כתב רש"י דבריו ברוח הקודש? ( theorem )

בעל

<מאידך על רש"י איננו יודעים שהוא היה מקובל או בעל סוד, ודבריו נראים כפשטם. אלמלא עדותו של השל"ה>

ראה במאמרו של השיל עמ' קצד, הע' a108

מיימוני,

המדות יחסיות. לדוגמא, לכאורה הגמרא בעקבות המשנה לא מחשיבה את האמוראים, למעט למשל רב יוסף, כענוים ביחס לתנאים, אולם אם רב יוסף עניו כרבי או שיש לו שייכות למדת הענוה כמו זו של רבי, משמע שאפשר לומר שלא בטלה מדת הענוה אצל האמוראים.

הכוונה בישב על כל טיפת דיו  שבעה נקיים - התכונן והכשיר את כתיבתו כראוי. על רש"י מסופר שבמשך שנים נע ונד במדינות שונות, הלוך ונסוע מרב לרב ומישיבה לישיבה, האזין והקשיב ולמד והתבונן בגרסאות ובפירושים ובדרכי לימוד שונות, בחן היאך מתקבלים קונטרסיו, עד שהוציא דברים לאשורם בפירוש עממי לכלל ישראל. הרמב"ם למד בבקיאות ובעיון את המקרא, המשנה והתוספתא, ספרא וספרי, התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי, ואת ספרות הגאונים, בטרם חיבר את משנה תורה כסיכום כולל של התורה שבעל-פה. כלומר, כתיבתם של רש"י והרמב"ם חתומה בחותם הענוה: משה קיבל תורה מסיני.

בעל

כוונתך שיש משמעות נוספת למונח "רוח הקודש". אולי שתים. האחת היא שהכותב מכיר את המציאות המטפיזית שהמקובלים מאמינים בה ומשרתים אותה (גילוי נאות והכרחי: לדעת כותב שורות אלו זו מינות, וכן היא האמת לצערי). השניה - הכותב מתייחס למציאות הזו בכתיבתו, למרות שהקורא התמים לא יהיה מודע לכך.

לשמחתי, איני חושד ברש"י שהוא שותף לאמונות אלו. אבל יתכן מאד שהשל"ה האמין שזה כך.

*****

מ

דבריך הראשונים מחייבים התייחסות ובדיקה של המונח "ענוה" (כבר שכחתי איך הוא מתקשר לכאן). בין השאר, האם זו מידה המתארת את התייחסותו של האדם לזולתו, או את התייחסותו של האדם לעצמו. הלל היה ענו כלפי הפונים אליו כי מחל על כבודו. רבי לא נהג בענווה כלפי סביבתו, אלא זרק מרה בתלמידים והקפיד על כבודו, לפחות לפי המתואר אודותיו.

לגבי ענוה במובן המודרני יותר, שבו אדם אינו מחזיק מעצמו, יש מקבילה לכך גם בתלמוד. "לא מחזיק טובה לעצמו". כגון: איזהו בן עולם הבא, שייף עייל שייף נפיק (אינו מתנשא בהתנהגותו החיצונית) ואינו מחזיק טיבותא לנפשיה. אם כי יתכן ששם המשמעות שונה במקצת.

ועדיין דומה בעיני שהרעיון של ענווה פנימית הוא מאוחר יותר.

הקטע השני בדבריך אינו ברור לי לצערי. האם מי שבודק את כל המקורות שלפניו ומתייעץ עם אחרים הוא הראוי לתואר "עניו"? ואם לא אז לא? איני מוצא כרגע מונח מתאים למי שבודק כל דבר, אבל דומה בעיני שבעברית שלנו התואר המתאים לכך אינו "עניו". זה חידוש שלך.

לגבי נדודיו של רש"י וסיוריו עם קונטרסים, האם זה יותר מאשר מעשיה של פולקלור? האם יש לכך גיבוי במקורות? אולי נישטאיך יודע מאימתי הטענה הזו עולה לראשונה ואולי אתה?

