| נשלח ב-20/11/2016 23:53 |
 |
| |
רבי נתן שולמן זצ"ל
[הובאבבח"ח]
קבלתי מחבר
אחר מיטתו של ר' נתן צבי שולמן זצ"ל, בנו של ראש ישיבת סלבודקה, הגאון המופלא ר' מרדכי שולמן זצ"ל.
ראשית אומר, אין בפוסט זה יומרה היסטורית. אינני בקי מספיק בהיסטוריה של סלבודקה בכלל, ושל משפחת שולמן בפרט, מי שחפץ ללמוד על ההיסטוריה הזו, יעיין ביצירתו המונומנטלית של הרב ד"ר Shlomo Tikochinski, שם ימצא את כל מבוקשו. אני כותב את מה שראיתי ושמעתי מבית אבא, על האיש האגדי הזה, וכן מעט ממה שידוע לי ושאפשר לכתוב על מסכת חייו רבי התהפוכות. אני אומר מראש, יתכן שיש שרואים את הדברים מנקודת מבט שונה, אולם חושבני מסיבות שיפורטו בגוף הפוסט, שנקודת המבט שאציג כאן, היא הנקודה הקרובה לאמת, עד כמה שאפשר להגדיר זאת כך.
תשאלו כל סלבודקאי, מהו הניגון של ר' נתן.
'ניגון דו לדו'. כך הוא נקרא.
בשנות הזעם של מלחה"ע השניה, הוחבאו ילדיו של ר' מרדכי שולמן בבתי נוצרים טובי לב. אמי שתחי' סיפרה לי, שתקופה ארוכה אחרי ששבו הילדים והתאחדו בחיק משפחתם, היתה אחת הבנות ישנה עם הברית החדשה תחת הכרית, ולא הסכימה לוותר על הספר בשום אופן...
הנער נתן צבי, שהה אף הוא בבית נוצרי, והיה מסייע לרועה חזירים בעבודתו. מהרועה הזה הוא שמע ניגון שובה לב, ב3 חלקים. הוא נפעם מעומק הניגון, ואימץ אותו בלימוד התורה. הוא הסביר את הניגון על חלקיו, באופן הבא:
הוא מתאר בחור שיושב ליד הגמרא, ומתחיל ללמוד את הסוגיא. החלק הראשון הוא פשוט. מנגינה רגועה, חלקה, הוא קורא את הגמרא, והדברים מובנים ונעימים.
לפתע, טוויסט. מתעוררת קושיא.
כאן בא החלק השני של הניגון. הוא מתחיל לעלות, לסעור, ובהמשכו ממש לצעוק. מה קורה כאן? מי יסביר לי את הפשט בגמרא? והניגון הופך למתחנן, ומנסה שוב, ושוב.
ואז מגיע התירוץ.
והחלק השלישי של הניגון, לאט לאט מתחיל להירגע. כנראה שזה אכן הפשט. והרוגע הופך לשלווה, והשלווה לאושר. הסוגיא ברורה.
את התיאור הנ"ל שמעתי מאבי מורי, כאשר לימד אותי בילדותי את הניגון המרטיט הזה, הניגון של ר' נתן, כפי שלמד מרועה החזירים.
הבאתי את הסיפור הזה בראשית דברי, כדי שנבין שאנו עוסקים באיש, אשר מלבד כשרונו המפעים, ועדינות נפשו הבלתי נתפסת, היה גם בעל אינטלגנציה רגשית מדהימה, שהפכה את האיכויות הנדירות שלו ליצירת מופת של שלימות. להבנתי, הרגש הכל כך מחודד שלו הוא שהפך אותו לאגדה, לנערץ כל כך על ידי כל מכיריו.
האדם שכנראה השפיע יותר מכל על חייו של ר' נתן, היה החזו"א. הוא הכיר אותו עוד לפני המלחמה, וכששמע שהוא ניצל לא היה קץ לאשרו. 'הנכד שלי ניצל', אמר לבני ביתו.
האהבה ביניהם לא ידעה גבול. החזו"א התבטא עליו, כשבאו לברר עליו בשידוך, שהוא פאר עולם הישיבות בארץ ישראל.
עברו שנים. בני ברק של אז, תלמידי החזו"א, היו שם איכויות נדירות לגמרי. עולם התורה בהיבנותו. כשרונות לא חסרו שם. הביקוש היה למקוריות. והשניים שלקחו בנוק אאוט היו ר' גדליה נדל ור' נתן שולמן. כשרצו לשמוע כיוון מחשבה שונה לגמרי, מחוץ לקופסא, הלכו לר' נתן.
סבי ע"ה, אחיינו הבכור של החזו"א ואיש אמונו, זיהה את הנקודה הזו אצל ר' נתן, ונפשו נקשרה בנפשו. סבתי ע"ה אמרה לי פעם, שאם דוד ויהונתן זה המשל, סבי ור' נתן היו הנמשל. הם היו מבלים שעות על גבי שעות בלימוד, בהתייעצות על נושאי הכלל והפרט, והתובנות שעלו שם הביאו לתוצאות בעלות השפעה מכרעת על עולם התורה דאז.
