|
|
| נשלח ב-26/1/2017 22:24 |
 |
| |
אבל הרמב"ם כותב שרק במידת הענווה שייך ללכת במידת "חסידות" כלומר בקצה האחרון? מהיכן החידוש לומר שגם במידות אחרות אפשר? (הרי הרמב"ם מדגיש ששתי הקצוות אינם ראויות?)
רבי אלעזר איש ברתותא - 1. כתוב שהוא נתן "כל מאי דהוה גביה" - סביר בהחלט לומר שהכוונה "כל מה שאיתו" כלומר בארנקו וכדומה, ולאו דווקא "כל מה שיש לו". 2. גם במקרה הספיציפי המובא שם, משתמע שזה מה שקרה, גם אם היה מדובר בהרבה כסף במיוחד, שהיה מיועד לשמחתו (3. וגם לא ידוע כמה אחוזים זה היה מתוך המתוכנן לאותה מטרה). 4. זאת מלבד העובדה שהגמרא מציינת שכן נשאר לו משהו "איתו"- איתו ממש. 5. וגם מה שהקדיש את החיטים שנתברכו בדרך נס - רש"י דווקא טרח להדגיש שנמנע מלהרוויח מהם - בגלל שהיו תוצר של נס, ואסור ליהנות מתוצר של נס. (6. ומהיכן ידע רש"י שזו הסיבה שלא רצה להרוויח מהם? לפי הדרך של "רש"י ידע כי ברור שביקש לתת טעם וריח מבושם במדרש" - אזי רש"י ידע שאם לא היה איסור ליהנות ממעשה ניסים - הרי שלא היה נמנע). 7. וזאת מלבד העובדה ששם מדובר במקרה מיוחד "יתום ויתומה" - שזה מקרה מיוחד כמו שמוכח גם מסברא 8. וגם מכך שטרח לקבל מהם את המידע הזה - שמדובר ביתום ויתומה, ולפני כן לא אמר כלום.
לגבי פרשנות לאגדות - כמובן שאנו רוצים לרומם את תורת אלוקינו, אבל האם פירוש הדבר להכניס כמה שיותר פירושים אפשריים? והאם פירוש שמסקנתו היא "לא בשמים היא" - "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו" - האם פירוש כזה הוא אינו טוב? והאם הוא לא יותר טוב? והאם סתם לברר מה עשו חכמינו "באמת" ומה כוונת ה' "באמת" האם זה לא חשוב? והאם אינך חושש ל"לא תוסיפו על הדבר אשר אנוכי מצוה אתכם"?
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-26/1/2017 23:06 |
|
| |
אליקים,
הכל טוב ויפה, אולם אם הגמרא מדגישה שהאגדה עוסקת בחסיד, אי-אפשר לפרש אותה רק לפי מידות בינוניות.
ההלכה אומרת בני ביתך קודמים ולא יתן יותר מחומש מנכסיו למצוות. רבי אלעזר איש ברתותא היה תמיד נותן מה שברשותו לנזקקים, עד שגבאי צדקה היו מתחבאים ממנו, כדי שבני ביתו לא יהיו רעבים. הוא נתן את כל הנדוניה של בתו מלבד זוז לנישואי יתום ויתומה. איך זה אפשרי? חכמים קבעו שיעור למצוות. מדאורייתא אין להן שיעור.
יורה דעה, סימן רמט, א: שיעור נתינה (של צדקה), אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים, ואם אין ידו משגת כל כך, יתן עד חומש מנכסיו, מצוה מן המובחר. מה זה ידו משגת? זה כבר תלוי באמונה וברצון ויכולת הנתינה ובבטחון בהשם יתברך.
מכל מקום, אם ברצונך לפרש את האגדה רק לפי הדין, אזי פירש החפץ חיים שמר זוטרא היה דיין, ואי-אפשר שכלי הכסף נגנב ממנו, כי אז אסור היה לו לעשות דין לנפשו כדי שיתן לו החפץ שלו, משמע שכלי הכסף היה שייך לאושפיזו ולכן יכול היה לדון את הגנב.
