זווית היין החדשה במקורות

פרשת תרומה

סוכת השומר

שמות (כה, ח)

וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם:

בפסוק זה יש קושי – לצורך מה צריך הקב"ה מקום לשכון, יתרה מזאת הרי כבר אמר שלמה "כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי"?

תשובת המדרש שהמשכן/מקדש הוא בא לצורך התודעה של עם ישראל

מ"מ ישנן שלוש בחינות בעם ישראל ולעומתן כיצד עם ישראל רואה את הקב"ה

מהדרגה הנמוכה ביותר עד לדרגה הגבוהה ביותר.

שמות רבה (וילנא) פרשת תרומה פרשה לד

ועשו ארון מה כתיב למעלן ועשו לי מקדש, אמר הקדוש ברוך הוא לישראל אתם צאני ואני רועה שנאמר (יחזקאל לד) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם ואני רועה שנאמר (תהלים פ) רועה ישראל האזינה, עשו דיר לרועה שיבא וירעה אתכם לכך נאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם,

אתם כרם שנאמר (ישעיה ה) כי כרם ה' צבאות בית ישראל ואני שומר שנאמר (תהלים קכא) הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל, עשו סוכה לשומר שישמור אתכם,

אתם בנים ואני אביכם שנאמר (דברים יד) בנים אתם לה' אלהיכם, ואני אביכם שנאמר (ירמיה לא) כי הייתי לישראל לאב, כבוד לבנים כשהן אצל אביהם וכבוד לאב כשהוא אצל בניו, וכן הוא אומר (משלי יז) עטרת זקנים בני בנים, עשו בית לאב שיבא וישרה אצל בניו לכך נאמר ועשו לי מקדש.

נסדר את דברי המדרש בטבלה:

מעניין שהמדרש מתחיל בצאן ומסיים באדם כאשר הסדר שההינו מצפים הוא צומח,  חי, מדבר, ואילו כאן הסדר הוא חי, צומח, מדבר.

מבחינה יננית הסדר במדרש זה פותר לנו שאלה גדולה.

מה מתאימים למה?

את האוכל ליין

או את היין לאוכל?

משמע במדרש שבמקרה זה היין (הכרם) במדרגה גבוהה מהצאן.

הדבר מתאפיין גם בדימויו של המשכן/מקדש האם דיר, סוכה או בית.

וודאי שסוכה נחשבת יותר למגורי אדם מאשר הדיר.

ולכן למסקנה יש להתאים את האוכל ליין.

והפעם על יין נסך, ממסך, בלנד ורקח

שמות פרק כט

וְעִשָּׂרֹן סֹלֶת בָּלוּל בְּשֶׁמֶן כָּתִית רֶבַע הַהִין וְנֵסֶךְ רְבִעִית הַהִין יָיִן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד:

מה משמעות הביטוי "נסך"? (ואין לבלבל עם הביטוי המושאל שמשמש אותנו ליין שאסור בשתיה)

מסביר רש"י

ונסך - לספלים, כמו ששנינו במסכת סוכה (מח א) שני ספלים של כסף היו בראש המזבח, ומנוקבים כמין שני חוטמין דקים, נותן היין לתוכו והוא מקלח ויוצא דרך החוטם ונופל על גג המזבח, ומשם יורד לשיתין במזבח בית עולמים, ובמזבח הנחשת יורד מן המזבח לארץ:

מעניין כיצד פירוש זה מסביר לנו את הביטוי?

לכאורה רש"י מסביר לנו את אופן העבודה דבר שלא עושה בשאר הדברים שישנם בפרשה זו (השמן והסולת).

נפתור שאלה זו בהמשך.

האבן עזרא - הפירוש הקצר מסביר את האופי של היין מדובר ביין מזוג

רבע - או רביעית אחד הוא. יש אומרים כי טעם נסך - להיותו מזוג במים, ודבר הקבלה אמת:

האם יש קשר בין שני הפירושים?

