תקוע בגלל מאה שקלים - בחינה ביקורתית זהירה

איה האמת

בוא נתחיל מזה, שאני באמת חושב שגוי לא צריך להתחיל מדעת היהודים. גוי צריך להתחיל ממה שהוא יודע, טוב או רע, חכם או טפשי. אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, והאדם צריך להתחיל מנקודת המוצא שבה הוא נמצא. אילו הגוי היה שואל אותי - הייתי אומר לו - תראה דעתי האישית שכל יהודי כדאי לו לשמור תרי"ג מצוות, וכל גוי שיצטרף מתוך הבנה אמיתית לעם ישראל הרי זה ראוי לשבחו. אבל מרידך - אם הוא רוצה להיות גוי - אינני מזלזל בו בגלל זה, זו זכותו, ואם הוא בחר להישאר גוי מתוך כוונות טהורות וישרות - וזה ייתכן - אז כנראה זה תפקידו בעולם, וגם על כך ראוי לשבחו. אני אינני חושב שאנו צריכים לכפות על אף אחד את דעתנו, אבל מאידך גם אנו היהודים בני אדם, וגם לונ מותר להגן על אמונתנו. וזה מה שאני עושה - לא בשם האמת האבסולוטית, אלא בשם האמת כפי שהיא ראית בעיניי. לגבי הפסקה הראשונה בדבריך, אענה באשכול השני (מהם "עקרונות" ו"אמת")

הוספות:

הסיפור המדובר הגיע עד "יתד נאמן". ויש שם גרסה אחרת במקצת, ומעלתה שכנראה מישהו טרח וריאיין את בני המשפחה. לפיכך יש לשער שהגרסה שלהם יותר מדוייקת.

מה הבדלים?

הרב נוסבאום (או נוסבוים לפי הגרסה בעיתון) נותן שיעורים "מסביב לשעון". בעוד מתכונן לשיעור שלו ב"אור הצפון", בית כנסת בירושלים, "קלטה אוזנו שיחת טלפון". מישהו שוחח בטלפון ואמר כי הוא מנסה להשיג את הרב גרוסמן ממגדל העמק ללא הצלחה. והשיחה והטון נשמעו בהולים במקצת. (הרב נוסבאום הוא גיסו של הרב גרוסמן). ציטוטף "גם בימים רגילים קשה להשיג את הרב גרוסמן, ועכשו הוא יושב שבעה על אחיו, איך הוא יוכל להשיג אותו...".
הרב נוסבאום מציע עזרה למשוחח בתור גיסו של הרב גרוסמן. ואז "מתחיל הסיפור המבהיל".

כך: האיש אומר כי הוא תלמיד בישיבת השלום. אחד מרבני הישיבה חלם בלילה האחרון כי הנפטר, ר' יוסל, מבקש את עזרתו. לא מאפשרים לו להיכנס למקום הראוי לו מאור ונותר חייב מאה שקל לאדם בשם דוד אוחיון. "אני מנסה להשיג את המשפחה ולסגור את החוב הזה" אומר האברך לרב.

שמו של הרב מ"ישיבת השלום" לא נזכר אלא בהמשך. בראיון עם דוד אוחיון, האברך הנדיב שהיה מסייע לר' יוסל ופעם אחת אמר לו משום מה "שלא ישכח להחזיר". שמו לפי העיתון הוא "הרב האדיה".

אוחיון אומר שאינו מכיר כלל את הרב החולם. לגבי יוסל, לא ברור אם הכיר אותו.

דומה שהעיתון ה"ליטאי" צינזר חלק מהדברים שמיוחסים ליוסל בחלום. כלומר, שהוא אינו יכול לעבור שבעה רקיעים. אבל זה לא נורא. ידוע מן הגמרא שאי אפשר לחלום בלי דברים בטלים.