תוקן על ידי מם80 ב- 26/01/2017 23:31:23
|
|
|
|
| נשלח ב-27/1/2017 00:03 |
|
| |
"הכל טוב ויפה, אולם אם הגמרא מדגישה שהאגדה עוסקת בחסיד, אי-אפשר לפרש אותה רק לפי מידות בינוניות"
א. מי אמר ש"חסיד" בלשון המשנה והגמרא הכוונה דווקא ל"לפנים משורת הדין"? זה נכון לפי שפתם של כמה מתלמידי החכמים, לפחות בהקשרים מסויימים - לא בהכרח שבכל מקום זה הפירוש.
ב. אם הרמב"ם אומר שאסור ללכת בדרכי הקצוות - אזי גם המושג של "לפנים משורת הדין" - לדבריו כנראה צריך להתפרש בדרך אחרת
ההלכה אומרת בני ביתך קודמים
(מן הסתם, אבל האם כתובה הלשון "בני ביתך קודמים"?)
רבי אלעזר איש ברתותא היה תמיד נותן מה שברשותו לנזקקים, עד שגבאי צדקה היו מתחבאים ממנו, כדי שבני ביתו לא יהיו רעבים.
זה בדיוק מה שאמרתי - זה לא כתוב. לא כתוב שבני ביתו היו נשארים רעבים. ייתכן שהיה לו עוד כסף. (הרי אם הוא באמת היה רוצה לתת כל מה שברשותו לנזקקים, היה מטריח את עצמו בשכר כמה פסיעות נוספות עד לבית התמחוי, שבודאי היה בעירו, ואולי לאיזה מרכז צדקה מרכזי, ונותן את כל מה שיש לו. אם גבאי הצדקה התחבאו ממנו - ורק כשהוא רץ אחריהם הוא נתן את כספו - כנראה הוא לא "באמת" נתן תמיד כל מה שברשותו.
הוא נתן את כל הנדוניה של בתו
כבר כתבתי שזה לא בהכרח הכל. הרי ייתכן שהוא קנה את הנדוניא בשלבים
איך זה אפשרי?
נא לזכור שכנראה רבי אלעזר איש ברתותא לא עשה זאת מתוך מחשבה מעמיקה, אלא פשוט היה קשה לו לפגוש גבאי צדקה בלי לתת להם כסף, ועד כדי כך המחסור של העניים נגע לליבו, שהוא לא עמד בפיתוי ונתן את כל מה שבידו. זה לא "מידת חסידות" רגילה.
בכל מקרה אני רוצה להדגיש שוב שיש להפריד בין שני נידונים: האחד - פיזור כספים לצדקה. והשני - ותרנות לגנב. בפיזור כספים לצדקה יש מקום לומר שבמקרים קיצוניים אפשר לעשות מעבר לשיעור הרגיל, גם כאשר במצב רגיל זה נאסר. לעומת זאת במקרה של מר זוטרא מדובר על ויתור לגנב, וזה הרבה פחות סביר.
יורה דעה, סימן רמט, א: שיעור נתינה (של צדקה), אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים, ואם אין ידו משגת כל כך, יתן עד חומש מנכסיו, מצוה מן המובחר. מה זה ידו משגת? זה כבר תלוי באמונה וברצון ויכולת הנתינה ובבטחון בהשם יתברך.
השיעור הוא "אם ידו משגת". לדבריך היה צריך לכתוב שהשיעור הוא "אם ליבו רחב"
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/1/2017 00:05 |
|
| |
אגב, בקשר ליעקב כתוב ש"הצדיקים ממונן חביב עליהם יותר מגופן" - משמע שזו "מידת חסידות" שלהם.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/1/2017 00:39 |
|
| |
הצדיקים ממונם חביב עליהם יותר מגופם, והחסידים חבריהם חביבים עליהם יותר מממונם :)
|
|
|
|
| נשלח ב-27/1/2017 01:44 |
|
| |
רבי אלעזר איש ברתותא אומר: תן לו משלו שאתה ושלך שלו.