מספר שנים לאחר פטירת החזו"א, חלה סבי ע"ה במחלתו הקשה, שליוותה אותו במשך למעלה מ30 שנה, עד לפטירתו, והחברות האמיצה הזו עברה לאבי מורי.
אמי אמרה לי פעם, שכשאבא שלי היה הולך להתפלל מעריב בלדרמן ב11, ולא חוזר עד הבוקר, היא ידעה שהוא פגש שם את ר' נתן.
עד גיל 20 לא ראיתי אותו, אבל כמעט לא עבר יום שלא שמעתי את שמו בבית. ממש גדלתי על דמותו. בזכרוני, 2 חברים בלבד היו לאבי. וכשאני אומר חברים אני מדבר על אנשים ששזורים בכל נקודה בחייו. אחד מהם היה ר' נתן.
מטבע הדברים, האיש שאיתו הלך ר' נתן יד ביד אחרי פטירת החזו"א, היה ר' גדליה. האדם היחיד שבאמת יכול היה לרדת לסוף דעתו של ר' גדליה, היה ר' נתן. תפיסה מהירה כברק, ישרות מחשבתית מדהימה, ועל הכל עדינות נפש בלתי נתפסת. אדם שהמושג של לפגוע במישהו אחר פשוט לא היה מוכר לו.
את התיאור הזה שמעתי עשרות פעמים מאבי, זה היה הדבר שכה שבה את ליבו בר' נתן. אדם שעסק כה רבות בענייני הציבור, ומעולם לא פגע בזבוב.
וזה היה רק פן אחד בעדינות הזו. החזו"א כותב, שמידת האמונה היא נטיה דקה מעדינות הנפש. אם היה אדם שענה לתיאור הזה, היה זה ר' נתן. הוא הצליח לגעת בנימים הכי דקים של הנפש, ולעצב אותם, ודיבורו היה כמו איזמל מנתחים. נוגע במקומות העמוקים ביותר, ולא כמו פיל בחנות חרסינה, אלא כמו מנתח לב בעבודתו.
בבני ברק, בציבור החזונאישניק, כל אחד מכיר את 'עשרת המכות' של הציבור הזה. פטירתו בדמי ימיו של ר' שאול ברזם, חתנו של הסטייפלר, והאיש שכולם קיוו שיהיה מנהיג הדור, פטירת אשתו של ר' גדליה, שהביאה את הסתגרותו והתבדלותו מהציבור, מחלתו של סבי זצ"ל, שהיה איש סודו של החזו"א, ואשר התקוות העצומות שתלו בו נגוזו בעקבותיה, ואז באה המכה הקשה והכואבת, עזיבתו של ר' נתן.
לאחר פטירת אביו, היה ר' נתן לראש הישיבה, ולצדו גיסיו, חתניו של ראש הישיבה ר' מרדכי, הרב עמרם זקס זצ"ל, ויבלחט"א הרב משה הלל הירש.
מהר מאד החלו ההבדלים הגדולים לצוץ על פני השטח.
ר' נתן, תלמידו של החזו"א, איש ההלכה, התווה עוד בחיי אביו את צורת הלימוד בישיבה. מסכתות הלכתיות כמו שבת וביצה, לימוד סוגיות עד למסקנה ההלכתית, והתמקדות מוחלטת בפשט הגמרא, בליווי הראשונים ומעט מאד מגדולי האחרונים כמו רעק"א וכד', תוך הרחקת שיטת הפלפול התיאורטי הנהוגה בישיבות.
גיסו, הרב הירש, שהיה מגדולי תלמידיו של ר' אהרן קוטלר, ראה את הדברים אחרת.
אחדד מעט.
ר' אהרן קוטלר בפירוש היה שונה מראשי הישיבות דאז. יש סיפור, שפעם אחד מתלמידי החזו"א נכנס אליו בשעת ליל מאוחרת, וראה אותו הולך בסערה הלוך ושוב בחדר, כשפניו אדומים ממאמץ, כדרכו בעת שקיעות בסוגיא, והוא מתווכח עם עצמו בקולי קולות. כשניגש התלמיד לשולחן, לראות באיזו סוגיא מתחבט עתה החזו"א, נדהם לראות על השולחן כתב עת תורני, פתוח במאמר של ר' אהרן קוטלר. הוא פנה לחזו"א ושאל: הרב התחיל ללמוד 'אחרונים'...?(כידוע, החזו"א התמקד בלימודו בראשונים, וכמעט שלא עיין באחרונים).
איזה אחרונים, השיב לו החזו"א, הוא מדבר כמו 'ראשון'...!
ור' משה הלל, תלמידו של ר' אהרן, היה אמנם בדרכו של רבו, אולם המרחק מהדרך שבה רצה הוא לראות את הישיבה הולכת, לבין הדרך שאליה כיוון ר' נתן, היה רב.
מהר מאד הבין ר' נתן, שיש כאן שני ראשים, שכל אחד סוחב לכיוון אחר.
וכאן הוא לקח החלטה, שכיום, כשאנחנו רואים מה קורה בפוניבז, ומה קרה בחברון, אנחנו יכולים להבין עד כמה קריטית היא היתה.
