למי אתה מתפלל?

לא חייבים לקבל את תאוריית השינוי הפוסל של הר"מ שהיא די לא מובנת

י"ל (לא כדאי לחרוז: י"ל ע"ל?) לא ראה עצמו מחוייב להסכים רעיונית עם החזו"א והמ"ב בכל עניין. כמדומני שיש חוגים רחבים כאלו .

פתאימי

שלמה בתפילתו לא השכיר תפילת אנשים פרטיים?

מות המתפלל / אלחנן ניר (הכותרת המבריקה היא פראפראזה על 'מות המחבר' של רולאן בארת)

נראה כי זרם חדש משתלט על התפילה, ובמיוחד על תפילת השבת הציבורית-קהילתית... כוונתי לזרם של ייאוש מן התפילה, ייאוש עמוק ומקיף ממנה ומעצם האפשרות כי אכן עשוי להתרחש בה דבר-מה משמעותי...

לאחרונה התפללתי בבית כנסת חשוב וישב לידי אדם חשוב ולידו בנו החשוב ושניהם קראו כל תפילת ליל השבת ולמחרת, בתפילת הבוקר, שני עלוני שבת חשובים. אחרי 'יקום פורקן' אמר האב לבנו בנימת-גערה: 'נו, שבת מברכים', והם כמו הקיצו לרגע, ניערו מעליהם את אלפי האותיות המגובבות שנצטברו ונערמו עליהם עת ישבו וקראו, התנדנדו קלות ושבו לקרוא מיד לאחר תפילת הלחש של מוסף עוד קצת פולמוסי רבנים ולא הניחו עיניהם גם מביקורות דיסקים חדשים ואף לא מניתוח סרט חדש...

התפילה, כנייר לקמוס לעולם הדתי כולו, חושפת את שאלות הבסיס הדתיות הבוערות והנשכחות; את שאלת היחס בין קבע לתחנונים, בין נוסח קבוע ויציב ההולך ומתרבה בירושת הדורות לבין רגש מקומי עז ומתפרץ או עמידה מלאת דממת יראה וכוונה, ומציפה את מבחן הליטורגיה הקבועה ואת מחירה; היא מכריחה לשאול על הנוסח הארוך שכמעט אי-אפשר להתכוון בו (ועל כן בניגוד מובהק לפסיקת הרמב"ם שראה בכוונה מעכב בתפילה, הרי שהן מרן בשולחן ערוך והן הרמ"א הכריעו כי הכוונה אינה לעיכובא בתפילה וכלשון ה'חזון איש' די ב'כוונה כהה'), על תפילות הדורות ומשמעותן לנו, ובעיקר מעלה את שאלת היחס שלנו לבורא; האם אחר כל ההפשטות והניתוצים האנתרופומורפיים אנו עדיין יכולים לפנות אליו ככה סתם בפשטות ולבקש, ככה סתם לעמוד לפני ה'?

ולא פחות מכך: האם כאנשים נורמטיבים, הלוקחים את גורלם בידיהם, יש בנו בכלל מקום חלש, נזקק, כזה התולה עיניים ומייחל? האם אנו באמת מוכנים לבקש על חיינו ועל חסרוננו? האם במערכת היציבות העכשווית מלאת מסמרי ה'קבע' ובריחי השליטה שלנו נותרו בנו עדיין מעט שפלות רוח, חן ותחנונים? האם כקהילה בכוחנו לעורר את המתפלל שבנו ולבקש להפוך את ההתכנסות התפילתית לאירוע משמעותי – המשלב נוכחות אישית עם מרחב משפחתי המלא ברוח א-לוהים?

ועיינו שם בתגובות הרבות, ביניהן שלי, כשעוד היה לי כוח לדיונים שחוזרים על עצמם...

נא שים לב - מל"ב ח/לח והלאה – "כל תפילה אשר תהיה לכל האדם...ואתה תשמע...וסלחת ועשית ונתת לאיש ככל דרכיו, אשר תדע את לבבו..." . הניסוח מאוד לא חד משמעי.

אין חולק שגם ילע"ל חשב שיש ענין דתי בתפילה שלא לשמה (ראה מובאות במה שציטט וקנין, והוא פשוט) ו ממילא כל ההוכחות מהפסוקים מאבדות מתוקפן

אגב – לא קצת נמהר לדון שמניעים פסיכולוגיים של אדם בלתי מוכר אישית (וסליחה על ההערה). רק אזכיר שכאש נפתחה בריכה בשבת באוניברסיטה הוא היה היחיד שהתפטר (אמנם חזר. וחצמזה מן הסתם לא ממש חשש לפרנסתו)
אגב - האם הנבת באמת את טענת אי ההשתנות של הרמב"ם? זה כמעט כנו לפטר את ה'