נראה בהמשך

בפרשה הקודמת ישנו פסוק שבקריאה ראשונה אין לו שום קשר ליין הפסוק מדבר על שולחן לחם הפנים

שמות פרק כה פסוק כט

וְעָשִׂיתָ קְּעָרֹתָיו וְכַפֹּתָיו וּקְשׂוֹתָיו וּמְנַקִּיֹּתָיו אֲשֶׁר יֻסַּךְ בָּהֵן זָהָב טָהוֹר תַּעֲשֶׂה אֹתָם:

מסביר שם רש"י

אשר יסך בהן - אשר יכוסה בהן, ועל קשותיו הוא אומר אשר יוסך, שהיו עליו כמין סכך וכסוי, וכן במקום אחר הוא אומר (במדבר ד ז) ואת קשות הנסך וזה וזה, יוסך והנסך, לשון סכך וכסוי הם:

וכך הסביר גם הרשב"ם

"...ולפיכך נקראין במקום אחר קשות הנסך, שמסככין על הלחם בין לחם ללחם"

נציין עוד פסוק לפני שנמשיך

במדבר פרק כח

וְנִסְכּוֹ רְבִיעִת הַהִין לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד בַּקֹּדֶשׁ הַסֵּךְ נֶסֶךְ שֵׁכָר לַה':

רש"י

בקדש הסך - על המזבח יתנסכו:

כלומר יש להבין את המילה "נסך" כמו שאנו מתבטאים: "לנסוך ביטחון"

דהיינו מלשון לעטוף דבר או לכסות דבר.

כעת מובנים דברי רש"י בפרשה היין נשפך על הספלים וממילא כיסה אותם, כלומר רש"י רוצה לפרש כיצד היין שייך בו הביטוי "נסך" שמשמעותו כיסוי.

וכן בהמשך: "ונופל על גג המזבח" (או שהוכחה של רש"י רק מכאן).

באותו כיוון ניתן להבין גם את האבן עזרא מדובר ביין מכוסה, המים כיסו את היין.

זה לא חייב להיות ביטוי שלילי (כפי המחשבות שלנו כיום)

יתכן שהיין היה לא ראוי לשתייה ללא תוספת מים שתכסה את הקשיות שלו.

ויתרה מכך נראה שהטיפול במזיגה היה עניין למומחים שכן כמות גדולה של מים מאבדת את היין.

ביטוים דומים  הם "הממסך" ו"המסכה"

ישעיהו פרק סה, יא

וְאַתֶּם עֹזְבֵי ה' הַשְּׁכֵחִים אֶת הַר קָדְשִׁי הַעֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן וְהַמְמַלְאִים לַמְנִי מִמְסָךְ:

רש"י

ממסך - יין מזוג במים כמשפטו כמו לחקור ממסך (משלי כג) מסכה יינה (שם /משלי/ ט)

רד"ק

והממלאים למני ממסך - וכן ממלאים, כלומר משלימים ממסך יין, ר"ל נסך למני והוא שם כוכב ...:

רש"י מפרש כמו האבן עזרא דהיינו מזוג במים לפי דברנו אין כאן סתירה כי מזוג במים הכוונה מכוסה במים. הרד"ק הדגיש את הנקודה של השפיכה.

רש"י הביא את הפסוק במשלי נציץ גם שם

משלי פרק כג, ל

לַמְאַחֲרִים עַל הַיָּיִן לַבָּאִים לַחְקֹר מִמְסָךְ:

רש"י

לחקור ממסך - שחוקרין ובודקין היכן מוכרין יין טוב:

מצודת ציון

ממסך - ענין מזיגה והוא תערובת המים ביין כמו מסכה יינה (לעיל /משלי/ ט):

כפי שאמרנו אמנם מדובר על תערובת מים ויין אך במובן החיובי של התערובת

הוכחה לכך,

משלי פרק ט פסוק ב

טָבְחָה טִבְחָהּ מָסְכָה יֵינָהּ אַף עָרְכָה שֻׁלְחָנָהּ:

מסביר שם רש"י

טבחה טבחה מסכה יינה - מזגם במים כמו יין חזק שאינו ראוי לשתות חי:

ובמיוחד ברש"י ישעיהו פרק יט

מסך בקרבה - משקה מזג להם בתוכה ...לשון מסכה יינה (משלי ט) עירוב משקה בחבית עד שמעמידו בטעמו קרוי מסך:

יש שמתנגדים לביטוי ממסך ביינות המכונים בלע"ז בלנדים מכיוון שראינו שהוא יין מעורב עם מים, אבל זאת לא טענה כי העירוב הוא חיובי ולא שלילי.

אני מתנגד לביטוי הזה מסיבה אחרת  כי האומנות בבלנד היא לא להסתיר תכונות של יין או טעמים אלא ליצור דבר חדש שמשולב מממספר יינות בעלי תכונות שונות. מה שא"כ עם מיים שעשו רק פעולת מיתון לתכונה חזקה מאד.

ישנה הצעה של מילון שקד לקרוא לבלנד יין רקח

הביטוי הזה מופיע בשיר השירים נבחן אם הוא מתאים

שיר השירים פרק ח, ב

אֶנְהָגֲךָ אֲבִיאֲךָ אֶל בֵּית אִמִּי תְּלַמְּדֵנִי אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח מֵעֲסִיס רִמֹּנִי:

זה שהביטוי רקח הוא מלשון תערובת נוכל לראות זאת כבר בפרשה הבאה כאשר נדבר על הקטורת: "וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ מְמֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ:"

מ"מ לעניין הפסוק היחיד בתנ"ך  שמצמיד את היין לשורש ר.ק.ח

ישנם שמבינים זאת כמילה נרדפת לנסכים,

רש"י - אשקך מיין הרקח - נסכים:

אבן עזרא -מיין הרקח - הוא ניסוך היין:

אך המלבי"ם מסביר

שאנהגך ואביאך אל בית אמי שהוא גויתי, ושם תלמדני תורתך ומצותיך, שהם עבודות שאעבוד אותך בהיותי מתהלך בלבוש עור ובשר, ואני אשקך מיין הרקח (היין רומז על ההשגה בכל הספר כנ"ל ב' ד"ה, ד' יוד) ר"ל שתקבל נחת מן עיוני ומושכליי שהם מרוקחים, ר"ל מעורבבים עם מושגים הנלקחים מיין הזמן והמקום כפי שתשכיל הנפש בעודה קשורה בגוף, (וזה נקרא יין הרקח ממולח בתערובות בשמים, כי ההשגה הזכה שתשכיל הנפש המופשטת מגויה הוא יין חמר בלתי מרוקח), וכן מעסיס רמוני שהם המע"ט, כי הרמון בכל הספר ירמוז על תרי"ג מצות כמספר גרעיני הרמון, (כנ"ל ד' ג' ואיוב ז' י"ג):

שוב פעם זה לא הבלנד שלנו.

אבל באמת בפורים מי ידע להבחין כולם עם מסכות.

פורים שמח

שמות (ל, לד-לו)

וַיֹּאמֶר ה'  אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה בַּד בְּבַד יִהְיֶה:

וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ מְמֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ:

וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה לִפְנֵי הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה קֹדֶשׁ קָדָשִׁים תִּהְיֶה לָכֶם:

הפעם לא נדבר על הרקח על זה דיברנו פעם שעברה

אלא על ביטוי אחר שקיים כאן "ושחקת ממנה הדק"

המדרש מקשה קושיה לאור פסוק אחר שנמצא בספר ויקרא שמשמע שישנה כפילות.