למרות חילופי הגרסאות בין מה שהובא כאן באשכול לעיל לבין הגרסה המופיעה בעיתון, נראה שאפשר להבין כך: הרב האדיה מ"ישיבת השלום" חולם על יוסל המבקש ממנו עזרה בשל חוב. מישהו מהישיבה, לא הרב הדאיה, יוצא לחפש את הרב גרוסמן - עדיין לא ברור איך בישיבת השלום מקשרים בין יוסל לבין האח ממגדל העמק. הרי הרבה גרוסמן יש בשוק. אולי יוסל אמר שזה אחיו? החלום כולל את שמו המדוייק של "דוד אוחיון".

יצויין כי לפי כל הדיווחים והגרסאות לא היה חלום חוזר עם יוסל, אז למרות שהאברך ויתר על החוב ולמרות שהמשפחה החזירה את הכסף, ולמרות שהכסף, לפי הגרסה של "יתד נאמן", גם ניתן ל"בחור יתום אצל בישיבה שילמד לעילוי נשמתו של ר' יוסל ז"ל" עדיין אין לנו מידע חדש בחלומותיו של הרב הדאיה.

אם ניכרת מידה מסויימת של ספקנות במה שכתבתי לעיל, הרי זה בגלל שסיפורים כאלו אינם מעוררים אהדה והערכה בליבי. איני סבור שהקב"ה מנהל את העולם בצורה כל כך מוזרה, יש לי חשד בכל אלו שמתעסקים בקבלה שהרי יחסי לנושא ידוע ומפורסם, ויש לי ספק כיצד דווקא חוב שלא הקפידו עליו הוא המעכב מעליה למדרגה בעולם שלאחר המוות.

עם זאת, ההצטלבות של החלום שהרב הדאיה טוען לו יחד עם הזיהוי המדוייק של בעל הכסף, אוחיון, מצריכים הסבר. אם החלום הוא פרי הדמיון, אזי איך ידע החולם את שמו של אוחיון? איך ידע בכלל שיש יוסל גרוסמן שנפטר לבית עולמו?

מה שעוד מוזר כאן הוא שהרב הדאיה, בעל החלום, לא טרח אישית במאומה. הוא חלם והוא סיפר כנראה את החלום למישהו/ם אחרים בישיבתו. אבל עושה רושם שהמקשר בין הצדדים עשה זאת על דעת עצמו. אם הרב הדאיה האמין בחלום שלו, מדוע לא ניסה לטלפן לרב גרוסמן כדי ליידע אותו בפניה של אחיו?

דומה שהחוקר היה מיטיב לעשות אם היה פונה לרב הדאיה כדי לקבל את גרסתו שלו לאירועים המיוחסים לו. מי שמוכן לגשת, בשם הפורום עצור כאן חושבים, ולברר את העובדות, יתרום תרומה לבירור הנושא ואיקון ירוק לו.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

סיפור ישן.

מיימוני,אם היית טורח לחקור היית מוצא שבכל דור דור מלבישים אותו לדמות אחרת.

ככה נוצרות כל האגדות.

אפרים בן

העלית טענה חשדנית: שיש סיפור ידוע, שיש כאלו שיודעים שהוא שקר וכזב, אבל בכל זאת לוקחים אותו ומשנים קצת וממחזרים אותו והתמימים שאינם יודעים על כך בולעים את הממתק הספרותי.

אולי לא שמת לב לכך, אבל בשעה שפסלת סיפורים מהסוג הזה (ועלי להודות שאני נוטה לפסול אותם ללא הוכחות מכריעות לטובתם), אתה מעלה שאלות שיש לברר. מהו הסיפור המקורי? כיצד זה שיש אנשים ערמומיים כל כך? מי הם ומה מעמדם בחברה? מדוע ההמון מתפתה להאמין להם ואינו מגיב: אוי, הרי זה סיפור נושן שכבר אז היה חשוד?