הוא היה בנו היחיד של ראש הישיבה. הוא היה נערץ ממש על תלמידי הישיבה, שבאו אז רובם ככולם מהציבור החזונאישניק, הוא היה גדול בהרבה מאד מספרים מגיסיו, בלי השוואה בכלל. די היה לשמוע היום בהלווייה את ר' דב לנדא מגדיר אותו בקול רועד כרבו, אלופו ומיודעו, שהעמידו בקרן אורה, ופתח בפניו את שערי החכמה, כדי להבין עד כמה גדול הוא היה כבר אז. הוא יכול היה לסגור את הסיפור בחמש דקות. לדפוק על השולחן, ולהסביר לרמ"ה שמהיום והלאה הישיבה הולכת בדרך זו, ולהותיר בידו את הברירה לקבל את הדרך, או לעזוב.
אבל, האיש האציל הזה, פאר המידות, עשה בדיוק את זה, רק הפוך.
הוא הותיר בידי גיסו את ראשות הישיבה, וקם ועזב את הארץ, כדי שלא להשאיר את המצב במתח תמידי.
אדגיש ואומר: בשנות לימודי בישיבה, שמעתי הרבה גרסאות לסיפור עזיבתו של ר' נתן. יש שתיארו זאת כמשבר אישי, יש שתיארו זאת כאיבוד תקוה מהכיוון שאליו הציבור החרדי בהנהגת הרב שך הלך, וכנראה שיש דברים בגו.
כל מה שכתבתי כאן, מבוסס על דברים ששמעתי במשך השנים מאבי, וקיבל אישרור מר' נתן בעצמו, עת ביקרתיו בביתו בשטראסבורג לפני כ16 שנים.
שהיתי שם אז שלושה ימים, ודיברתי איתו במשך שעות. יצאתי משם אז בהרגשה, שאמנם את החזו"א לא ראיתי אבל את ר' נתן ראיתי! אין לי מספיק מילים לתאר את הרושם שהותירה בי הפגישה ההיא עמו.
בשבוע שעבר, סיפרתי על הרב אליהו אביטבול משטראסבורג, ראש ישיבת חכמי צרפת ותלמידו הגדול של ר' גדליה נדל, ועל הקהילה המדהימה שהקים שם. בפינה איכותית מאין כמוה זו, מצא ר' נתן מנוח. שם היו אנשים שידעו להעריך את גודל האוצר שנפל לידיהם בהיסח הדעת, וכמאמר חז"ל "לא נבנתה רומי אלא מחורבנה של ירושלים...", מהאובדן העצום של ציבור תלמידי החזו"א, זכו חכמי צרפת להיבנות.
הרבה דיו יש עוד בקולמוס, לספר על האדם הגדול הזה, ואולי עוד חזון למועד.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-21/11/2016 00:25 |
|
| |
הגיוני
ברוך השב! (נדמה לי שאתה ותיק או שמא אני טועה?)
אכן חשוב היה לפתוח אשכול על דמותו של הרב ע"ה, שהיה לפי המסופר תלמידו וחברו של רבנו גדליה ע"ה.
באשכול המקביל בבחח הובא שהסב היה ר' שמריהו גריינמן.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
| נשלח ב-23/11/2016 07:36 |
|
| |
קיבלתי באישי
אכתוב בקיצור הידוע לי: אין חולק על כך שרנ"ש היה מוכשר ופיקח מילדותו, גם זכה לקרבה מיוחדת מהחזו"א. הבעיה התחילה כשראה שישיבות וותיקות מסלבודקה ואף צעירות ממנה מתקדמות והופכות להיות שם דבר בעולם הישיבתי ואילו סלבודקה במובן מסוים 'נשארה מאחור'. במקום לנסות ולשפר את הישיבה, פיתח רנ"ש תיאוריה ביקורתית כאילו בכל הישיבות מבזבזים את הזמן ומשחיתים יגיעתם לריק, ורק אצלו בישיבה ניתן ללמוד לימוד אמיתי ונכון כדרכו של החזו"א. רנ"ש ניסה לרתום לכך את הסטייפלר ולא עלתה בידו. לאחר תקופה כשראה ששיטתו ומאמציו לא מתקבלים בברכה בקרב בני הישיבות בארץ ישראל, ומה עוד שבתוך הישיבה עצמה גיסו רמה"ה תלמידו של ר' אהרן קוטלר משך אף הוא לכיוון שונה, קצרה היתה הדרך לאכזבה ונטישה. באופן אישי, הוא היה אדם יוצא מן הכלל, כל שיחה עמו היתה מלאה דברי חכמה ופקחות. היה בעל ביקורת חדה וחריפה [מה שהוסיף לתחושת אכזבתו מהתנהלות הישיבות], היו לו הגדרות נכונות ומדוייקות. ממש קולע אל השערה ולא יחטיא. כנראה שכמו תמיד, הפרקטיקה הרבה יותר חזקה מהתיאוריה וממש לא משנה מה נכון ומה צודק, העגלה נוסעת, מי שמסתדר נשאר, מי שלא, נותר בצידי הדרך. אכתוב כמה פנינים ממנו: שמעתי מר' משה מרדכי שולזינגר ששמע כיצד הרב אברמסקי מבקש מרנ"ש שיעבור על כתבי חזון יחזקאל על התוספתא קודם הכנתם לדפוס, ונימוקו עימו: 'אתה הרי נכד של הסבא מסלבודקה, ובעקבות כך אתה גם בעל ביקורת גדול, וחשוב לי שזה שיעבור על ספרי יהיה בעל ביקורת'. משפט קצר זה של רי"א ממצה את גדלותו ובעייתיותו של רנ"ש גם יחד. פעם הגדיר את הספר 'בגבורות שמונים' [שמונים תירוצים על השאלה המפורסמת שאם בעלים יכולים לפגל במחשבה בקרבנם, שכל סוטה תפגל את קרבנה, ואם נתפגל הקרבן, אין המים בודקים אותה] של ר"י ענגיל במשפט הבא: 'כל שאלה בנויה על טעות, וכששומעים את התירוץ מבינים היכן היתה מונחת הטעות. ר"י ענגיל חידש שהשאלה שסוטה תפגל בקרבנה בנויה על שמונים טעויות'. יש באמתחתי עוד כמה פנינים ממנו וקיצרתי במקום שראוי להאריך.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-23/11/2016 12:19 |
|
| |
ספרן
נפלא!
