מתחייב בעל כורחו?

זה המקרה שלנו: אדם הקדיש את שדהו. זה אומר שהשדה עכשו של המקדש והגזבר יוציא את השדה לפדיון. כל אדם מוזמן להציע מחיר, ובעל ההצעה הגבוהה ביותר זוכה. (איני נכנס כאן לשאלה מה יקרה לאחר שמגיע היובל).

לבעלים יש זכות קדימה. כפי שכותב בעל ה"מעשה רקח" על הרמב"ם:

הבעלים קודמין לכל אדם. שלשה טעמים נאמרו בקדימת הבעלים אחת מפני שהם מוסיפין חומש ועוד שמצות גאולה בבעלים דכתיב ואם לא יגאל וכו' אלמא שמצות גאולה קודמת למצות מכירה ועוד דסתמא דמלתא שהוא מוסיף בפדיונה יותר משאר בני אדם דרוצה אדם בקב שלו וכו':  (מעשה רקח הלכות ערכין וחרמין פרק ח הלכה ה).

כן, מהו חומש? חומש היא תוספת שהבעלים מוסיף בשעת פדיון. חומש מתווסף על סך שאדם חייב במקרים שונים המובאים בתורה ובהלכה. אחד מהם הוא כאן. אלא שחומש הוא בעצם רבע. כלומר, אם הבעלים מציע לפדות את השדה בעשרים, הוא ישלם עשרים ועוד רבע, שהם עשרים וחמש. התוספת של החמש מחושבת מן העלות הכוללת.

אם הבעלים אינם מבקשים לפדות, ואדם אחר מציע עשרים, הוא ישלם רק עשרים. רק הבעלים מוסיף חומש.

והנה המקרה שלנו: אדם הקדיש את שדהו ומציע כעת עשרים, שזה בעצם 25 להקדש. בא פלוני ומציע קצת יותר. נניח 21. או 22, או כל סכום עד 25 או 26. מה אז?

זה כתוב במשנה, מפורש בידי רש"י ומוסכם כמעט על כל הפוסקים והמפרשים. אני מעדיף להביא את ניתוח האפשרויות מתוך מדרש ההלכה, אבל כולם אומרים אותו דבר:

(א) והעריכו הכהן בין טוב ובין רע - אין פודין את ההקדישות אכסרה [=באומד. אלבק על המשנה], כאשר יעריך אותו הכהן כן יקום.

הבעלים אומרים בעשרים וכל אדם בעשרים - הבעלים קודמים מפני שהם מוספים חמישית

אמר א' הרי הוא שלי בעשרים וא' - הבעלים נותנים עשרים ושש,

עשרים ושנים - הבעלים נותנים עשרים ושבע,

עשרים ושלשה - הבעלים נותנים עשרים ושמונה

עשרים וארבע - הבעלים נותנים עשרים ותשע,

עשרים וחמש - הבעלים נותנים שלשים

שאין מוסיפים חמישית על עילויו של זה

אמר אחר הרי הוא שלי בעשרים ושש אם רצו הבעלים ליתן שלשים ואחת ודינר הבעלים קודמים ואם לאו אומרים לו הגעתיך.

(ספרא בחוקותי פרשה ד פרק י)

על מנת לפדות הקדש יש לברר קודם כל את ערכו ואז מתבצעת מכירה פומבית, שהרי אפשר שאדם יציע יותר מן השווי (אפשר גם לפרש שהמכירה הפומבית מראה את השווי וזוהי דרך שומה ויש לברר בדיוק את הטעמים כאן ולא נכנסתי לזה עקב מיעוט הזמן למרות שזה חשוב ביותר).

אם נסכם את כל הפסקאות האלו בקצרה, נקבל כך:

הבעלים מציע ראשון ועל ההצעה שלו הוא מוסיף רבע (חומש מבחוץ).

יכולים אחרים להוסיף על ההצעה, אבל כל עוד הבעלים משלם יותר וההקדש מקבל יותר בגלל החומש של הבעלים, הבעלים זוכה.

אם המתחרה מציע יותר מאשר הסכום של הבעלים עם החומש, נותנים לבעלים לבחור אם ירצה להוסיף. אם לא הוסיף, זוכה המתחרה.

אולם יש כאן דבר מעניין. לפי מדרש ההלכה, וכן הוא בערכין פ"ז מ"א (ערכין כז א גמרא), הבעלים שנתקל במתחרה שמוסיף עוד מטבע, נאלץ לשלם לא רק את מה שהציע, ואת החומש, אלא להוסיף עוד כנגד התוספת של המתחרה.