האם מי שמספר את הסיפור לראשונה הוא שקרן במודע? פתי שהולך אחרי חלומותיו? האם סיפור כזה הוא הרכבה של תוספות שמתווספות עליו כשהוא עובר מפה לאוזן? למשל, מישהו אמר שאילו היה מגיע אליו פלוני בחלום אז כך וכך. ומישהו אחר כבר חשב שבאמת הגיע מישהו בחלום. ואז מישהו אחר הוסיף מה היה אמור לקרות לאחר מכן. וכו' וכו'.

התיאור לעיל מציע דרך שבה סיפורים יכולים להתפתח - ואכן מתפתחים. אבל זה שיש תיאוריה עדיין לא אומר שהיא נכונה. כמו כן, מתוך דבריך ניתן להבין שהמצאת הסיפורים האלו היא מעשה מחושב של רמאים מקצועיים בתחום. האם נראה לך שבעמנו יש שקרנים מקצועיים כאלו? ואיך זה שרק אתה יודע על כך ואני שומע על כך כמדומה לראשונה ממך, עם כל ספקותי וחשדותי בסיפורים שכאלו?

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

סיפורו של הרב חנוך סגל

הרב סגל היה מחנך שנים רבות בתלמוד תורה בני ברקי ידוע. הוא נהרג בפיגוע בקו 2 בירושלים עם עוד 22 יהודים, רבים מהם בני המגזר החרדי.

הסיפור הבא מופיע באותה כתבה ב"יתד נאמן".

בתו, גברת ברנהולץ, מספרת כי אביה הקפיד מאד על רכוש הזולת. כל חוב היה רשום.

חודשיים לאחר הפיגוע, לפני ל"ג בעומר, ראה חתנו הגדול חלום מזעזע. הרב סגל, לפי הדיווח של המספרת, "עמד ליד ארון הספרים בביתו, ובידו פתק שעליו כתובה באותיות גדולות וברורות הספרה 5. תוך כדי הצגת הפתק בחלום אמר הרב סגל לחתנו כי סכום זה שווה היום 14 שקלים, והוא חייב את הסכום הזה לאדם בשם ויין".

יש לשים לב כי הסיפור לא סופר לעיתון בידי החולם עצמו אלא בידי מי ששמעה אותו, ואף זה היה לפני זמן רב. חייבים אנו להביא את המרחק הזה בחשבון.

למשפחת וויין ארבעה בנים שלמדו בתלמוד תורה אבל זה היה לפני זמן רב. נראה שהמספר מתייחס למטבע ישראלי נושן שרק מעטים יזכרו: לירה. לפי הסיפור בעיתון נראה שהפניה היתה אל אם המשפחה, שביררה בתורה אצל כל בניה. הבן השני אישר שלמד אצל הרב סגל, והוא שילם פעמיים סכום של 5 ל"י על טיול. זה היה 24 שנים לפני החלום. הטעות נבעה כנראה מכך שהילד שילם אבל הרב סגל, באופן נדיר, לא רשם את התשלום במחברתו, ולכן תבע מן הילד לשלם שוב. זה היה ממש לפני ל"ג בעומר לפני 24 שנה ומאז חלפו עוד 13 שנה.

יש לשים לב שהסיפור הזה מאוזכר 13 שנה לאחר החלום. ומסופר בידי מישהי שלא ברור אם נכחה בכל הבירורים אלא מציגה את המסקנה כפי שהיא מבינה וזוכרת אותה.

לא מסופר אם ואיך הוחזר החוב. תשלום של הערך של הסך ההוא במחירים שלפני 13 שנה, תוך הפיכה מלירות לשקלים (חדשים) עלול להוות שאלה של ריבית. וחזקה היא שאין אדם ממהר לקבל סכום שעלול להיות ריבית ואפילו מדרבנן.

הגרסה של הסיפור מובאת כמדומה אך ורק בשם המספרת, בת הרב סגל, הרבנית ברנהולץ. לא הובאו כאן דברי התלמיד שהפך לאב וגם לא דברי אמו שהצליחה לאתר אותו. אם הילד נדרש לשלם פעמיים, האם ההורים שכחו והילד זכר יותר? זה אמנם עשוי לקרות.