תוכל לבקש מן הידען המופלא שיביא עוד ממה שבאמתחתו?
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
| נשלח ב-29/11/2016 04:04 |
|
| |
|
|
|
|
| נשלח ב-29/11/2016 22:30 |
|
| |
"פעם הגדיר את הספר 'בגבורות שמונים' [שמונים תירוצים על השאלה המפורסמת שאם בעלים יכולים לפגל במחשבה בקרבנם, שכל סוטה תפגל את קרבנה, ואם נתפגל הקרבן, אין המים בודקים אותה] של ר"י ענגיל במשפט הבא: 'כל שאלה בנויה על טעות, וכששומעים את התירוץ מבינים היכן היתה מונחת הטעות. ר"י ענגיל חידש שהשאלה שסוטה תפגל בקרבנה בנויה על שמונים טעויות'.
כל שאלה בנויה על טעות?
הנה מה שהעיר אחד המגיבים:
" ספרן כתב.
פעם הגדיר את הספר 'בגבורות שמונים' [שמונים תירוצים על השאלה המפורסמת שאם בעלים יכולים לפגל במחשבה בקרבנם, שכל סוטה תפגל את קרבנה, ואם נתפגל הקרבן, אין המים בודקים אותה] של ר"י ענגיל במשפט הבא: 'כל שאלה בנויה על טעות, וכששומעים את התירוץ מבינים היכן היתה מונחת הטעות. ר"י ענגיל חידש שהשאלה שסוטה תפגל בקרבנה בנויה על שמונים טעויות'.
לא מדויק!!!
כמה תשובות אפשר לתת לשאלה אחת? תשובה, תלוי כמה "הנחות" יש בשאלה לפי זה יהיה מספר התשובות האפשריות.
המלבי"ם בפרושו לאיוב כותב ששאלת צדיק ורע לו בנויה ממספר הנחות תפריך את אחת מהן והשאלה תיפול, אפשר להפריך את זה שאיוב היה צדיק, אפשר לטעון שלא היה לו רע,
אפשר לטעון כנ"ל גם לגבי רשע וטוב לו, או שהוא לא רשע או שלא טוב לו, ל4 הנחות יש אפשרות של 4 הפרכות,
אבל יש אפשרות לתת הרבה היכי תימצי,סיבות, למה הוא לא צדיק או רשע!!!!, כשיש 80 תרוצים זו לא שאלה עם 80 הנחות ולכן אין שמונים הפרכות, יש רק הרבה היכי תמצי להפרכת הנחה אחת.
לא מדובר ב"טעויות" אלא במה חשבתי והנחתי בתחילת העניין ולאיזה מסקנה אני מגיע בסוף העניין. "
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-30/11/2016 09:15 |
|
| |
אפרים וכולם
יש לקוות כי המאמר המיוחס לרב נ"צ שולמן ע"ה מובא בדייקנות. ואם כן, יש לברר מה עומד מאחורי המילים.
מה שאני מבין מן הדברים מופיע בסוף בהדגשה. אולם מי שאינו מכיר את צורת הלימוד התלמודית אולי לא ידע להעריך את חידושו הנועז של הרב שולמן. (וראוי שאומר כאן כי הדברים שלי הם השערה וכמו כן איני מכיר את הספר אז המשפט שאני חורץ עליו לפי הנאמר כאן עלול להיות שגוי לגמרי).
זו הזדמנות להציג כמה מושגים בלוגיקה, היא תורת ההגיון, ובשיטת הלימוד התלמודית.
נתחיל בתלמוד.
המעיין בתלמוד יגלה כי יש בו דיון בטענות ובטיעונים. מוצגים משפטים לבדיקה. האם הם נתמכים בידי מקור קדום? האם יש בהם קושיות פנימיות, כגון סתירות, או חיצוניות, שאפשר להציג סתירה נגדם ממקור אחר? וכפי שמנסים להוכיח או לפרוך את הטענה העולה לדיון, כך מנסים לדחות את הדחיה ולהצדיק את ההוכחה.
