המזיקים של המקובלים: עבודה זרה בשם המסורת

עד כמה שידוע לי, זה מתחיל ממחלוקת הרמב"ם והרמב"ן.

ואם נחזור יותר אחורה, זה מתחיל מאחת העבודות של יום הכיפורים.

אני מעתיק בדילוגים:

(ג) בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ ...

(ה) וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח שְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד לְעֹלָה:

...

(ז) וְלָקַח אֶת שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי יְדֹוָד פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:

(ח) וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַידֹוָד וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל:

(ט) וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַידֹוָד וְעָשָׂהוּ חַטָּאת:

(י) וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי יְדֹוָד לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה:

...

(טו) וְשָׁחַט אֶת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם וְהֵבִיא אֶת דָּמוֹ אֶל מִבֵּית לַפָּרֹכֶת וְעָשָׂה אֶת דָּמוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְדַם הַפָּר וְהִזָּה אֹתוֹ עַל הַכַּפֹּרֶת וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת:

(טז) וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם:

(כ) וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְהִקְרִיב אֶת הַשָּׂעִיר הֶחָי:

(כא) וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי ידו יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה:

(כב) וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר:

...

(כו) וְהַמְשַׁלֵּחַ אֶת הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְאַחֲרֵי כֵן יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה:

...

(כט) וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם:

(ל) כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְדֹוָד תִּטְהָרוּ:

(פרשת אחרי מות)

הפרשה עוסקת ביום הכיפורים, היום שבו נמחלים כל עוונותינו. וביום הזה, בין מעשי הקרבנות של כהן גדול, יש גם הפרשת שעיר (זכר העיזים, תיש) שלאחר שהוגרל לתפקיד, ולאחר שהכהן מתוודה עליו את חטאי בני ישראל, הוא אינו קרב לקרבן אלא נשלח אל המדבר. "לעזאזל".

יש כאן כמה שאלות מציקות, ואני מסכם בקצרה.

ראשית, מה זה "עזאזל"?

יש להודות כי המילה אינה מוכרת ויש לגביה השערות שונות. חז"ל פירשו שהשעיר הזה נלקח לראש הר ונדחף למטה עד שהוא נעשה "איברים איברים".

חכמינו אם כן פירשו (או יצרו פירוש – למי שמעדיף גישה כזו) לפיו ה"עזאזל" הוא פשוט מקום גבוה שממנו יושלך השעיר ואיתו העוונות. אפשר לפרש זאת באופן סמלי, בתור טכס שיש לו מניעים אנתרופולוגיים. המתעקש יוכל לטעון שיש כאן לקיחה בפועל של העוונות הקיימים ברמה אונטולוגית כלשהי והעברתם למקום אחר כדי להציל את מי שנשאר כאן, ויש מקבילות לכך בטכסי עמים באותה תקופה.

לפי הגישה שאפשר לייחס לרמב"ם, אין ממשות לעבירות. זה הכל סמלים. כדי לחוש אותו נקיון פסיכולוגי של טהרה מעבירות הן מורחקות למקום הרחוק ביותר.

אבל גם אם מישהו ירצה לחלוק על הרמב"ם, והרי הרמב"ם הוא רק פרשן, יש לשים לב: לפי חז"ל, , העוונות נשמדים עם השעיר. השעיר אבד. הוא בוודאי לא סוג של קרבן לישות כלשהי, חלילה וחס.

אבל יש גם מקורות אחרים, לצערנו. כן, לצערנו!

כאן עלי לתקוף אחד הגדולים והמפורסמים שבכל הדורות. מסתבר שהיה עלי לפחד יותר לצאת נגדו. אבל אני גם חושב שאסור לשתוק. וכיון שאני מאמין שהתורה אמת, ויש עולם הבא, אני סבור שאותו אדם גדול ישמח בכך שאתקן את דבריו.

מיהו אותו אדם גדול שטועה ומטעה?

רבי משה בן נחמן, הרמב"ן.

איך זה? כך.

לפי הרמב"ן, השעיר הוא קרבן לישות אלילית שקיימת במציאות. שר המדבר.