עד כאן המעשה ומעתה איך עלינו להתייחס אליו?

בניגוד לסיפור על יוסל גרוסמן ע"ה, כאן הסיפור נשאר בחוג המשפחה. החולם הוא חתן, ודווקא החתן "הגדול" אם כי לא ברור מדוע הוא מקבל את החלום. הוא גם יודע להזכיר את השם "וויין" שלפי המתואר כאן מתייחס לילדים שכבר מזה שנים סיימו את בית הספר.

האם היתה דרך שבה החתן היה יוצר את החלום מתוך שילוב של נסיבות כלשהן? האם הוא הכיר את משפחת וויין? בן כמה היה החתן דנן? אולי הוא היה קרוב בגילו לאותו ילד ממשפחת וויין או לאחד האחים ושמע בילדותו את הסיפור הזה? אלו אפשרויות שיש לבדוק לפני שמייחסים את החלום להתגלות של נשמת הנפטר.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

מיימוני, במקום תשובה אספר לך מעיישה (מעשה) שהיה.

לפני כמה שנים שמעתי סיפור מקרוב משפחה שהבהיר לי איך נרקמות אגדות.

אותו קרוב סיפר שהוא קרא באחד העיתונים סיפור על צדיק ירושלמי מפורסם . לפי הסיפור אותו צדיק ירושלמי  ברך את סבו בברכה מדהימה שהתקיימה במלואה (לא אפרט את הסיפור הארוך עם כל הפרטים ולא את השמות אבל זו הייתה באמת ברכה מיוחדת,לא רגילה.)
קרוב משפחתי נדהם. הרים טלפון למספר הסיפור ואמר לו שהוא הכיר את סבו באותו גיל מסוים שעליו נסוב הסיפור ,וגם הרבה שנים לפני כן והרבה שנים אחרי  כן עד יומו האחרון ושום דבר מהדברים האלה לא קרה.

ומה ענה לו אותו אדם שכתב את הסיפור בעיתון?
קודם כל הוא לא התרגש במיוחד והפטיר באידיש א:קשייע אף א מעיישה (קושיה על מעשה כלומר אין מקשים על מעשה)....

אפרים

תודה. אשמח על המעשה המפורט במייל [email protected]

ובכל אופן, דומה שאתה מסיק מסוג מסויים של אירועים, כלומר הספרות ההגיוגרפית השקרית ביודעין, לכל הסוגים האחרים.

קח לדוגמא את המעשה שמסופר על חנוך סגל. המעשה ההוא נכתב בצורה יותר זהירה. האם חושד אתה שגם הוא מזוייף?

גישה גורפת כזו תניח את הדעת מפני שהיא מאפשרת לשלול כל דבר חריג. אבל דומה שאפילו אני נתקלתי בחיי או חויתי אישית דוגמאות של השגחה או נס אם כי לא באופן שחרג מהטבע ולא כזה שאי אפשר לבאר בדרכים אחרות. כלומר אירועים כאלו שהניסיות שלהם, כמו אצל רבי יהודה הלוי, היא בזימון המופלא ולא בדחיה של חוקיות העולם המוכרת.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

נוסבוים או נוסבאום?
לא אירדם בלילה!

לגבי האפשרות או חוסר האפשרות לדעת נסתרות. פעם הביא פה מישהו סיפור, על חברו שפנה ל"רואת נסתרות", בעקבות איבוד ארנק. היא אמרה - כך לפי הסיפור - שהיא רואה שהוא איבד אותו בחנות שיש לידה עץ וספסל. וכן הוא נזכר בחנות כזאת, ושם מצא את ארנקו. 