דוגמא: אם הבעלים הציע 20 שהם בעצם 25 עם החומש, והמתחרה הציע 21, הבעלים יצטרך לתת 26, עוד סלע אחד כנגד הצעתו של המתחרה. אמנם על הסלע הזה אין הוא חייב להוסיף חומש.

לפי זה, אם מישהו רוצה להתעלל בבעלים, או לחילופין לזכות את ההקדש, כל מה שעליו לעשות הוא להוסיף על דברי הבעלים עד לסכום של ההצעה של הבעלים עם החומש. ונמצא הבעלים מוסיף על הצעתו על כורחו.

מכאן הכותרת שבחרתי: מתחייב בעל כורחו.

מה יקרה כאשר המתחרה מציע 25 והבעלים הציע 20 ועוד 5 של החומש? לפי המדרש והמשנה, גם כאן הבעלים מוסיף כנגד ההצעה ולכן ישלם להקדש 30.

על זה שאלו בגמרא: אם הבעלים רוצה, אינו חייב. יכול הוא לומר: יש מישהו אחר שנותן הצעה שווה להצעתי, והרי לא ביקשתי להתחייב עד כדי כך?

מכוח שאלה זו, שהיא מסברה, מוצעים כמה תירוצים מאותו סוג: הבעלים באמת רצה והציע קצת יותר.

בלשון הגמרא:

ולימרו הבעלים: אתא גברא בחריקין? (יש גורסים בחריקאי והיא היא). – שיאמרו הבעלים, בא מישהו למלא את מקומי?

דאמור בעלים: דינר – שהבעלים הוסיפו עוד כסף, עד דינר.

ולאחר שקלא וטריא מסיקה הגמרא באותה דרך:

אמר רבא: דאמור בעלים פרוטה, ולא דק – האוקימתא (המקרה הנידון) כאן היא שבה באמת הבעלים העלה את הצעתו, אפילו בכלשהו, וכיון שכן הוא כבר מציע יותר מן ההצעה המתחרה, 25 ומשהו (כולל חומש) כנגד 25 סתם של המתחרה. ולכן הוא יפדה כהצעתו אלא שמטילים עליו להוסיף להקדש כנגד ההצעה השניה.

כלומר, החיוב שמתחייב אדם על כורחו הוא רק כאשר ההקדש צפוי להרויח ואין מישהו אחר שיתן אותו דבר להקדש. אם אין העדפה להקדש מבחינה מסחרית, יכול הבעלים להימלט מן התשלום, ולהפסיד את השדה...

מדוע שהבעלים יתחייב לשלם יותר מהצעתו? הרי לא הציע אלא 20 ועוד חומש, שהם 25? שוטנשטיין מביאים לשאלה את הסברו של השפת אמת, שנראה סביר מאד:

אי אפשר לתת את השדה לבעל ההצעה הגבוהה (21 עד 24, שזה יותר מן העשרים המקורי של הבעלים) – משום שההקדש יפסיד [עד] ארבעה סלעים.

מוכרחים אם כן למכור את השדה לבעל השדה.

אבל – אם לא יוסף את הסלע שהוסיף האחר, הרי זה כגזל בידו, שמקבל את השדה בפחות משוויו.

(שוטנשטיין ערכין כז ב הע' 1 בשם שפת אמת).

יש לשים לב כי ההסבר הזה מבוסס על ההנחה שהמכירה הפומבית מגלה את השווי של השדה והרי היא כעין שומה ואין זו מכירה פומבית של מתחרים סתם, אבל, כפי שציינתי לעיל, ייתכנו כאן הסברים שונים וסברות שונות בתחום הכלכלה במחשבת חז"ל, ונניח לזה עקב מיעוט הזמן).

ועל זה שואלים חלק מן המפרשים:

יוכל כל אדם להציע מחיר הגבוה מהצעת בעל השדה המקורי, עד חומש, רק בכדי לחייב אותו לשלם יותר? (שוטנשטיין שם בשם רש"ש).

ומתרצים, כפי שמביא השיטה מקובצת קדשים על הדף, בשם הר"י והרא"ש, שיש פתח מילוט לבעלים. הוא יכול לשלם את החומש בלבד ולהשאיר את הפדיון למציע המתחרה.