לגבי לימוד כל המקורות, זה לא נכון רק לגבי הרמב"ם, אלא לגבי תלמידי חכמים ברוב הדורות, עד לתקופה האחרונה שלנו, שבה אין מחנכים לעיין במקורות האלו.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

מיימוני,

אומרת המשנה: משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא. רש"י פירש עניו: שפל וסבלן, ופירושו עונה לשתי ההגדרות שכתבת. בירושלמי נאמר: מה שעשתה חכמה עטרה לראשה, עשתה ענוה עקב לסוליתה. רבי שנה הלכות שלו ושל בני דורו בתוספתא של רבי חייא, אולם במשנה שנה רק שמועות שקיבל מפי רבותיו וחכמי הדורות הקודמים, וזה ענוה! וכיוצא בזה רבי אליעזר, בור סוד שאינו מאבד טיפה, מעולם לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו! מהבחינה הזו, הענוה של הרמב"ם היא כלפי כל מקורות ההלכה של חז"ל, ושל רש"י כלפי התלמידים!

מאז שבמהלך תקופת הגאונים התרגלו בהרבה קהילות ללמוד רק גמרא, בכל הדורות היו מעט ת"ח שלמדו באופן מקיף את כל המקורות כראוי. וגם אלה שלמדו תוספתא וירושלמי ומדרשי הלכה, בד"כ לא נתנו להם משקל ראוי ביחס לגמרא, והראיה שאין אף פירוש של הראשונים לתוספתא או לירושלמי, ובזה שהחשיב את כל המקורות הרמב"ם נבדל מרוב רובם של חכמי ישראל הראשונים, למעט רבינו חננאל ועוד. רש"י השתמש בתוספתא בפירושו לגמרא, אולם התלמוד הירושלמי לא היה ברשותו, למעט קצת ליקוטים ממנו.

באשר לחיבור דברים ברוח הקודש, כתב רבי מנחם בן זרח, רב צרפתי-ספרדי מתקופת הראשונים, בספרו "צדה לדרך":

על הרי"ף: "מימות רבינו האי (גאון) לא קם כמוהו ונתפזר חבורו בקצוי האדמה ואמר עליו רבינו יצחק בעל התוספות שילאה בן אדם לחבר חבור כמוהו זולתי ששכינה שורה עליו."

על רש"י: "קודם זמן רבינו שלמה התייר הגדול מהעיר טרוי"ש היו לומדים בפירושי רבינו גרשום מאור הגולה והיו ארוכים מאד. ושרתה רוח הקודש על רבינו שלמה וגברה ידו בגמרא וחבר פירושים על הבבלי בלשון צח וקצר אשר לפניו לא קם כמוהו ואלמלא הוא נשתכחה דרך הבבלי מישראל."

והמאירי כתב על רש"י: "ראש לכל החיבורים שנתחברו דרך פירוש הם פי' רש"י ז"ל, ואם רבו הלוחמים עליו כלי זיינו עליו ותשובתו מתוך דבריו כולם נכוחים למבין, אין מעלתו נכרת רק ליחידים, כי במלה אחת יכלול לפעמים תירוצים של חבילי קושיות, אלא שלא כיוון בהם לעניין פסק הלכה כלל".

 

תוקן על ידי מם80 ב- 24/01/2017 21:03:19

מ
אתה יכול אולי להסביר מה הפליא כ"כ את ר"י בחיבורו של הרי"ף שהוא כתב שאי אפשר היה לחברו בלי רוח הקדש.

בעלבעמיו,

שאלה טובה. ובאותה מדה אפשר לשאול מדוע הראב"ד, שאמר שכבר הופיע רוח הקודש בבית מדרשנו מכמה שנים, כתב: "הנה ראיתי בהלכות הרב אלפסי ז"ל דברים נפלאים ממני, ואולי מבלי ראות עיני, כאשר תכהין עיני הרואה כאשר יסתכל בעיני השמש מפני חלישות טבעו". רבי משה אבן עזרא, שהכיר היטב את הרי"ף, כתב עליו: "הוא היה בעל רגש דתי חזק, שאי-אפשר למצוא דוגמתו, ובעל שכל בהיר, שאין משלו; חכמתו היתה עמוקה ואין דומה לה, ועטו מהיר עד שאי-אפשר להתחרות עמו". בסוף תקופת הגאונים ותחלת תקופת הראשונים התקשו בפסיקת הלכה למעשה מהגמרא, עד שבא הרי"ף וחיבר את חיבורו. הרמב"ם החשיב את חיבורו של הרי"ף כמספיק בעד כל חיבורי הגאונים.