ויקרא (טז, יב)

וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ מִלִּפְנֵי ה' וּמְלֹא חָפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה וְהֵבִיא מִבֵּית לַפָּרֹכֶת:

ילקוט שמעוני תורה פרשת כי תשא רמז שפט

תנו רבנן היו מחזירין אותה במכתשת פעמים בשנה בימות החמה מנערה כדי שלא תתעפש, בימות הגשמים צוברה כדי שלא תפוג את ריחה וכשהוא שוחק אומר הדק היטב היטב הדק ושלשה מנים יתרין שמהן כהן גדול מכניס מלא חפניו ביום הכפורים נותן אותו למכתשת מערב יום הכפורים ושוחקו יפה כדי שתהא דקה מן הדקה, דתניא דקה מה תלמוד לומר והלא כבר נאמר ושחקת ממנה הדק ומה תלמוד לומר דקה שתהא דקה מן הדקה, אמר מר כשהוא שוחק אומר הדק היטב מסייע ליה לרבי יוחנן דאמר רבי יוחנן כשם שהדבור רע ליין כך הדבור יפה לבשמים.

המדרש מלמד אותנו בדרך אגב תובנה ייננית

הדיבור רע ליין

דהיינו היין לא רק שצריך להישמר במקום קריר ובלי תנודות גם ויברציות הקול מזיקות לו

ולכן במרתפי היין בפשטות יש לשמור על שקט

מי היה מאמין שלכאלה רזולוציות דקות ידעו חז"ל להגיע

מעניין האם תובנה זו מקובלת/מוכרת כיום אצל הייננים,

ומבחינתנו כשאנו באים  לקנות מקרר נדאג שלא ירעיש.  

המקור לאמירה לחיים

שמות פרק לח פסוק כא

אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן:

המדרש בא לענות על השאלה מה היא העדות שמעיד המשכן?

המדרש עונה מה שעונה, אך תוך כדי דיון, המדרש עובר להסביר כיצד חוקרים את עדי הנפשות ואת שאר סדרי הדין.

וכאן מגיעה נקודה יננית מעניינת

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת פקודי סימן ב

ד"א משכן העדות עדות לכל האומות שנתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל על מעשה העגל, כיצד כשעשו אותו מעשה עמד משה ולמד עליהם סנגוריא עד שנתרצה להם הקדוש ברוך הוא, אמר משה רבש"ע ומי מודיע לאומות שנתרצית, א"ל לך אמור להם ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כה), לכך כתיב משכן העדות שהמשכן מעיד שהשכינה בישראל, דבר אחר משכן העדות שהעיד להם לישראל שאם יהיו כופרין בו ולא ישמרו מצותיו וחקותיו שיתמשכן ב' פעמים כמו שפרשנו לעיל שהשוה עשיית המשכן לבריאת שמים וארץ וכמו משכן העדות כך אמר העדותי בכם היום, וכן עשה התראה הנביא בשמים כשכפרו ישראל בהקב"ה ואמר שמעו שמים והאזיני ארץ כי ה' דבר בנים גדלתי ורוממתי וגו' (ישעיה א) כלומר כמו שהעדותי בפניכם ואתם עדים על ישראל שלא יכפרו בי שמעו כי אני גדלתים ורוממתים והם פשעו בי, כיצד חוקרין את העדים כמו שאמר הכתוב 'ודרשת וחקרת ושאלת היטב' (דברים יג), העת שחוקרין העדים על העבירה שאדם עושה יוצאין הסנהדרין וכל ישראל עמם לרחוב העיר ומוציאין לשם לאיש שהוא מחוייב סקילה או אחד מארבע מיתות ב"ד ויוצאין שנים מהם או ג' הגדולים מהם ודורשין לעדים וכששבין מלחקור אומר להם סברי מרנן והם אומרים אם לחיים לחיים ואם למיתה למיתה, אם הוא מחויב סקילה מביאין לו יין טוב וחזק ומשקין אותו כדי שלא יצטער מן הסקילה ובאין העדים ועוקדין לו ידיו ורגליו ושמין אותו בבית הסקילה ולוקחין העדים אבן אחת גדולה שימות בה ושמין אותה על לבו, כיצד שמין אותה על לבו שמין אותה בעליה אחת כדי שלא ישים האחד חלקו קודם חברו אלא שישימו אותה ביחד על לבו כדי לקיים מה שכתוב (שם /דברים י"ז/) יד העדים תהיה בו בראשונה (שם) ומאותה שעה ואילך כל ישראל פטורין לרגום אותם באבנים וכן עושים לכל מיתה ומיתה שהוא חייב למות מיתת ב"ד, וכן שליח צבור כשיש בידו כוס של קדוש או של הבדלה והוא אומר סברי מרנן ואומר הקהל לחיים כלומר כי לחיים יהא הכוס.