פירש רבי יונה גירונדי: כי ממון האדם פקדון הוא בידו משל הקב"ה אלא שיש יתרון בו על שאר פקדונות שיכול לקחת ממנו די צרכיו והשאר יתנהו באשר רצון המפקיד מלך מלכי המלכים הקדוש ב"ה אשר צוהו, ויש לשמוח הרבה מאשר יכול להנות מן הפקדון וכי יעשה רצון בעליו מן הנשאר; משל למלך שנתן לעבדו אלף זוזי ואמר לו טול אתה המאה לעצמך ותן התשע מאות לתשעה בני אדם, והלא שמח הוא, וכן בדוד הוא אומר כי ממך הכל ומידך נתנו לך.
הבעש"ט פיזר צדקה יותר מחומש, וכשנשאל על כך שנאמר "אל יבזבז יותר מחומש", השיב שהמבזבז הוא מלשון ביזה, כלומר מי שאינו נותן משמחה רק כמו גוזל את נפשו, לזה נתנו חכמים שיעור שלא יתן יותר מחומש, אך מי שנותן בשמחה ויש לו תענוג מזה שנותן - אין שיעור לדבר.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/1/2017 15:06 |
|
| |
הא הלכה הא סברא, והא וורטים.
(אני אמרתי לך הלכות וסברות, ואתה עונה לי בוורטים)
ועוד, עשיתם לכל החסידים חסידים שוטים.
|
|
|
|
| נשלח ב-29/1/2017 02:11 |
|
| |
לרמב"ם בפירושו למשנה חומש חובה ויותר מחומש מדת חסידות, ויש כמה אופנים היאך ליישב את דבריו עם מה שכתב במשנה תורה. עיין תל תלפיות גליון 8, שיעור מפי הרב מרדכי גרוס. מכל מקום, הבית יוסף חילק בין ידו משגת, לבין אין ידו משגת כל כך. ועיין מה שכתב על כך הרב משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה, אורח חיים חלק ה, סימן מג. החת"ס והנצי"ב כתבו שמעיקר הדין חייב לבזבז כל הונו וכל פרנסת יומו על מנת לתת לעני כדי מחסורו, וחכמים פטרו מיותר מחומש משום כבוד הבריות. וזו תקנת אושא. ועיין מחלוקת רבי אלעזר בן עזריה ורבי אליעזר (פירוש רש"י ל-ערכין כח. חומש). הלומד את הסוגיה בעיון, ימצא כי דברי הבעש"ט אמת לאמתה.
|
|
|
|
| נשלח ב-30/1/2017 16:22 |
|
| |
איך שאשכול מתפצל לו לנושאים חדשים....
מ היקר
התוכל להביא מראי מקומות אצל אותם פוסקים לטענה שאדם חייב לתת את כל הונו ואת כל פרנסת יומו לתת לעני כדי מחסורו?
האם הכוונה היא גם שאדם צריך לוותר על ארוחת יומו ולצום כדי לתת לעני הרעב אוכל? (והרי זה שלא כר"ע שאמר חייך קודמין לחיי אחיך, או שמא יש לחלק ששם בסכנת מיתה וכאן ברעב).
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
| נשלח ב-30/1/2017 19:05 |
|
| |
מיימוני,
צודק. הייתי צריך לדייק בניסוח. התכוונתי כל פרנסת יומו לאחר שכבר אכל כדי צורכו באותו יום. ונכון לנסח: מותר פרנסת יומו, ולא כל פרנסת יומו.