כיצד תיתכן ידיעה כזאת? פשוט מאוד. אנו יודעים שהבעות הפנים משתנות בכל מצב והקשר. נניח, כשאדם נמצא בחיק הטבע, הבעתו תהיה הבעה מסויימת, וכשהוא שמח בשמחה משפחתית תהיה לו הבעה אחרת, וכשהוא שמח מפתרון קושיא למדנית תהיה לו הבעה אחרת. ההבעות גם אינן מוגבלות לגודל השמחה, אלא משהו מהם מופיע גם בשמחה קטנה, ואף אסוציאציות שונות יכולות לעורר מעט מההבעה הזאת. וגם אז - רואים נניח שהוא "נזכר" ולא "חווה" את זה בזה הרגע. בהתאם לזאת, "קוראת הנסתרות" יכלה לראות נניח מעט מהבעה של הימצאות בחיק הטבע, ולכן אמרה שיש שם עץ וספסל. היא גם יכלה לדעת שזה חנות - גם בגלל ששם יותר עלולים לאבד ארנק, וגם בגלל שאפשר לראות, נניח, "הבעה של מקח וממכר", וכדומה. לכן דווקא נשים עוסקות בכאלה דברים - הם יותר רגישות לדקויות האלה. לכן לדעתי אפשרי לדעת כאלו דברים, אלא שצריך לזכור שסוף סוף מדובר בדרך שאיננה מביאה תמיד הוכחות חותכות לטיעוניה. מדובר במבט גמיש, שפושט צורה ולובש צורה, ותלוי בהרבה מאוד גורמים שמשפיעים, נניח על הבעות פנים, או על שאר הרגשות הנלווים למעשה, אצל איש ואיש כפי שזה משפיע עליו באיזה יחס שיהיה לו למעשה, וממכלול של מקסימום הדברים שאפשר לדעת - אפשר להגיע להשערה חזקה אודות מה שאינו ניכר לכל אחד.

אליקים

יש ספר חדש של הרב אבינר, "נר באישון לילה" בו הוא דן ב"נבואות קרות". זה נושא ידוע ורק ציינתי לספר מומלץ בעיני.

"נבואה קרה" היא התיימרות לספק מידע כאשר בעצם הספק כותב דברים כלליים שחלקם בדרך כלל נכון. מי שמקבל את הדברים מפרש אותם לפי הבנתו ואז כאשר הוא מגלה שזה עבד הוא מייחס לספק יכולות שאין לו.

האפשרות שאדם יאבד ארנק בחנות כי ישכח אותו היא סבירה למדי. לא ידוע לנו מה היתה השיחה בין רואת הנסתרות כלומר הספקית לבין הפונה לייעוץ. ההמלצה לחפש במקום האחרון שהיית והוצאת בו את הארנק היא המלצה טובה מאד בכל המצבים מהסוג הזה. אם הוזכר שהוא גילה שהארנק אבד כשעלה לאוטובוס ואין לו במה לשלם, סביר שהאבדן היה זמן מה קודם לכן. אם זו היתה תחנת אוטובוס, בדרך כלל יש לידה ספסל (ותלוי אם האבדן התגלה בעיר עם עצים ועם ספסלים בתחנות...).

כתבתי מה שכתבתי מתוך מיאוס ביומרה של "רואי נסתרות". רק אוסיף שיש ביניהם כאלו שמרמים לא רק אחרים כי אם גם את עצמם. הם משוכנעים שהם יודעים דברים מופלאים כאשר בעצם הם מסתמכים על דברים פשוטים שכל אדם פיקח היה עשוי לחשוב עליהם אבל אצלם האפשרות הזו מופיעה בתוך חויה פנימית של "התגלות".

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

בהמשך לסיפורי הנפלאות באשכול הבדים שעליהם נאמר :א קאשיע אוף א מעיישה (אין להקשות על מעשיות) הנה נזדמן לנו אחד נוסף ממש בהתהוות שעליו קראתי  בפורום שאסור להזכיר את שמו הקשור בגלותו של הרב שולמן זצ"ל בצרפת :


"מישהו אמר בלוויה, שהרב שולמן, אמר כשעזב את הישיבה, שאחד הגדולים אמר לו, שכתוב בגמרא, שאם שני תלמידי חכמים רבים, אזי "אחד גולה ואחד מת", אני מעדיף להיות גולה, ומיד אח"כ הלך לעולמו הרב זקס זצ"ל. "



לכאורה הפלא ופלא.  אלא שמתברר שהרב זקס נפטר בתשע"ג כלומר הרבה שנים אחרי יציאתו לגלות של הרב שולמן.
נו, על זה נאמר : א א קשייע אף  א מעיישה.