פרשת ויקרא

ויקרא ב, א

וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לה' סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה:

בדרך כלל שותים יין עם אוכל

וכך זה בדרך כלל בקורבנות

אבל אנו לפעמים שותים גם יין לבד

האם יש לזה מקבילה במזבח

מתברר שהתשובה ע"פ המדרש היא חיובית.

ספרא ויקרא - דבורא דנדבה פרשה ח

ומנין שהיחיד מתנדב יין נאמר הבא בהמה והבא מנחה חובה לה הבא בהמה והבא יין חובה לה מה מנחה שהיא באה חובה עם הבהמה באה נדבה בפני עצמה אף היין שהוא בא חובה עם הבהמה יבא נדבה בפני עצמו.

מה למנחה באה נדבה בפני עצמה שכן באה חובה בפני עצמה, יבא יין נדבה בפני עצמו שכן אינו בא חובה בפני עצמו, הואיל ואינו בא חובה בפני עצמו לא יבא נדבה בפני עצמו, תלמוד לומר קרבן מלמד שהיחיד מתנדב יין מכמה לא יפחות משלשת לוגין.

מ"מ המנימום הוא לפי הגר"ח נאה קצת יותר מליטר ולפי החזו"א קרוב לשני ליטר

גם אם נאמר שהיה שני שליש מים זה עדיין אומר ששתיה סתמית ללא אוכל אמורה להיות כחצי בקבוק

טוב הגזמנו אבל שליש לא יזיק לאף אחד.

על היין ועל החומץ

ישראל מול עמלק

ויקרא ו, יג

זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב:

כידוע לנו האויב הגדול ביותר של היין זו היא חומצת VA

כאשר היא במינון גבוה לא ניתן להתגבר עליה, ויש לדאוג שהיא לא תהיה

כנראה לאהרון הכהן הייתה מעלה להתגבר ולקרב את המקבילה הרוחנית שלה (=עמלק)

השם משמואל מסביר זאת ע"י עצם זה שהכהנים אוכלים (פעולה חומרית) ובעלים מתכפרים (פעולה רוחנית)

שם משמואל ויקרא פרשת צו שנת תרע"ב

במד"ר (פ' ח') זה קרבן אהרן ובניו, זש"ה ויאמר להם מהאוכל יצא מאכל וכו' והי' שמשון תמה בלבו ואמר ארי אוכל כל החיות ועכשיו יצא ממנו מאכל, כך אהרן אוכל כל הקרבנות ועכשיו יצא ממנו קרבן ואיזהו זה קרבן אהרן ובניו. יש לפרש דהנה (פסחים נ"ט ב) כהנים אוכלים ובעלים מתכפרין, והנה ידוע שהכפרה דקרבנות היא מחמת דכל העולמות מתקרבים מחמת הקרבן כמ"ש הזוה"ק היפוך עבירה דכתיב (משלי ט"ז כ"ח) ונרגן מפריד אלוף, ע"כ הוא תיקון וכפרה על עבירות. ולפי"ז יש להבין הכפרה של אכילת הכהנים מהי...

