוכל להגיע, ולא להתייאש ממה שלא נגיע אליו, ולא להתעצל ממה שאנו חייבים בו מצד המציאות, וכמ"ש "לא עליך המלאכה לגמור ואי אתה בן חורין להיבטל ממנה".