(כמובן שגם אילו הרב זקס  היה נפטר באותה שנה לא היה כאן פלא כי זה יכול להיות צירוף מקרים או מוות משברון לב על המחלוקת ועוד )

ירוחם,ככה זה תמיד עם הבובע מעיישאס. אותה הגברת בשינוי אדרת לאורך השנים מדור לדור.

ושוב תודה לספרן שמלקט מעיישאס ובובע מעיישעס

 *אדם הולך בדרך ישרה וחושב שהוא מפסיד מזה - ההיפך הוא הנכון.*


לפני כעשרים שנה צלצל הטלפון במשרדי ישיבת קול תורה בבית וגן. "אפשר לדבר עם ראש הישיבה?" "בבקשה" השיב המזכיר והעביר את השיחה לראש הישיבה, ר' משה יהודה שלזינגר שליט"א. המזכיר הסקרן המשיך להאזין לשיחה. "שלום אדוני ראש הישיבה. אני יהודי מבוגר שמתגורר בגרמניה. שמעתי על הישיבה שלכם ואני רוצה לתרום לכם סכום נכבד מהוני - 5 מיליון דולר. אבל, יש לי תנאי קטן אחד. אני רוצה שראש הישיבה יבטיח לי גן עדן." "אני מצטער" השיב ראש הישיבה. "אני יכול לצטט בפניך דברי חז"ל בדבר גודל המעלה של תמיכה בלומדי תורה, אבל גן עדן - אני לא יכול להבטיח לך." "חבל מאוד" השיב האדון מעבר לקו וניתק את השיחה.

"איי יאי יאי" חשב לעצמו המזכיר "אילו היה ראש הישיבה קצת יותר "פיקח", היה כבר מבטיח ליהודי גן עדן. מה כבר יקרה?! הישיבה הייתה סוף-סוף יוצאת מכל קשייה הכלכליים לשנים ארוכות..".


למחרת שוב צלצל האדון מחו"ל וביקש לשוחח עם ראש הישיבה: "אולי ראש הישיבה חשב על הדברים ומוכן בכל זאת להבטיח לי גן עדן בתמורה לתרומתי הנכבדה?". שוב סירב ראש הישיבה לתת את ההבטחה וחזר על תשובתו מאתמול.

שוב ספק המזכיר את כפיו באכזבה. כעבור חודש התקבל מכתב עו"ד במשרדי הישיבה כי הישיבה הינה מוטבת בסך של 5 מיליון דולר על פי צוואתו של פלוני שהתגורר ונפטר בפרנרפורט. מה התברר? יהודי קשיש מגרמניה אכן ציווה בצוואתו סכום של 5 מיליון דולר לטובת הישיבה.

כשגילו זאת ילדיו היורשים, הם נחרדו ופנו לעו"ד על מנת לנסות ולבטל את "רוע הגזירה". עצתו של העו"ד הייתה כדלהלן: "אם אצליח להוכיח לביהמ"ש שהופעל על אביכם לחץ בלתי הוגן, אוכל לנסות לבטל את הצוואה. אני אתקשר אל ראש הישיבה ואקליט את השיחה. בשיחה אני אתחזה ליהודי שמבקש לתרום 5 מיליון דולר לישיבה בתמורה להבטחה לזכות בגן עדן. ראש הישיבה בוודאי יתפתה להבטיח זאת. את ההקלטה אציג בביהמ"ש ואטען שראש הישיבה סוחט תרומות בהבטחות שווא לגן עדן." (פ"ב) 



20 שנה חיכו כדי לפרסם את הסיפור הבלתי יאמן  הזה? 
הקשייע אף א מעיישה.