אין כניסה לכלבים ולתלמידי חכמים

.


בבא מציעא עא. :





דתני רב יוסף:
ארמלתא לא תרבי כלבא ולא תשרי בר בי רב באושפיזא

יש סגנונות. והאדם הוא לפעמים הסגנון, או גם הסגנון. זה בולט בפורום, בכיתה, ובחיים.

מה שאפשר לעשות, אם רוצים להועיל במשהו, הוא להצביע על גישות. זו הזמנה לעיין בשאלה איך אנו מגיבים ומה אנו מקוים להשיג והאם אפשר לייעל.

יש מימרות (אמירות) בתלמוד שמעוררות מחשבה, או מספקות בסיס להערה הומוריסטית.

יש כאלו שנאחזים בהן כדי לתקוף. ובאמת אני תמה מה הם מקוים להשיג. להוכיח שהיהדות שקר (אבל מה זו יהדות). שהתלמוד מלא טעויות? או שחכמי התלמוד כשלו בקבלת תפיסות וערכים לא מודרניים?

הרשו לי להצביע על תגובות שהיו לציטוט של מואדיב, ואחר כך לסיפור שהביא:

בסדר-הבנו - תגובה צינית שלדעתי מחטיאה את המטרה. תפארתה של המסורת היהודית היא אכן המונותיאיזם והשבת (ויש עוד). לגבי הסייג על האלמנה, צריך להסביר מדוע הוא נקבע. החשש הוא כנראה, סליחה על הנושא ה-XXXי, מפני שהיא לבדה ועלולה להיכשל בעריות. האם זו חשדנות יתר? בוודאי שאין חשש שכל אשה אלמנה תיכשל בכך, אבל זו דרכם של חז"ל, לגדור אפשרות של פרצה.

אשר לסיפור של מואדיב, יש לי ביקורת מסויימת על הר"מ שלו (שכנראה הוא ידוע ומפורסם לפי ראשי התיבות של שמו, אבל אני איני מכירו, אבל מה זה חשוב).

התלמיד באמת בא להקניט. אבל מדוע היה לרב לענות לו בהקנטה שכנגד? אילו אני במקומו (וזו כמובן טעות להעמיד את עצמי במקומו ממרחק בטוח של שנים ובלי להכיר את נסיונותיו), כי אז הייתי מנצל את ההזדמנות להעביר אותה תוכחה באופן אחר, וגם מעמיד על כמה עקרונות במחשבת חז"ל.

כך:

האלמנה משתוקקת ליחסי קרבה כי זה הטבע האנושי. וכאשר האדם נאלץ לכלוא את הרצון הטבעי שלו בחום ואהבה וגם מגע גופני, זה עלול להתפרץ כאשר יש נסיון. ולכן צריך להתרחק מן הנסיון. וזה נכון גם לנערים בגיל ההתבגרות...

האלמנה, בניגוד למי שיכול לנסוע לעיר אחרת ולעבור עבירה, מן הסתם קשורה למקומה. האם עליה לעשות כמו תמר ולהתיישב על עין הדרך? אין אנו חושדים בה שתקום ותצא ותחפש לעשות מעשה. כן יש לחשוש שאם הנסיון יבוא אליה הביתה, בדמות תלמיד צעיר שדמו רותח בו או אפילו בדמות כלב, היא עלולה להיכשל. וזה מלמד אותנו על האופן שבו אדם מועד להיכשל. יותר נדיר שאדם יצא מביתו וילך למקום אחר כדי לחטוא. החטא אורב ומסוכן יותר כאשר הוא זמין וקרוב בלי להתאמץ הרבה.

לגבי הגמרא הידועה של לבישת שחורים, כדאי היה לרב להזכיר שיש מחלוקת ראשונים בשאלה אם זו באמת עצה איך לחטוא בלי להיתפס. אבל גם זו הזדמנות לדיון חשוב.

א. מה באמת יעשה אדם שכבר אינו מסוגל להתאפק? אולי עדיף שילך לחטוא ויקוה שיצליח לעשות תשובה ושזו תהיה מעידה חד פעמית.

כאן צריך רב, במיוחד לנערים בגיל ההתבגרות, להדגיש שצריך להיזהר לא לראות בגמרא כזו היתר לדבר עבירה כי "מה אעשה ויצרי תוכף עלי". למרות שכל דבר תורה הוא מצוה, ומצוה מגנא ומצלא (מצוה מגינה ומצילה), המימרה הזו עלולה להוות מטרד קשה. הנה, אפילו חז"ל הבינו שלפעמים קשה מאד מאד להתאפק.

ב. מה אומרת לבישת השחורים? מי לבש שחורים בזמן שהוצעה ההצעה הזו? באמת איני יודע וראוי לבדוק. האם זו דרך להחביא את הזהות או משהו אחר?

אני מסכם: הרב בחר להשיב לתלמיד באמירה קצרה ומקניטה, הומור נגד הומור, הקנטה נגד הקנטה. אבל דומה בעיני שהיה אפשר להשיג יותר (ידע, חינוך, יראת שמים) אם היה מעדיף את התשובה הארוכה יותר שהדגמתי כאן.

את העבר אי אפשר לשנות אבל אפשר ואפשר לשנות את העתיד לפי מה שאנו לומדים, כולל כאן בפורום.

אני לא מבין מה רוצים מהרב.
לפי התיאור של מואדיב כולם יצאו מחויכים מהסיטואציה.
ולא נורא אם יורדים על התלמידים בצורה לא פוגענית.