כמדומה שהדברים שכתבתי הם יותר מדי כלליים עבור מי שלא התנסה בלימוד התלמוד והם ברורים מאליהם לכל מי שכן עוסק בכך.
הנה דוגמא מהדף היומי (בערך):
אמר רבי אלעזר: רבית קצוצה - יוצאה בדיינין, אבק רבית - אינה יוצאה בדיינין. רבי יוחנן אמר: אפילו רבית קצוצה נמי אינה יוצאה בדיינין.
(תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף סא עמוד ב)
מיתיבי: הניח להם אביהם מעות של רבית, אף על פי שיודעים שהן של רבית - אינן חייבין להחזירן. הא אביהן - חייב להחזיר! - בדין הוא דאבוהון נמי לא מיחייב להחזיר, ואיידי דקא בעי למתני סיפא: הניח להן אביהם פרה וטלית וכל דבר המסוים - חייבין להחזיר מפני כבוד אביהם, תני נמי רישא בדידהו.
(תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף סב עמוד א)
מי שקיבל ריבית, האם הוא רשאי לשמור אותה לעצמו, למרות שעבר איסור, או שמא עליו להחזיר את הכסף? לפי ר' יוחנן, אין חובה להחזיר. בהמשך הסוגיה מקשים עליו ממקור תנאי, בעל סמכות, שממנו ניתן להבין שכן חובה להחזיר. אולם כיון שמדובר בדיוק, התרצן מסביר שאפשר לפרש אחרת את המקור כך שהוא יהלום את דברי ר' יוחנן.
זוהי דוגמא לעיון תלמודי. בעיון כזה מוצגות טענות, כלומר משפטים שונים שקובעים איסור או היתר, ונבדק היחס בין המשפטים. זה מה שנעשה בתלמוד, וזה מה שנעשה בעיון התלמודי עד היום הזה.
מבחינה מסויימת מאד, ניתן לראות בכך משחק אינטלקטואלי שבו נבדקים קשרים לוגיים: האם המסקנה נובעת מן ההנחות? "נובעת" פירושו שמי שמקבל את ההנחות יהיה חייב להודות במסקנה מפני שהיא כבר טמונה בתוכם. האם המסקנה נדחית מכוחה של קושיה? כלומר מתוך הנתונים בקושיה כבר מתברר שאין המסקנה עולה איתה בקנה אחד ואם מקבלים את ההנחות, אז אי אפשר להישאר עם המסקנה?
הלוגיקה מלמדת אותנו שכאשר יש לפנינו טיעון תקף, ואין אנו חפצים במסקנה, עלינו לדחות את אחת ההנחות. יש הנחות שמוצגות בגלוי, ולכן הן משמשות יעד ברור להתקפה. אולם טיעון עומד על טענות תומכות רבות, ואם חושפים אחת מהן, ניתן לדחות אותה כדי לדחות את המסקנה.
אני מקוה שמה שכתבתי מספיק ברור. דומה שרק מי שהתנסה יבין על מה אני מדבר ועבורו כבר כמעט אין צורך בדברים אלו...
המשפט שחרץ הרב שולמן על הספר יכול להאמר על כל דיון מהסוג התלמודי. זה תמיד כך: היה לפני דיון שבו הוצג איזה רעיון, נאמר איזה משפט, הוצג איזה טיעון של הנחות ומסקנה. בחנתי אותו, וגיליתי שאני יכול לערער על אחת ההנחות וממילא מה שנראה כדבר שאי אפשר להתחמק ממנו בעצם עומד על רגל שאפשר למוטט.
כמה רגלים כאלו אפשר לזהות בעיון תלמודי? מסתבר שאם הספר שנזכר בדברי הרב שולמן מציע 80 תירוצים אז הוא ימצא 80 "רגלים" שאפשר להפיל ומכוח זה להציל את המסקנה המותקפת.
מה שמחודש בדברי הרב שולמן הוא המונח החריף "טעות". לומד התלמוד מסתייג מן המונח הזה משתי סיבות. וחשוב לבררן וחשוב להבין את המסר המונח בדברי הרב שולמן.
א. אחד הכללים של העיון התלמודי הוא כיבוד הדורות הקודמים. אם מצאנו שרב פלוני אמר אמירה כלשהי, גם היא מוקשית בעינינו, יש להקשות עליה ועליו בדרך ארץ. לא לקרוא לכך טעות אלא, נניח, "קושיה לכאורה". בכך אנו מקבלים על עצמנו להיזהר בכבודו ולהתחייב לחיפוש אחרי תירוצים.
ב. הנטיה הטבעית של מי שלא התנסה בלימוד התלמוד היא להניח שיש בו דברים נכונים ודברים לא נכונים. הרי האמת היא אחת וכל מה שאינו אמת הוא טעות. זו הגישה האינטואיטיבית, כלומר הגישה של מי שמתחיל ללמוד לחשוב. אבל הכלל הפשוט הזה, שלכאורה אי אפשר בלעדיו, נדחה בידי סוגיות בתלמוד עצמו.