צוה הקדוש ברוך הוא ביום הכפורים שנשלח שעיר במדבר לשר המושל במקומות החרבן, והוא הראוי לו מפני שהוא בעליו

(רמב"ן פרשת אחרי מות וכל הציטוטים משם, פרק טז ח)

ואם תשאלו את הרמבן איך אפשר להביא קרבן כזה, הרי זו עבודה זרה. הוא יענה:

ואין הכונה בשעיר המשתלח שיהיה קרבן מאתנו אליו חלילה, אבל שתהיה כונתנו לעשות רצון בוראנו שצונו כך:

והמשל בזה, כמי שעשה סעודה לאדון וצוה האדון את האיש העושה הסעודה תן מנה אחת לעבדי פלוני, שאין העושה הסעודה נותן כלום לעבד ההוא ולא לכבודו יעשה עמו, רק הכל נתן לאדון והאדון נותן פרס לעבדו, ושמר זה מצותו ועשה לכבוד האדון כל אשר צוהו, ואמנם האדון לחמלתו על בעל הסעודה רצה שיהיו כל עבדיו נהנין ממנה שיספר בשבחו ולא בגנותו:

הרמב"ן אם כן מודע לכך שיש בעייתיות בפירוש שלו. והוא עונה תשובה בת שני חלקים.

קודם כל: אסור להביא קרבן כזה. חלילה.

שנית, ה' בעצמו אמר להביא את השעיר בתור "מנה" לשר המדבר, שסוף סוף הוא עבד ה'.

והנה, אמנם הרמב"ן כאן אינו כותב שהעבירות קיימות במציאות וצריך להוביל אותן, אבל הוא בהחלט מאשר את קיומם של מלאכים, מזיקים ועוד.

אותו עזאזל מדברי הוא ישות רבת תפקידים. הנה כך כותב אודותיו הרמב"ן, אודות אותו "שר המושל במקומות החרבן"

... מאצילות כחו יבא חורב ושממון

כי הוא העילה לכוכבי החרב והדמים והמלחמות והמריבות והפצעים והמכות והפירוד והחרבן,

והכלל נפש לגלגל מאדים,

וחלקו מן האומות הוא עשו שהוא עם היורש החרב והמלחמות,

ומן הבהמות השעירים והעזים,

ובחלקו עוד - השדים הנקראים מזיקין בלשון רבותינו,

סיכום ההנחות האונטולוגיות (הטענות או המשפטים לגבי מה שיש במציאות):

יש מזיקים.

יש שליטה של כוכבים.

יש ממונה על שהוא שר המדבר ומאציל דברים רעים לישים רעים.

אבל למען האמת זה מתחיל לפני הרמב"ן.

דברי הרמב"ן אינם המצאה שלו. הוא מצא אותם בחיבור עתיק יותר, המיוחס לרבי אליעזר.

ומפורש מזה בפרקי רבי אליעזר הגדול (פרק מו),

לפיכך היו נותנין לו לסמאל שוחד ביום הכפורים שלא לבטל את קרבנם,

שנאמר גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל,

גורלו של הקדוש ברוך הוא לקרבן עולה, וגורלו של עזאזל שעיר החטאת וכל עונותיהם של ישראל עליו, שנאמר ונשא השעיר עליו.

בהמשך הציטוט מתבאר שיש סמאל שהנתינה הזו משכנעת אותו ללמד סנגוריה על עם ישראל ואז הכל בסדר. ראו שם ברמב"ן ושם בפרקי דר' אליעזר.

למעשה, הרמב"ן מוסיף משלו על המוכר לנו מפרקי דר' אליעזר

אני מעתיק מהמקור כפי שהוא בפרוייקט השו"ת.

אמ' סמאל לפני הב"ה

רבון כל העולמים

על כל אומות העולם נתת לי רשות ועל ישראל אין אתה נותן לי,

אמ' לו הרי יש לך רשות עליהם ביום הכפורים אם יש להם חטא, ואם לאו אין לך רשות עליהם,

לפי' נותנין לו שוחד ביום הכפורים שלא לבטל את ישראל שלא יקריבו את קרבנם,

(פרקי דרבי אליעזר (היגר) - "חורב" פרק מה)

ובכן, סמאל הוא כנראה מלאך ולא מזיק, ויש לו מעמד בשמים ויש לו סמכות על אומות העולם אבל לא על ישראל. אבל יש לו סמכות לבחון את עם ישראל ביום הכיפורים כדי לקבל רשות לפגוע בהם.