חת"ם סופר, יורה דעה, סימן רכ"ט: מדין תורה כל שיש לו פרנסת יומו צריך ליתן המותר לעני רק חייו קודמים, אבל כל שיש לו די פרנסת יומו יתר שאר ממונו לעני הצריך, רק באושא התקינו שלא יבזבז האדם יותר מחומש וסמכוהו על קרא עשר אעשרנו לך.
תוקן על ידי מם80 ב- 30/01/2017 19:20:37
|
|
|
|
| נשלח ב-31/1/2017 03:55 |
|
| |
מם
שו"ת שבט הלוי חלק ה סימן קלא, ד:
"בתשובת ח"ס יו"ד סי' רכ"ט כ' תו"ד וז"ל דודאי משמע מדין תורה כל שיש לו פרנסת יומו צריך ליתן המותר לעניים רק חייו קודמים אבל כל שיש לו די פרנסת יומו יתן שאר ממונו לעני הצריך רק באושא התקינו שלא יבזבז אדם יותר מחומש וסמכוהו אקרא עשר אעשרנו לך וכו' יעש"ה, והנה אם כוונת הח"ס פרנסת יומו אותו יום כמשמעות לשונו הוא חידוש עצום דיהי' חייב מה"ת למסור כל ממונו לצדקה ולהשאיר עצמו ערטילאי, ואמנם גם אם הפירוש פרנסת יום יום ור"ל לזמן ממושך כל יום ויום, וחייב מה"ת ליתן כל ממונו לעניים, ורק באושא התקינו והפחיתו מן החיוב דלא יבזבז רק חומש. מכ"מ כבר כתבתי בשבט הלוי ח"ד סי' ס"ד דבעניותי זה צע"ג דמשמעות הש"ס וסוגית הראשונים דגם מן התורה אל יבזבז יותר מדאי והלכה זו היתה מעולם בידם אלא שבאושא נתנו קצבה של חומש לדבר, ודרך זה נראה יותר לולא דברי הח"ס, ועיין במהר"א פולדא פ"ק דפאה, ובשנות אליהו להגר"א ורש"ש שם דדעתם דשיעור חומש מן התורה יעש"ה והיינו דמה"ת אין התחייבות כלל יותר מזה".
תוקן על ידי נישטאיך ב- 31/01/2017 03:56:42
|
|
|
|
| נשלח ב-31/1/2017 08:56 |
|
| |
מ
מעניין אם הגבירים בפרשבורג קיימו את ההוראה של החתם סופר?
וכי כל העשירים היו עבריינים עד שהם נהיו עשירים?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-31/1/2017 13:48 |
|
| |
נישטאיך,
מחלוקת אחרונים אם חומש מהתורה, כפי מהמשתמע מתלמוד ירושלמי פאה, או תקנת חכמים כפי המשתמע מסוגיית התלמוד הבבלי בערכין. ואכן נדרש עיון גדול.
בעלבעמיו,
מאחר שבאושא תיקנו חכמים שהמבזבז לא יבזבז יותר מחומש, ודאי שהעשירים שהיו מפרישים רק חומש למצוות לא היו עבריינים. והלא רבנו תם והראב"ד היו עשירים מופלגים. יש הנהגה מעוני ויש הנהגה מעושר, אחד הממעיט ואחד המרבה ובלבד שיכוון לבו לשמים.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/2/2017 19:53 |
|
| |
מם
מצד ההלכה - אמנם מצווה גדולה לתת צדקה - אבל מצווה יותר גדולה לתת הלוואה כדי שלא יתמוטט מנכסיו. ובכן, קל וחומר לעצמך, שלא תבזבז, אלא תשמור מה שכבר מונח אצלך בין כה וכה, כדי שלא תתמוטט מנכסיך. (נכסיך? האם יש מילה כזאת בכלל?) וזה הרבה לפני תקנת אושא. באושא נתנו לדבר קיצבה - שזה מה שעשו חז"ל באותה תקופה לכל המצוות - כמו שרואים לאורך המשנה.