זה מוסבר כך: בעצם, המציאות היא כה מורכבת והתורה היא כה מורכבת, עד שאם יש מחלוקת איך ראוי לנהוג בשאלה מסויימת, זה לא שיש תשובה חד משמעית. לעתים קרובות מדי יש צדדים לכאן וצדדים לכאן. זה כבר אומר שכל צד יש לו טעם. ואפילו שניתן לפסוק כמו שני הצדדים בהזדמנויות שונות. לפיכך, הלימוד של הצדדים השונים והסותרים במחלוקת לא יביא לאיפיון של אף אחד מהם בתור "טעות". לכל היותר יתברר שיש צד יותר מסתבר.
משתי סיבות אלו, החכם התלמודי מסתייג מן המונח "טעות" ואכן הוא הופך לנדיר יותר ויותר.
מדוע אם כן השתמש הרב שולמן במונח השיפוטי והחמור הזה?
כנראה, אני משער, מפני שהוא רצה לחנך את השואל שלא כל דבר הוא ראוי להחשב כמשפט הראוי להיכלל בעיון. כאשר התלמוד ומפרשיו בוחנים אפשרות, לפעמים זה "צד" שיש לשמר ולכבד, ולפעמים אולי לא. כל שכן כאשר אנו מגיעים לתקופת ה"אחרונים", שבה העיסוק הרב בלמדנות מנותקת מהחיים עלול להוביל את הלומד לעסוק בבנית טיעונים מורכבים עם סברות והסברים שאין ראוי לסמוך עליהם.
חשיפה של "אפשר לומר אחרת" בעיון, שבאה למוטט רגל של קושיה (כמתבאר לעיל), לא תהיה אם כן העשרה של הדיון באופן שזה נעשה בתלמוד, אלא חשיפה של טעות ממש אצל בעל הקושיה. הכבוד שמחוייב כלפי ראשוני הדורות שוב אינו מוצדק כלפי מי ששואלים שאלות סרק ומנצלים את כוח העיון שלהם לפיתוח חילוקים (הבדלים שמאפשרים להראות לכאורה ששני דברים דומים הם בעצם שונים).
אני מבין מן הסיפור על הרב שולמן שהוא היה אחד מן הבודדים שמוכנים לומר כי לא כל עיסוק בעיון תלמודי לכאורה הוא גם בירור של אמת או לכל הפחות של "צד" שיכול להתקיים. החל משלב כלשהו, חכמי העיון כבר החלו לעסוק בהצדקות ובקושיות דמיוניות שאינן ראויות עוד להיכלל בבית המדרש.
יתכן שזה מה שבא הרב שולמן לומר. כלומר, שלמרות שיש ספר למדני מפואר בן 80 דחיות של רגלים של קושיה אחת, למעשה זה עיסוק בקושיות סרק שהן טעות ולא בבירור של צדדים שיכולים להיות נכונים מבחינה מסויימת.
דומה שהטוב ביותר הוא להציג דוגמא או שתים מאותו ספר כדי לראות מה הן הקושיות וכיצד הן מופרכות ואז אפשר להתרשם אם הדיון הוא חסר ערך מפני שהתירוץ אינו תירוץ או הקושיה לכתחילה אינה קושיה והרב המחבר בזבז את זמנו היקר - או לא.
על כל פנים, המסר החשוב ביותר שניתן לקבל מן הסיפור דנן הוא שלא כל עיסוק בנושא תלמודי לכאורה הוא באמת לימוד שראוי לברך עליו ברכת התורה, שמפיקים ממנו תועלת. לפעמים זה בזבוז זמן על טעות.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
|
| נשלח ב-30/11/2016 09:26 |
|
| |
ממה שאני הספקתי ללמוד, מהר"י ענגיל היה גאון עולם.
|
|
|
|
| נשלח ב-30/11/2016 15:49 |
|
| |
מיימוני,יש שתי אפשרויות. אחת שהציטוט איננו מדויק. שניה,שהרב שולמן טעה.
מפני שברור שהמשפט: "כל שאלה בנויה על טעות" הוא מופרך.
|
|
|
|
| נשלח ב-30/11/2016 16:29 |
|
| |
יש חכמים ששנאו את הפלפול היבש והתפל הנובע מרצון להקשות קושיות ולתרצן בחידוד ואגב חריפתא שבשתא, להבדיל מהעיון האמתי שתכליתו ידיעת צורתא דשמעתתא. תלמידיו של הרב אליעזר דן רלב"ג היו מתכוננים לשיעורים תוך הכנת שאלות חריפות אותן היו מקשין לרבם. פעם הרב שמואל סלנט הגיע למסור שיעור במקומו של הרב רלב"ג, והתלמידים היו מוכנים להקשות קושיות כדרכם. הרב שמואל סלנט הקריא בפשטות את הגמרא עם פירוש רש"י, וכל הקושיות של התלמידים התמוגגו לשמע דבריו.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/12/2016 20:45 |
|
| |
מיימוני
האם אתה סבור ששאלה שהשבנו עליה תשובה מסוג התשובה התלמודית "הכא במאי עסקינן", נוכל להגדירה כטעות?
|
|
|
|
| נשלח ב-12/12/2016 08:28 |
|
| |
שמח בחור
ברוך הבא/ברוך השב!
