[quote]אתחיל מתוך שו"ת הרשב"ש - סימן קפ"ח
כי ראיתי רבים מעמי הארץ מתייהרים ומתכבדים בחוכמה הקבלה והם רקים מחכמה ולא ידעו על מה, אני רוצה לבאר כי הם בחשיכה יתהלכו. תחילה שקבלה הינה אלה כשמה - מפה לאוזן, והדבר ידוע שאין מוסרין אותה אלה לחכם מבין מדעתו, ואילו היתה זו שכתובה בספרים היא הקבלה האמיתית, איך יטעו המקובלים לכתוב אותה בספרים להטעות בה בני אדם ? ואם תאמר שמאותם דברים יש כפליים לתושיה לא ימלט משני פנים, או שאותם הדברים לא יוודאו אלא מפי מקובל מפה לאוזן, אם כן חזר הדין להיות הדבר מפה לאוזן, ואם הדבר ראוי שיראו לחכמים להתבונן, חזר הדבר להיות סברה ולא קבלה ומה ההבדל בין "סברה" ל"קבלה"? ההבדל היחיד הוא בשאלה דרך כמה מוחות המחשבה עברה. נכון - לא מוסרים אלא לחכם ומבין מדעתו. אבל ממה נפשך: אם אתם מאמינים בחז"ל, אז לחז"ל היו דברים שהם החשיבו לחכמה עמוקה שלא מלמדים לכולם, ואם מישהו גילה - זה לא אומר שזה לא אותה חכמה. וגם אם זה לא אותה חכמה - זה יכול להיות דברים שקשורים לאותה חכמה, ומלמדים אותך מה שכן אפשר ללמד, הרי זה לא חייב להיות שהכל או שחור או לבן. וגם הרי כתוב כבר בתנ"ך שלעתיד לבוא כולם יגיעו לדרגות גבוהות, ואיך יגיעו אם לא יתחילו ללמד דברים גבוהים? ועוד - מה הסברא סתם לאסור ללמד? אם אתה מבין למה אסור, אז אני מבין שמפריע לך שמלמדים את זה. אבל אז מצופה ממך שתסביר מה הבעיה, וזה מספיק. אתה לא צריך לאסור באופן גורף על כל חשיבה בנושא. ואם אתם לא מאמינים בחז"ל, אז בשם מי אתם טוענים שאסור ללמד קבלה? ועוד שהם לא ידעו אלו 10 ספירות מה הם ? אם הם או תוארים או שמות או השפעות שופעות מאיתו יתברך ואין כפי השכל חלוקה רביעית כן? ומה הם תרי"ג מצוות? מצוות או חוקים או משפטים או תורות? "ואין כפי השכל חלוקה רביעית"! ואם תאמר שהם שמות, אם כן אין הם עצמיות ומה זה "קנאת ה' צבקות תעשה זאת"? ואם הם עצמיות הם תוספת, אם כן אם הנוצרים טוענים השלישיות הם טוענים העשיריות בתנ"ך כתוב "בני בכורי ישראל". וכתוב "ה' אמר אלי בני אתה אני היום ילידתיך". האם גם זה כמו נצרות? ואם תאמר תארים, מה נשתנו תארים אלה משאר התארים ? והרי הקדוש ברוך הוא הודיע למשה 13 מידות ולמה מיעטו הם שלושה מהם ? באמת שאלה קשה, תסלחו לי, במקום אחד כתוב שה' "חנון ורחום" במקום אחר כתוב "רחום וחנון", ובמקום אחר כתוב "ארך אפים ורב חסד". אז מה האמת? ואם תאמר שאינם אלו הכתובים בתורה, לא ימלט שאלו הספירות הם בסגנון אחד עם המידות האלו או יותר חשובים מהם או פחותים מהם ואם הם בסגנון אחד, מה נשתנו אלו מאלו ? כנ"ל
ואם הם יותר טובים, למה העלימם השם יתברך ממשה ? ואם נעלמו ממשה מי ידעם ? ולמה העלים מאברהם מה שגילה למשה? ולמה העלים ממשה מה שיגלה לעתיד לבוא? המקנא הוא למשה? ומי יתן כל עם ה' נביאים! כך אמר משה עצמו. ואם משה לא ידעם, מיהו המקובל שידעם ? וממי קיבלם ?אלדד ומידד מתנבאים במחנה שהרי גם הם אומרים שגם משה לא הגיע לכלל כל הספירות, ואם משה לא הגיע לכללם איך יגיע זולתו אליהם ?האם משה הוא אלוהים ח"ו? בלעדיו אי אפשר להגיע לכלום? תראו מי מדבר על עבודה זרה.