ועוד - מה צריך לתת לעני? הרי צריך לתת "די מחסורו". אז בוא נתחיל מזה, ש"די מחסורו" לפי הגמרא כולל אפילו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו. רוב בני האדם, אינם בעלי כספת גדולה, אלא יש להם די כסף הנדרש ל-מקסימום דברים מהסוג הזה. וק"ו, אם לעני נותנים סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו, ודאי שאינך חייב לתת את סוסך ועבדיך לאחר. זאת אומרת, זה די מצחיק שבכלל צריך לכתוב את זה, ולהבהיר את זה, אבל מאחר ואתה מתווכח איתי על זה, אז אני כותב. אם תצליח להוכיח לי שמעיקר הדין ומפשט הגמרא מחוייב אדם לתת כל מה שיש לו לעניים - הרי שזה יהיה מפליא מאוד. וגם - רוב העניים אינם צריכים סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו. ככה שלמה שתצטרך לתת להם יותר מהמינימום? ואף מצינו שהגמרא מעבירה ביקורת על עניים שרצו לקבל הרבה.
ומה שהבאת בשם הבעש"ט , לא רק שאינו יכול להיות הפשט - אלא אפילו דיוק או דרש אינו, מכיוון שלפי זה הרי אין צורך לומר "אל יבזבז יותר מחומש", הרי בין כה וכה הוא לא רוצה לבזבז, ואם כן היה על חז"ל לומר: יבזבז לפחות חומש.
למרות שכתבתי מהצד ההלכתי, אני חושב שיותר חשוב כאן "שכל ישר". ו"שכל ישר" זה עוד בשפה מכובדת.
אילו אדם חייב לתת כל פרסת יומו לעני, הרי שאינו יכול לשמור למחר. האם אסור לאדם (לפני תקנת אושא), למשל, להחזיק קרקע לגידול דגן תירוש יצהר ושאר מאכלים? הרי הוא יכול למכור את הקרקע ולתת לעני. ולא עוד, אלא למה מצווה התורה להניח פאה, הרי לדבריך היה צריך במשך כל שבע שנות השמיטה - להפקיר את השדה לאחיך לענייך ולאביונך בארצך. ובמחילה מכבודך, אם כנים דבריך, הרי שאתה כנראה חי בבית מאוד צפוף, כאשר בביתך מתגוררים כל מיני דלים ואביונים, האוכלים מפיתך ושותים ממימיך. האמנם? אם לא, במקום להרביץ תורת-חסד כאן, היה ראוי שתתכבד ותשקה את מימי תורת החסד שלך קודם כל לאותם דלים ואביונים.
תוקן על ידי אליקים7241 ב- 04/02/2017 20:15:33
|
|
|
|
|
| נשלח ב-4/2/2017 22:11 |
|
| |
אליקים,
מלכתחלה לכל אדם בישראל אמור להיות שדה כדי פרנסתו. אולם מאחר שבפועל אין הדבר בהכרח כך, הערבות ההדדית שבני ישראל התחייבו לה לפני מעמד הר סיני מחייבת לפרנס כל עני לפי כבודו, ולפיכך כתב הרמב"ם: חייבין אנו להזהר במצוות הצדקה יתר מכל מצוות עשה וכו'. אפשר לסבור כי אם כל אדם מישראל היה מפריש חומש מנכסיו למצוות, ואם העשירים היו נותנים צדקה לעניים כפי גודל עושרם כחיוב המשתמע מהתלמוד הירושלמי ומהבנת האגרות משה את דברי הבית יוסף, ואם אנשים היו נותנים יותר צדקה כשיש הרבה נזקקים כמשתמע מהתלמוד הירושלמי, היה די פרנסה לכולם. מכל מקום, מדת חסידות היא לפנים משורת הדין, כדברי אבא שאול מה הוא רחום וחנון, אף אתה תהא רחום וחנון. כגון הלל הזקן שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו.
|
|
|
|
|