כאן המיתוס של פדר"א משלב שני רעיונות. ראשית, השעיר הוא מתנה, שוחד, לסמאל. שנית, כיון שהשעיר נושא את עוונותיהם עם ישראל הופכים לנקיים. וסמאל מודה אחר כך שהם נקיים.

מה המנגנון שפועל כאן לא ברור, לפחות לא לי. אפשר להציע פרשנויות, וכבר ציטטתי את דברי הרמב"ן. אני רק מבקש להדגיש שהפרשנות של הרמב"ן מוסיפה על פדר"א ומדגישה את הפן של מתנה ושל עבודה זרה שיש בה. כמו כן, סמאל הופך כאן ליצור שאינו חלק מן הפמליה של מעלה. אם השטן בספר איוב הוא קטגור שאוסף תלונות על בני אדם, הסמאל של הרמב"ן הוא כבר ישות שאינה נמצאת בשמים אלא נלחמת נגדם. מסתבר לי שהרעיון הזה נלקח בידי הרמב"ן מן הספרים החיצוניים, שלא ידע לזהותם כספרי כתות. אבל הדברים זקוקים לבירור ארוך וגם כך הדברים ארוכים...

רק הערה קטנה על החיבור. הספר מאוחר ולפחות חלקו נכתב בימים שהאיסלם כבר היה קיים. אבל קשה להבדיל בו מה עתיק ומה חדש. לדעתי מדובר בספר שמושפע או החל להווצר בימי כתות כמו כת קומראן. כאמור, בלי מחקר שיטתי יהיה קשה להצדיק טענה כזו.

המוזר ביותר הוא שהרמב"ם מתייחס לחיבור הזה כאל מקור חז"לי ואף מצטט ממנו במורה נבוכים ומפרש אותו קטע (בהקשר אחר לגמרי) לפי הפילוסופיה האריסטוטלית.

האם זה נותן הכשר למיתוס על סמאל? האם זה מצדיק את הרמב"ן ופירושו?

זו באמת השאלה. כלומר, יש שאלה לגבי האונטולוגיה: האם יש מזיקים, סמאל, מלאכים? האם אפשר לתת שוחד למלאך או לסמאל?

ויש שאלה של הלכה וטעמן של מצוות. האם יתכן שתהיה מצוה של ה' לתת שוחד למזיק, ליצור שטני?

כאן אעסוק בשאלה השניה.

דברי הרמב"ם ברורים מאד. הטעות הזו הובילה לכל עבודה זרה שהיתה אי פעם.

הלכה א

בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדול ונבערה עצת חכמי אותו הדור ואנוש עצמו מן הטועים היה, וזו היתה טעותם, אמרו הואיל והאלהים ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם ונתנם במרום וחלק להם כבוד והם שמשים המשמשים לפניו ראויין הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד, וזהו רצון האל ברוך הוא לגדל ולכבד מי שגדלו וכבדו, כמו שהמלך רוצה לכבד העומדים לפניו וזהו כבודו של מלך, כיון שעלה דבר זה על לבם התחילו לבנות לכוכבים היכלות ולהקריב להן קרבנות ולשבחם ולפארם בדברים ולהשתחוות למולם כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה, וזה היה עיקר עבודת כוכבים,

(רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק א)

את הדברים החדים של הרמב"ם נגד מי שיסית לעבודה זרה בשם ה' אפשר למצוא בפירוש המשניות (לא מצאתי כרגע במשנה תורה ולא זכור לי שם).

טועני הנבואה נחלקים תחלה לשני חלקים, מתנבא בשם עבודה זרה, או מתנבא בשם ה'.

והנבואה בשם ע"ז לשני חלקים.

החלק הראשון שיקום נביא ויאמר שכוכב פלוני השרה עלי רוחניותו, ואמר לי עבדוני בכך או דרשוני בכך. וכן אם קרא לעבודת פסל או צורה מן הצורות ואמר שהוא נבא אותי בכך, והודיעני בכך, או צוני להזהיר על עבודתו באופן פלוני כמו שהיו עושים נביאי הבעל ונביאי האשרה.

והחלק השני, שיאמר חזון נראה אלי מה' לעבוד נעבד פלוני, או להוריד רוחניות פלונית באופן פלוני ויאמר אופן מאופני העבודה והמעשים שעושים אנשי אותו הסוג כפי הכללים הידועים בתורתינו, הרי גם זה מתנבא בשם ע"ז.