(היסוד שמי שמציע סכום גבוה וחוזר בו שהוא צריך להשלים את התוספת שהציע ואז קודמו מקבל את השדה ומשלם את הצעתו שלו מופיע שם במשנה. הראשונים יישמו את הכלל הזה כאן, וטעמם, לפי שוטנשטיין, "שאם לא כן לקתה מידת הדין".

זה מביא אותי לשאלה שהטרידה אותי: האמנם חייב בעל השדה לסבול מכך שמישהו מתחיל להתחרות איתו? בניגוד לסיפור על בית הכנסת, שבו יכול ראובן לסגת בכל רגע ולהניח לשמעון לשאת בכל התשלום, כאן, בתחום שבין ההצעות 21 עד 24, ההצעה הנוספת אינה מועילה למאומה עבור המציע. היא רק מחייבת את בעל השדה להוסיף כסף. כמעט מתבקש לחשוד במתחרה שהוא מבקש לחייב את הבעלים לשלם יותר. כמובן יתכן שהוא אינו מודע לכללי הפדיון ואינו מבין שהוא רק מחייב את הבעלים. גם יתכן שהוא רוצה להעשיר את ההקדש. ובכל אופן תחושה לא נעימה לגבי הפלת תשלום גבוה יותר על הבעלים עדיין יש כאן, האין זאת?

ובכן, הרמב"ם יציל את המצב.

... אמרו הבעלים הרי זה שלנו בעשרים ובא אחר ואמר הרי הוא שלי בעשרים הבעלים קודמין מפני שהן מוסיפין חומש - ונותנין חמש ועשרים,

בא אחד ואמר הרי הוא שלי באחת ועשרים,

אם שתקו הבעלים ולא הוסיפו כלום - מוכרין אותה להם בחמש ועשרים,

ואם הוסיפו הבעלים על עשרים ואחת אפילו פרוטה אחת - הרי אלו נותנין שש ועשרים ופרוטה אחת.

חת ועשרים ופרוטה שנתנו מעצמן וחמש שהן חייבין בו משום חומש המתן שנתנו תחלה,

וכן אם בא השני ואמר הרי הוא שלי בעשרים ושתים, ובא שלישי ואמר בעשרים ושלש, ובא רביעי ואמר בעשרים וארבע, ובא החמישי ואמר בעשרים וחמש,

והוסיפו הן על העשרים וחמש אפילו פרוטה אחת - כופין אותן ליתן שלשים ופרוטה,

חמש ועשרים ופרוטה שנתנו מעצמן, וחמש מחומש שהן חייבין בו,

(רמב"ם הלכות ערכין וחרמין פרק ח הלכה ה)

הרמב"ם קיבל ככל הנראה את הקושיה כיצד השני מציע יותר ומחייב את הראשון, ואימץ את הפתרון שהוצע בגמרא למה שנראה כמקרה האחרון בלבד (שמציע השני 25 שזה בדיוק כפי שהבעלים הציעו 20 ועוד 5 חומש): שהבעלים מוסיף בתגובה למתחרה שלו עוד שיעור, ולו גם הקטן ביותר ובלבד שתהא שם פרוטה.

יעויין במפרשי הרמב"ם שדנו בהצדקות שונות לפרשנותו זו של הרמב"ם ולקושיות על זה. (לחם משנה לקושיות ואור שמח לתירוצים לפי מה שהצצתי בפרוייקט השו"ת).

ניתן לטעון שהרמב"ם הסתמך על דיוקים שונים בסוגיה, שלא הובאו כאן, כדי להעמיד את התירוץ של רב חסדא ורבא, שהבעלים רצה להוסיף ולו סכום מינימלי, גם לכל המקרים האחרים. אבל לי נראה שמה שהניע את הרמב"ם היתה השאלה שלנו: הכיצד תינתן רשות לאדם להעלות את המחיר כאשר ידוע לכל שהוא עושה זאת – כנראה – כדי לאלץ את הראשון לשלם יותר וזו כל מטרתו.

ושאר המפרשים, כגון הראב"ד על הרמב"ם, סבורים שזו לא טענה ומעמידים את הדינים כפשוטם כפי שהובאו לעיל ובשם רש"י.

אולם לפי הרמב"ם, רשאי אני לכתוב: לא יעלה על הדעת שאדם שבא לחייב את עצמו תשלום למטרה של קודש יחוייב לשלם יותר מכפי שרצה ותיכנן רק בגלל שמישהו אחר מצא הזדמנות להשתעשע על חשבונו.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

תוקן על ידי בסדר_הבנו ב- 17/12/2016 18:41:04