והנה מנחה שקומצין ממנה הקומץ להקטיר לגבוה היינו שכל חלקי הקדושה שהיו מפוזרים בכל המנחה נקבצו באו כולם בקומץ ועולין לגבוה והשיריים נאכלין לכהנים, והקומץ במקום הדם שבמזבח, שהדם הוא הנפש ובו נקבצים כל חלקי הקדושה והחיות של הזבח, והקומץ לגבי שיריים הוא כערך הנפש לגבי הגוף שהיא פנימיות המנחה ונקרא אזכרתה כי זכירה היא פנימיותו של דבר, וכן שבת יומא דנשמתא כתיב בי' זכור, ונבחר הקומץ לגבוה כמו שנבחרה הנשמה מהגוף, כמ"ש בזוה"ק שהקב"ה אתרעי בנשמתא דבר נש ולא בגופא, וע"כ כהנים שגם גופם במדרגת נשמה ע"כ כולה כליל ואין בה קמיצה. ובזה יובן טעמו של ר' שמעון דס"ל מנחת חוטא של כהנים נקמצת והקומץ קרב לעצמו והשיריים קריבין לעצמן, דמאחר שהוא חטא חטא שוגג זה מתיחס לגוף ולא לנשמה, שוב א"א שיהי' גופו עוד במדרגת נשמה, ודי שזה קרב לעצמו וזה קרב לעצמו. ורבנן סברי דמ"מ מאחר שאין נפסל מהכהונה, ואפי' כ"ג שסרח מלקין ומחזירין אותו ואין למעלתו השתנות, ע"כ אין בו קמיצה כלל:

בפדר"א המשיל את השבת לכוס יין ואת עמלק לכוס חומץ, ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שכחו של עמלק הוא כח פנימי רע, וזה שהמשילהו לחומץ שהוא נמי פנימיות כמו יין אלא שזה טוב וזה רע, וע"כ כמו ששבת הוא פנימיות יומא דנשמתא כן לעומתו עמלק בטומאה, וע"כ כחו כ"כ גדול כי כל דבר פנימי יש לו כח גדול, עכת"ד. ויש לי להוסיף בזה דברים עפ"י מה שאמרנו שעמלק הי' בו ניצוץ קדוש והפכו לרע, זה הוא ממש כחומץ שהי' מתחילתו יין ונתקלקל. ולפי"ז יש לפרש דברי ש"ס ר"ה (ג' א) וישמע הכנעני מלך ערד [שהוא עמלק] שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד שנאמר ויראו כל העדה אל תקרי ויראו אלא וייראו, והיינו לפי שאמרנו בדיבור הקודם שאהרן זכה שנתגבר בו כח הפנימיות עד שהחזיר גם את החיצוניות שלו למדרגה פנימית, ע"כ עמלק הוא ממש היפוך אהרן, זה הפך גם את החיצוניות למדרגה פנימית וזה הפך את הפנימיות שלו לרוע מדרגה חיצונית, כי כל הצד הרע מתיחס לחיצוניות והצד הטוב לפנימיות, ועמלק שקלקל את הפנימיות שלו והפכו לרע הוא בהיפוך מאהרן:

והנה ידוע כשזה קם זה נופל, וע"כ כל ימי אהרן שהי' הכל במדרגה פנימית נפל כח עמלק שהי' לו כח פנימי כנ"ל ונשאר לו רק כח חיצוני לבד ע"כ לא הי' כחו גדול, אך כשמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד קם החמס למטה רשע, ולעומת שהיו ישראל דבקים בכח פנימי וע"כ הי' משכנם תוך ענני כבוד, עתה וייראו שנתגלו, ונתחזק בעמלק כח פנימי שלו לרוע, והסתיר עצמו בכסות ולשון של כנעני, לעומת שבעוד אהרן הי' קיים לא הי' יכול להסתיר עצמו, והיתה עצת ישראל שדבקו עצמם בנדר, וידוע שנדר הוא לשון נ' דר שהוא כח פנימי נעלם, ע"כ נפל כח פנימי של עמלק ונשאר בחיצוניות שלא הי' כחו כ"כ והחרימו אותו:

השכר הגשמי/רוחני למי שמהדר ביין

ויקרא (יא, מז)

לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל:

כידוע ניתן לעשות הבדלה גם על חמר מדינה (שו"ע או"ח סימן רצו סעיף ב), אך מי שמהדר ומבדיל על יין יש לו שכר מרובה

צריך להבין שלמרות שחז"ל מרבים לדבר על היין עדיין היין היה יקר והמשה היותר זמין היה שיכר בדרך כלל שיכר תמרים. כיום היין זול וקשה מנטאלית להבין את דברי חז"ל.

המדרש בילקוט דן בסמיכות שיש בין סוף פרשת שמיני לתחילת פרשת תזריע.

ילקוט שמעוני תורה פרשת שמיני רמז תקל

"ולהבדיל בין הטמא ובין הטהור וסמיך ליה אשה כי תזריע וילדה זכר, ר' יהושע בן לוי אמר הויין לו בנים הראוין להוראה דכתיב ולהבדיל ולהורות, א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן כל המבדיל על היין במוצאי שבת הויין לו בנים זכרים דכתיב ולהבדיל בין הקודש ובין החול וסמיך ליה אשה כי תזריע וילדה זכר, ר' יהושע בן לוי אמר הויין לו בנים ראוים להוראה דכתיב ולהבדיל ולהורות".

והרעיון פשוט מי שמבין שהוא עושה מצוות בהידור ולא רק לצאת ידי חובה

הוא לא מחפש תירוצים

אדם כזה גם בחינוך הילדים יצליח ויהיו לו בנים הראויים להוראה.

היין הוא טעמו של הדבר

ויקרא (י א)

וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם:

השפת אמת מסביר את דברי המדרש שטוען שהחטא של נדב ואביהוא היה שנכנסו שתויי יין.

מ"מ מההסבר שלו אנו לומדים מה משמעותו של היין

במדרש הוא נחשב לטעם המצווה (הם סברו שאפשר להסתפק בזה בלא קבלת עול הציווי)

משמע שבפשט יין הוא הטעם של הסעודה.

דאם לא כן לא היו ממשילים בזה.

שפת אמת ויקרא פרשת שמיני שנת תרלו

בשם אמו"ז ז"ל על הפסוק אשר לא צוה אותם. ללמוד כי העיקר כח כל מעשה האדם מצד ציווי ה'. כי כל שכל אדם בטל לכח זה. והנה נדב ואביהוא היו צדיקים גדולים ועשו לשם שמים רק שהיה חסר הציווי. ויש ללמוד קו"ח מדה טובה מרובה א"כ מי שעושה רצון הבורא אף שאינו יודע טעם הדבר לעשותו בכוונה רצויה. הרי זה הכח מצד פקודת ה'. כמאמר אשר קדשנו במצותיו וצונו. כח ציווי זו חשוב מן הכל. וי"ל מ"ש שתויי יין נכנסו כי השגת הטעמים נקרא יין יינה של תורה. אעפ"כ צריך להיות רק בפקודת המלך. ולאשר השגתם גבר להם לעשות גם אשר לא צוה ה' נק' שתויי יין נכנסו. ועפי"ז נפרש טובים דודיך מיין. כלומר התדבקות והתקרבות ה' אשר קרבנו אליו טובים מכל השגת שכל האדם:

הכרם הצד החיצוני והפנימי

ויקרא (יב ב)

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר..."

