הסבל כמטבע

יש

אחרי שקראתי את הביקורת שלך על הצעתי, בתגובה האחרונה שלך, נראה לי עוד יותר שאני צודק.

ניתחת יפה מאד את מה שכתבתי, אפילו יותר בהיר משכתבתי אני.

לפי רש"י, שרה רוצה זכות, במובן שאנו מכירים מן התלמוד ואילך, ולהבדיל במושג MERIT באנגלית וב"קארמה" ההודי.

והיא מתארת מה היא עושה עבור זה. מכניסה צרתה לתוך ביתה.

עתה יש לשאול, כדבריך, באיזה אופן המעשה המסויים הזה מעניק לה זכות?

יש כאן מספר אפשרויות.

א. אפשר שהאמה תלד לאברהם ילד. כיון שהיא עצמה אינה מסוגלת לכך, זו מתנה יקרה שהיא נותנת לו, לוותר על הזכות להרות לבעלה.

הזכות היא הסיוע לאברהם להיות אב לבן.

ב. הדעה המקובלת וכמדומה המוצדקת היא שאשה מתקשה לחיות עם צרה, כלומר אשה נוספת לבעלה. זה הופך את הויתור שלה מהסעיף הקודם להתגברות על קושי, או להתגברות על סבל.

לקמן אצדיק את הפרשנות הזו.

ג. בשל מצב הענינים המתואר בסעיף הקודם, שרה עתידה לסבול. והסבל הזה הוא שמזכה אותה בסיכוי לבן משלה.

מכאן אפשר להמשיך הלאה עד לחיפוש אחרי הסבל לשם הסבל, נוסח אושפיזין. "אם אני סובל למען מצוה, שכרי רב יותר" ולכן "אכניס את עצמי למצבי נסיון וסבל".

אם רש"י בא לומר שנתינה לזולת מתוך ויתור על טובתי שלי היא דבר גדול המזכה בזכות לחסד משמים, עלי לחזור בי מכל מה שכתבתי לעיל. אך עדיין יעמדו דברי ולו בתור אזהרה נגד פרשנות שרואה בסבל לשמו זכות.

לפי ההבנה בדברי שרה הנראית לי, היא רצתה לעזור לבעלה שיהיה לו ילד ולכן בחרה באופציה שהיתה קיימת בתרבות של התקופה והמקום. לתת אמה - שפחה שהופכת למעין אשה שניה לבעל. אבל זה מצער אותה, ולכן היא מקוה שהנתינה הזו מתוך התגברות ו-ויתור תזכה אותה ברחמי ה'.

מכאן ועד הגישה ששרה אמורה לחפש גלגולי שלג יש מרחק רב.

אבל אני מבקש להודות שדברי נגד המטבע של הסבל אכן אינם מהוים את הפירוש היחיד או אולי הסביר לרש"י. ולכן תודה על הערותיך והערות אחרים.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

מיימוני
גם אני מבין כך. שרה רוצה לעשות מעשה טוב שכרוך בהקרבה גדולה, ולכן היא מקווה לשכר (בניסוח של רש"י היא עושה את המעשה בשביל השכר ולא רק מקווה).
אני מניח שגם אתה מסכים שלפום צערא אגרא, אלא שזה נכון רק כשהצער הוא לא לשם הצער. כאן זה היה הפתרון היחיד של שרה והוא היה כרוך בתער רב, ולכן היא סברה שהוא יכול להיות פתח גם לתגמול.
אגב, את החסד במעשה שלה אפשר להבין לא רק כלפי אברהם, אלא גם כלפי ה' - צריך לדאוג לממשיך לאברהם שיקרא בשם ה'. זה עניין של גישה לשאלה האם האבות באופן כללי התעסקו בשאלה של הקמת עם או שהם התרכזו בענייני ההווה והעתיד הקרוב כשההבטחה לעם היא מבחינתם משהו באחריות הקב"ה.

בסדר-הבנו

תודה על המילים הטובות.

צא וראה שלמרות שאין לך ענין בתורה, לדבריך, אתה עדיין מגיע לפורום הזה ועדיין דן כאן בדברי תורה, כי הם מרכיב מרכזי, גם אם לא היחיד. ומדוע לא? התורה היא בית הספר שעליו התחנכו אבותינו ואבות אבותינו. אם אנו רוצים להכיר ולהבין מהיכן באנו, שם התשובה (או חלקה).

כתבת שהופתעת לגלות שאני נגד תפיסת "הסבל המזכך". ובכן, קודם כל הופתעתי גם אני לגלות שדבר כל כך פשוט, שאני נגד סבל כצבירת זכויות, היה נעלם ממך. האם יכול להיות שיש עוד דברים שאני חושב ומאמין בהם ואתה אינך מכיר? אם זה חשוב מה אני חושב, ואיזו תמונה יש לך ממערכת האמונות שלי, אז אולי כדאי לך לשאול את עצמך, אם תרצה להשקיע זמן, על סמך מה אתה מסיק לגבי מסקנות? אולי יש לך הנחות יסוד, והנחות יסוד, עבור אמפיריציסט, תמיד צריכות לעמוד בסימן שאלה?