כדי לענות לך על השאלה שלך, האם לא צריך לעבור על כל המקרים שבהם יש אוקימתא בתלמוד ולבדוק?
ביאור קצר למי שאינו מכיר: דרכו של התלמוד לבדוק כל טענה (משפט). כאשר יש סתירה בין מקור לבין מקור אחר, אחת האפשרויות היא לומר שמדובר במקרה או במקרים מיוחדים שבהם הדין משתנה מהמצב הרגיל שלו. זה מה שנקרא "כאן במה אנחנו עוסקים" (ובארמית כמו בשאלה של שמחבחור).
גם אני ניסיתי לפרש את דברי הרב שולמן באותה שיטה, ואכן זו לא רק שיטה תלמודית. פעמים רבות אנו משתמשים בגישה הזו כדי להסביר דברים. גם בחיים וגם במדע. (המים רתחו לא במאה מעלות כי לחץ האויר לא היה בדיוק אטמוספירה אחת, למשל כי מדדנו בראש הר, או שהמודד שלנו היה לא תקין).
לעתים העמדה של משפט מביך במקרה פרטי מסויים היא אכן התשובה המסתברת יותר.
אשר לשימוש באוקימתא (הכא במאי עסקינן) בתלמוד, דומה שפעמים רבות זו תשובה מאולצת. אמנם כאן יש להבדיל בין גישות בין מפרשי התלמוד, הרמב"ם וההולכים בדרכו מכאן וחכמי התוספות וההולכים בדרכם מכאן. וכן בין החוקרים האקדמיים ללמדנים הישיבתיים. הרמב"ם מקבל את העקרון שמסקנה של משא ומתן עשויה להיות נכונה ולכן להיפסק להלכה, או שלא. לכן הרמב"ם סובר שלא כל "הכא במאי עסקינן" הוא אמת. התוס' סוברים שכל מסקנה היא מחייבת גם אם היא משנה את הפשט לאוקימתא דחוקה. בדומה לזה, החוקרים האקדמיים מניחים שיש התפתחות והבנות שונות בתולדות המסורת התלמודית ולכן האוקימתא חשודה כטעות או כשינוי מכוון. הלמדנים מתייחסים ברובם ביתר תמימות לנושא הזה.
החכם שלמד מכל המקורות ימצא את עצמו נבוך מול השאלה הזו, מפני שאם הוא יאמץ את הגישה ההיסטורית אזי עליו לומר שיכלו להיות טעויות בתלמוד, וזה נגד מה שהתחנכנו עליו. אמנם, המעיין יכיר וידע כי גם בתלמוד עצמו יש הכרה בכך שיכולות להיות טעויות, מכל מיני סוגים, אלא שבדרך כלל סברה שמוצגת בתלמוד, גם אם היא טעות לגבי אותו פירוש, היא עדיין צד הראוי להילמד, שמברכים עליו ברכת התורה, שהוא מציג את רצון ה' בעולם אפשרי, ולכן ניתן להשתמש ברעיון שכאן הוא אילוץ בתור אסמכתא לפירוש או לפסק במקום אחר. יש אם כן סוגים ורמות של טעויות, וזה דבר חשוב מאד.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
|
| נשלח ב-12/12/2016 08:38 |
|
| |
| מם80 כתב: |  | יש חכמים ששנאו את הפלפול היבש והתפל הנובע מרצון להקשות קושיות ולתרצן בחידוד ואגב חריפתא שבשתא, להבדיל מהעיון האמתי שתכליתו ידיעת צורתא דשמעתתא. תלמידיו של הרב אליעזר דן רלב"ג היו מתכוננים לשיעורים תוך הכנת שאלות חריפות אותן היו מקשין לרבם. פעם הרב שמואל סלנט הגיע למסור שיעור במקומו של הרב רלב"ג, והתלמידים היו מוכנים להקשות קושיות כדרכם. הרב שמואל סלנט הקריא בפשטות את הגמרא עם פירוש רש"י, וכל הקושיות של התלמידים התמוגגו לשמע דבריו.
|
|
מ
סיפורים אלו הם מבחינתי סיפורים נאים ותו לא, במחילה.
ראשית הפלפול לרגע לא הפסיק. ושנית, הייתי רוצה דוגמא לשיעור כזה.
|
|
|
|
| נשלח ב-12/12/2016 14:55 |
|
| |
בעלבעמיו,
עם כל הכבוד לפלפול, סיני עדיף מעוקר הרים. כתב החת"ס בשם הרמב"ן: אם אינני אלא מעתיק דברי ראשונים, די לי בזה. אמרו הראשונים האשכנזים: חסרון הפשט מרבה קושיות. וכתב הראי"ה קוק: החידושים היותר טובים באים כשאין מכוונים לחידוש ולפלפול, כי אם להאיר ולבאר הפשוט והכללות. וכתב בעל דורות ראשונים: להעמיד כל דבר ודבר על בוריו, בדברים ברורים ופשוטים, זהו עיקר רוחב הלב, וזהו סוף גודל העיון. כתב הגר"ד לוריא בשם הגר"א: "הלומד תורה בעיון אמתי, מתרגל מיום ליום להכיר פחיתות ערכו, לפי שעל מה שאנו מתייגעים זמן הרבה מוצאים אח"כ שרש"י או הראשונים הרגישו בדבר, ותירצו לפי דרכם במלים קצרות".