ואם הם פחותים מהמידות הכתובות בתורה, למה נחליף אלה באלה ? ואם תאמר הם השפעות, אם כן הם כוחות, כלומר מלאכים, והמתפלל עליהם אם אומר שהם כוחות והשפעות, אם כן המתפלל והמכוון בהם שהם עצמיות הוא כופר, שכל המתפלל במלאך מן המלאכים, כופר הוא, והמברך את חבירו, גם הוא כופר, שלא ביקש מה'? והחושב שיש עצמיות בלתי עצם הבורא, שנה לעצמותו וכופר הוא כן. אני מבין שגם אני לדעתו לא קיים
ואם תאמר שהם תארים, יודיענו מה נשתנו אלו מזולתו ? במדעי הרוח אף פעם אין הוכחה מוחלטת. גם לא בתורה. וקשה עוד מזה שהם דורשים ברבים בענייני הספירות ורומזים עליהם וחושבים לדבר בסתרי תורה, ודברים אלה קשים ומרים כלענה שאם הם סתרי תורה אין לגלותם ואם אינם סתרי תורה, אם כן הם סברה, וכמה רע ומר לומר על הסברה שהם סתרי תורה ...
- דברים שנכתבו על ידי פרופ' ישעיהו ליבוביץ - מתוך: "משמעותה הדתית והמוסרית של גאולת ישראל", 'אמונה היסטוריה וערכים'.
הקבלה הפכה את החיוב המוטל על עם ישראל לגבי עצמו לייעוד שנועד לו לגבי המציאות הקוסמית ולגבי השי"ת עצמו – המצוות כ"צורך גבוה" וכתיקון העולם. בכך כאילו הועלה האדם עצמו לדרגה אלוהית – ההיפוך הגמור לרעיון של נעילה של יום הכיפורים. הקבלה הפכה את היהדות של עבודת ה' למיתולוגיה על אודות ה' ועל העולם ועל האנושות ועל עם ישראל. עם ישראל הריאלי, שעליו מוטלות תורה ומצוות מעשיות במציאות הטבעית, זוהה עם המושג של כנסת ישראל המיסטית ("נפש האומה" בלשונו של הרב קוק), שהיא זהה עם השכינה והיא הספירה העשירית, ספירת מלכות; וספירת מלכות קשורה בספירה השישית, תפארת, שהיא מיוצגת ע"י יעקב אבינו – הוא ישראל. מכאן אותו שילוש אלילי של קודשא-בריך-הוא ואורייתא וישראל. הניגוד שבין תורה ומצוות כעבודת ה' לשמה ובין ראייתן כאמצעים מאגיים לשם דבר אחר (לגאולת ישראל, לתיקון העולם או לצרכו של ה' עצמו) אינו מחלוקת בין הוגים בינמיים בלבד, הוא עדיין משמעותי בימינו, והמחלוקת הגדולה ביהדות תימן בין הדרדעים (חסידי הרמב"ם) לבין העקשים (חסידי הזוהר) בתחילת המאה ה-20 תוכיח. תיעוד מעניין ביותר של הפילוג הזה בהגות הדתית ביהדות הם מאמריהם וכרזותיהם של הרב יחיא קאפח וחבריו על "המתפללים לאליל אריך אנפין ולאליל זעיר אנפין" ועל "המאמינים בעישור" (על משקל השילוש הנוצרי)...
כשם ש"כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", אף כל שמידת האמת באמונה גדולה יותר, סכנת סילופה גדולה יותר: "אין בין גן עדן לגיהנום אלא מחיצה בעובי של שתי אצבעות בלבד". דווקא להט האמונה בה' עשוי להכשיל את חלושי האופי או חלושי הדעת; את העגל ("אלה אלהיך ישראל...") עשה הדור שראה בגילוי שכינה, ויצר הרע של עבודה זרה היה מרקד בין ישראל כל זמן שהיתה שכינה שורה במקדש. וכפעלם של הנביאים ושל אנשי כנסת הגדולה אף פעלו של הרמב"ם: לא "זמורת זר" של חכמה יוונית הכניס ליהדות (כדעתם של תמימים או מיתממים רבים), אלא בתורת הייחוד הקיצונית שלו, שהיא שלילתם המוחלטת של התארים עד כדי התעלמות מתורת האמת או התכחשות לה – הקים תריס בפני הפיכת תורת האמת לתורת הגשמה והפיכת עבודת ה' לעבודת אמצעים. הרמב"ם המציא דת של התפשטות הגשמיות. התנ"ך מתאר את אלוקים כרוחני - אך כמושג ע"י בני אדם, התורה מוצגת כ"קרוב אליך הדבר מאוד", התורה מתארת במונחים אנושיים לחלוטין את כל ענייני הדת. מי שהחליט שהדת איננה עניין אנושי - עליו הראיה, ועליו האחריות להתגברות הכפירה
[/quote]
|