אולי אפילו צריך להציב סימן שאלה לגבי הנחות נוספות לגבי מה כוללת התורה, בכל המובנים שלה, ומהי מערכת האמונות שאיפיינה את היהדות בהיסטוריה המגוונת שלה? אולי לא תמיד היו בה רק דברים שיש להתלונן עליהם (לפחות לשיטתך). אולי עלינו להעריך את הקדמונים, לא בגלל שאנו נראה בהם מלאכים או קדושי עליון, אלא בגלל שהם, יחסית למקומם וזמנם, באמת התעלו על מה שניתן היה לצפות מבני הזמן והמקום? בלי לזכות למעלות של חינוך מודרני, ידע מודרני, וגישה לאינטרנט? (בבקשה קבל זאת לא כציניות גרידא=בלבד אלא בתור תזכורת שאני מזכיר לעצמי אם אני שוכח זאת, שאנו זכינו למה שהם לא יכלו לזכות לו).

איקון ירוק לך על הדיוקים היפים מכך שהגר מכונה "צרה" ויותר מכך "צרתי". כבר הראתה נחמה לייבוביץ ע"ה שכאשר בתורה (לפחות בחמישה חומשי תורה ובוודאי בספר בראשית) יש אפשרות לכנות אדם בכינויים שונים, נבחר כינוי משמעותי מצד האדם שמדבר עליו. בעיני שרה, אם כן, הגר היא קודם כל צרה, כלומר יריבה, אולי אויבת, וגם צרתה שלה המיוחדת. אין היא צרה לאחרים דווקא, אבל לשרה כן. הרי היא מתמודדת על מקום האהבה של אברהם ועל חשיבותה של שרה בתור אשה ראשונה בבית.

מן הראוי לעיין קצת, ואולי כבר עיינת, על מערכת היחסים בין אשה ראשונה לבין אמה, שהיא שפחה שניתנת לבעל אבל עדיין נשארת שפחה של הגבירה, בחוקי המקום והזמן. הרשה לי להמליץ על ספרו של מלול, "קובצי הדינים ואוספים משפטיים אחרים מן המזרח הקדום" (הוצאת פרדס). יש לו מפתחות מצויינים. תוכל לגלות בו את מה שכתבתי, על המעמד הכפול של הגר כשפחה וכאשה משנית, ועל זכותה של האשה הראשית לזרוק אותה מהבית ואפילו לבייש אותה לפני השילוח, מה שלא עשתה אלא הסתפקה בהתנהגות שתזכיר לה להגר מי הגברת ומה היא, הגר. (גם על זה כותב הרמב"ן שלא נהגה אמו של עם ישראל יפה בזה, מה שמראה על רגישות יותר מודרנית. ושמא יש כאן גם מקום לעיין בשאלה האם המחנך או הבעלים נאלץ לפעמים להעניש ועד כמה עליו להרחיק לכת ובאיזו מידה זה תלוי בזמן ובמקום והאם יש בכך גנאי מוסרי).

אשר ל"סבל המזכך" גם אני מתנגד לדברים אלו במידה שכתבתי לעיל. אך איני שולל שאדם יכול להפוך את הגורל לייעוד ואת הסבל למכשיר לעבודה עצמית. הכל כדברי הרב סולוביצ'יק בנושא, אם אתה מכיר או רוצה לשמוע. דומה שהעולם שלנו השתנה מאד אם אנו מצפים לחיים שלא יהיה בהם סבל, או לפחות לא במידה שהיו ייסורים בדורות עברו או אפילו בחלקים של העולם היום. אדם היום, בחברה שלנו, אינו מצפה לכך שיסבול ייסורי רעב ולא יוכל לפתור את בעיותיו עד שיהיה באמת זקן וחלש. לא כך היה בעבר. התגלית הזו אינה נעימה אבל היא מלמדת אותנו על העולם ועל האדם.

לגבי הסרט שכתבת עליו, אני מניח שאפשר לקרוא אודותיו בויקי. האם זה יעניק משהו, לקרוא זאת? איני רואה סרטים לא רק בגלל צניעות אלא בגלל ביטול הזמן. אבל אני מסכים שאפשר לקבל תובנות מסרטים בתור תופעה תרבותית וגם בתור אמירה אודות האדם.

הופתעתי לטובה לגלות שיש לך שיפוט לגבי תוכנו השלילי של הסרט. זה נושא לאשכול אחר, אבל אולי תרצה לבאר את הסתירה לכאורה בין עמדה רלטיביסטית (=יחסית, יחסנית. כזו שטוענת שאין ערכים מוחלטים וגם הבנה היא ענין תרבותי, זמני ומקומי) לבין ביקורת על משהו דוחה בעיניך. האם זה רק משפט כמו "את האוכל הזה לא אהבתי"?

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

משיבת נפש במדבר פרק ה