|
|
|
|
| נשלח ב-12/12/2016 15:22 |
|
| |
רבי זירא חריף ומקשה ורבה בר מתנה מתון ומסיק (הוריות יד.). פירש רש"י חריף ומקשה: מתוך פלפול יתירא דהוה ליה הוה מקשה ומתרץ, אבל רבה בר מתנה לא הוה חריף כל כך, אלא מתוך שהוא שוהה ומעיין יפה יפה מסיק אליבא דהלכתא. וכיוצא בזה פירשו התוספות חכם לכשירצה (גיטין סז.): ר' מאיר חריף ומקשה ורבי יהודה מתון ומסיק.
|
|
|
|
| נשלח ב-12/12/2016 15:52 |
|
| |
שו"ת יביע אומר, חלק א, דברי פתיחה:
וכן בשו"ת חות יאיר (סימן קכג) כתב, ואל יבלה זמנו בחילוקים וחריפות של הבל שנתפשט בעונות הרבים, כי אוי ואבוי על מבחר הזמן שמבלים לפעמים רוב היום על זה ובמקום זה היו יכולים ללמוד כמה דפים בש"ס ופוסקים. ועש"ב. ועיין בבבא מציעא (צו:) לפום חורפא שבשתא. ובתוספות סנהדרין (יז) מה לנו בחריפות של הבל. ובפרש"י (חולין פא) ד"ה התראת ספק, ופירוש משובש הוא מאדם חריף ומפולפל. ע"כ. הרי שהיו תולין הקלקלה במקולקל שהחריפות מטה לב האדם ושובה אותו ביופי החידוש. ועל פי קושיא מכריח את פסק ההלכה, והרי ידוע מ"ש הרא"ש (פרק אלו מגלחין סימן כח) שאין להוציא דין על פי קושיא, שאם יש תירוץ אחר לקושיא נתרועע היסוד ונפל הבנין. ע"ש. ועיין בכנסת הגדולה א"ח (סימן קמו הגה"ט) שאין לקרוא תגר על מנהג העולם ופי' המפרשים הראשונים והאחרונים, ואף על פי שנראה לנו קושי בדבריהם, יש לנו לתלות החסרון בנו, ולומר שדעתם רחבה מדעתינו, ואין אנו משיגים עומק כוונתם. ע"ש. וע' בשו"ת דגל ראובן חלק ג' (סימן לו) בשם הגר"ח מוולוזין, כאשר בא לפניו רב אחד והציע לו פסק דין להתיר עגונה על פי יסוד קושיתו בתוספות יבמות ועל זה ענהו הגאון: מקושיא לא מתים ע"ש. והרי לפנינו תשובות מרבותינו הראשונים והאחרונים, והם המלמדים אותנו להועיל, דרך הפסק ביושר העיון וההיקש, ולא אחזו שער לבנות יסוד על מגדלים הפורחים באויר. ועיין בספר עליות אליהו (אות ע"ז ד"ל ע"ב) בשם הגאון מהר"ח מוולוזין, שסיפר כי הרב החריף מהר"ר צבי מסמיאטיץ תלמיד הגר"א היה נוהג דרך לימודו על דרך החריפות, וכשנדפס האורים ותומים להגאון ר' יהונתן אייבשיץ, היה שמח מאד בפלפוליו החריפים, ולא זז מחבבו לפני הגר"א, א"ל הגאון בחר איזה חידוש מספר אורים ותומים והגד לפני, וכאשר הציע לפניו דבר חריף וטוב מהתומים, ענהו הגר"א: אם באנו לפלפל כן הרי אפשר להוסיף כהנה וכהנה, והאריך לו במילי דחדודי במהירות רבה, עד שכמעט קצרה יד שכלו החריף להשיג הכל, וכה סיים רבינו הגר"א: כשלומדים באופן זה יוכל האדם לטעות בעצמו, לאחר שבכל יום ויום יוסיף חידוד על חידוד, ויוכל לחשוב כי הוא הולך וגדל, ויבא לידי גסות הרוח להתגאות בחריפותו ולהעריך עצמו שהוא כדאי לדבר נגד המחברים הראשונים ז"ל, אבל כשלומדים תורה על דרך העיון האמתי כדרכם של הראשונים ז"ל אזי מתרגלים בכל יום להכיר פחיתות ערכנו נגד הראשונים ז"ל, כי מה שאנו מתיגעים זמן רב, מוצאים אחר כך שרש"י ושאר הראשונים ז"ל הרגישו בזה ותירצו לפי דרכם בקודש במילים קצרות, ע"כ. (וע"ע שם כיוצא בזה). ישמע חכם ויוסף לקח.
|
|
|
|
|
|