ויקרא רבה (וילנא) פרשת תזריע פרשה יד

"אשה כי תזריע הה"ד (תהלים קלט) אחור וקדם צרתני"

שפת אמת ויקרא פרשת תזריע

במד' אחור וקדם צרתני כו'. כי כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו הכל לכבודו ברא. אכן יש נבראים שאין כבודו יתברך ניכר בהם בהתגלות. וזה נקרא אחור כי סוף כל סוף נולד מהם התגלות כבודו יתברך ורצונו ע"י סיבות קרובות ורחוקות. ויש ע"י פושט צורה ולובש צורה כמו דצח"מ שמתעלין דרך מדרגות. וזה החילוק בין עליונים שהם בחינת פנים וקדם שאין להם השתנות וששים ושמחים לעשות רצון קונם בלבד. אבל התחתונים הם בחינת אחור לכן משתנים מצורה לצורה ומתים. ... האדם הוא כולל אחור וקדם כי נשמתו חלק אלקי ממעל. והגוף הוא בחינת אחור. ובאמת הכל תלוי בו. ולכן יש בו ב' הכוחות שיברר כבודו יתברך גם באלה הברואים התחתונים. כמ"ש עם זו כו' תהלתי יספרו. היינו בעוה"ז שצריך עדות לברר שהכל לכבודו ברא. לכן כתב שחורה אני ונאוה. כי חלק הגוף שחורה. ונאוה חלק הנפש. אכן בזמן המקדש היה מתגלה הארת הנשמה והיה ניכר שבחן של בנ"י. כי הגם שמתלבשים בגופים הנשמה מאיר בהם. ועתה בגלות כתב אל תראוני שאני שחרחורת. לשון כפול שנראה כאילו גם הפנימיות שחור ושהם שחורים בעצם. והטעם שמוני נוטרה את הכרמים הוא מלבוש החיצון הגוף שהוא כדי לתקן כל הברואים. כרמי שלי הוא צורה הפנימית לא נטרתי. אבל באמת חלק הפנימיות נמצא לעולם בנפשות בנ"י. רק כפי עבודת האדם מתגלה ומאיר בו. ולכן יש ערלה בגוף ונתן הקדוש ברוך הוא לבנ"י ברית מילה שהיא התגלות הפנימיות. ובמדרש תן חלק לשבעה וגם לשמונה ימי מילה. שלכן יש באדם אחור וקדם שיהי' חלק בז' ימי הבנין וגם לשמונה הוא חלק הפנימיות עלמא דחירות. והוא עדות כי נפשות ב"י הם בני חורין ואין משתעבדין אל החומר בעצם. וגם לשון ריבוי. כי צריך האדם לעסוק יותר בקביעות בחלק הפנימיות:

יש להבין מדוע הכרם יכול להיות גם המלבוש החיצוני וגם הצורה הפנימית?

(דרך אגב כידוע כרם הוא לא רק כרם ענבים אלא גם כרם זיתים)

והנה כל צמח באופן עקרוני מגדלים אותו או לאכול אותו כמות שהוא או ע"י עילוי מסויים.

כדוגמת תפוחי עץ ואגסים ועגבניות וכד' מגדלים אותם באופן עקרוני לאכול אותם כמות שהם.

מאידך חיטים ותפוחי אדמה וקטניות צריכים עילוי מסוים בכדי לאכלם בחיטים הפעולה ארוכה היא גם טחינה גם לישה וגם אפיה בכדי לעשות את הלחם בשאר הדברים מספיק בבישול.

מיוחד הוא הכרם שיש בו גם פירות למאכל וגם משקה לשתיה

אך המשקה הוא תוצאה של הסתכלות פנימית של הכרם הוא אכן סוד

רק מי שיש לו את המבט הפנימי מסוגל לקחת את הפירות של הכרם ולעשות מהם יצירה חדשה שמקבלת ביטוי בברכה ראויה (בפה"ג).

דרך אגב הגמרא בברכות דנה לגבי ברכה מיוחדת לשמן זית אבל מבחינה טכנית זה לא מעשי.

מאידך שאר הפירות כאשר נסחטים הגמרא קוראת לזה זיעה בעלמא.