לפי ששם זה כולל האומר שהיא בעצמה צותה על עבודתה או באיזה דבר שיהיה או האומר שה' צוה לעבוד איזה נברא.

זה האיסור. והנה העונש:

כאשר נשמע מהמתנבא אחת משתי הנבואות האלה, ונתקיימה עליו העדות כפי דין תורה, הרי דינו שיומת בחנק כמו שאמר יתעלה והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת. ואין לחוש לנבואתו ולא נבקש ממנו מופת,

ושום אדם אינו פטור מן הדין הזה, ולו גם יהיה תלמיד חכם, או להבדיל "מקובל", ואפילו יהיה נביא, ואפילו יביא מופתים.

ואפילו עשה מופתים אשר לא שמענו מופלאים כמותם כדי לאמת דברו הרי זה נחנק ואין לחוש לאותם המופתים, לפי שסבת קיום אותם המופתים מה שאמר הכתוב כי מנסה ה' אלקיכם אתכם וכו', כי עדות השכל המכחישה את נבואתו גדולה מכח עדות העין הרואה מופתיו, לפי שכבר נתברר אצל בעלי השכל שאין ראוי לכבד ולא לעבוד זולת היחיד שהמציא כל המציאות ונבדל בתכלית השלמות

(הקדמת הרמב"ם למשנה)

 זה לא יפה לומר זאת על אחד מתלמידי החכמים הגדולים בכל הדורות, שחידושיו נלמדים בכל הישיבות, הלא הוא רבי משה נחמני, אבל דברי הרמב"ם חלים עליו. אילו היה חי בינינו, ואילו היתה סנהדרין נוהגת לפי הרמב"ם, היה אותו האיש חייב מיתה.

כן. כן.

מן הסתם אפשר לשרטט את התפתחות הרעיון של הרמב"ן. הוא מאומץ בזוהר ובקבלה שאחריו.

האם התבוננתם אי פעם בסידור או בברכון של זמירות שבת? האם שמתם לב לניסוח שאותו אמור יהודי לומר לפני שהוא נוטל מים אחרונים, המיועדים להעביר את הלכלוך מן האצבעות לאחר האכילה, אבל פרשנים קבליים הפכו זאת לטכס שמפרישים בו חלק לסטרא אחרא?

והנה, הטכס הזה חוזר במהלך הלוויתו של פלוני כאשר אדם שמחזיק מעצמו כמקובל קורא לתת את החלק לסטרא אחרא גם שם, בהלוויה. הכל לטובת נשמתו של הנפטר ועל פי תורת הסוד.

הלוואי והייתי יכול להאמין שדברי יתקבלו. אני יכול לקוות שדברי יישמעו או לפחות יהוו אתגר, תורני ואינטלקטואלי.

אני מקוה שהלומד יעיין במקורות. הם ארוכים והם עדיין אינם ממצים. אבל השתדלתי לכתוב קריא.

אני מסכם:

לפי הרמב"ם, כל האומר בשם אלוקים שיש מצוה לתת קרבן לישות אחרת מלבדו, ובוודאי לישות כמו "מזיק" או "שר מזיקים", הרי זה קורא לעבודה זרה וחייב מיתה. וגם אם אותו מסית מדבר בשם התורה, בשם הנבואה, בשם אלוקים. וגם אם יש לו מופתים שביצע.

לפי הרמב"ן, יש מצוה להביא בכל יום הכיפורים מנחה לישות שנקראת עזאזל. מה יאמר על זה הרמב"ם?

לפי מקובלים חדשים יותר, טכסים כאלו שייכים גם בזמן הזה, אם בזמן לוויה שצריך לתת חלק לסטרא אחרא, ואם לפני ברכת המזון לאותו יעד.

מה הרמב"ם היה אומר עליהם?

האם זה רק הרמב"ם שחושב כך על גישה כזו של הרמב"ן והמקובלים?

חלילה שאקרא להרוג מישהו בשל עבודה זרה שהיא בטעות.

אבל אני קורא לחשוב, ללמוד, לבדוק.

נכון, השאלה קשה ובמיוחד כאשר מתרגלים לגישה שאנו קטנים ומי אנו שנחלוק על גדולים. אבל כבר ראינו שהגדול שבגדולים, אפילו נביא, שקרא לעבודה זרה, חייב מה שחייב.

אז נעז לחשוב ולשאול: מי צודק? איך אפשר לדעת מי צודק?

עצרו, חשבו.

אולי נחזור בתשובה.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");