הגר"ע יוסף (שו"ת יביע אומר חלק ו, אורח חיים סימן ז), אם מותר לשליח צבור להרכיב מנגינה חילונית של שירי עגבים על קדיש או קדושה, או שאר קטעי תפלה, כגון נשמת כל חי ודומה, או צריך להבדיל בין הקדש לבין החול:
(א) בספר חסידים (סי' רל"ח) כ' וז"ל: לא ינגן אדם לפני גלח זמר נעים, פן ינגן הגלח אותו ניגון לע"ז שלו, וכל שמנגנים בפני ע"ז לא יעשנו ניגון להקב"ה, ע"כ. (וכ"ה במג"א סימן נג ס"ק לא). וכן בשו"ת הב"ח הישנות (סי' קכז) כתב, מה שמזמרים בבהכ"נ בניגונים שמזמרים בהם בית תפלתם, נראה שאין איסור אלא דוקא באותם ניגונים המיוחדים לע"ז, מאחר שהוא חק קבוע לע"ז, כמו מצבה שאסורה גם להקב"ה מפני שעשאוה הגוים חק לע"ז וכו', אבל אם אינם ניגונים מיוחדים לע"ז נראה שאין בזה איסור, דבהא ודאי איכא למימר לאו מינייהו גמרינן, כמ"ש בסנהדרין (נב:), עכת"ד. ולפ"ז מנגינה מיוחדת לשירי עגבים לכאורה י"ל שאסור להלחין עליה דברי קדושה, אבל נראה שיש לחלק בפשיטות בין איסור של עבודה זרה דחמיר טובא, לשאר דברים. ויש להעיר קצת מהתוס' מגילה (ו), ע"ד הגמרא שם, והיה כאלוף ביהודה, אלו תראטריות וקרקסיאות שבאדום שעתידים שרי יהודה ללמד בהן תורה לרבים, וכ' התוס', יש מפרשים שהם בתי עבודה זרה, ומכנה אותן תראטריות לשון חרפה, וקרקסיאות ר"ל בית הכסא בלשון ערב, וקשה לומר שאותם מקומות מטונפים יכולים ללמוד שם תורה, אלא ודאי לשממה יהיו במהרה בימינו, אלא ר"ל בתים שמתאספים שם לוועד של עובדי ע"ז. ע"כ. ונראה מד' התוס' שאע"פ שאילו היו בתי ע"ז ממש אין להפכם לבכ"נ ולבמד"ר, אבל בית ועד שמתאספין שם עובדי ע"ז, אע"פ שסתם מסיבת עובדי ע"ז לע"ז היא (ברכות נב סע"ב), (ואפשר דהיינו בי אבידן, (ע"ז יז:), ופרש"י בית שאוכלים ושותים שם לכבוד ע"ז וכו'. וע' בתוס' שם ע"א בד"ה הרחק. ובפי' הר"ח (שבת קנב). וע"ע בפסקי תוס' (מגילה ו) ע"ש). מ"מ אין הדבר חמור כ"כ ומותר להופכו לבהכ"נ ולבהמד"ר, וה"ה למנגינת שירי עגבים שי"ל שמותר לזמר בה בדברי קדושה. והנה הכנה"ג (סי' קנא) הביא תשובת הרא"ם (סי' עט) שכ', בית שנעבד בו ע"ז אפי' בקבע אין איסור להתפלל בתוכו. וכ' ע"ז המג"א (סימן קנד ס"ק יז), ואע"פ שדבר שנעשה לע"ז אין עושין בו מצוה, וע' לעיל (סי' יא ס"ח) שהמשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית, אפשר דמחובר שאני, ואע"ג דבית דינו כתלוש מ"מ דמי למחובר. וצ"ע בע"ז (מו: מז), וי"ל דהכא שאני שלא עבדו את הבית עצמו. ע"כ. והדגול מרבבה שם הקשה ע"ז מהתוס' מגילה (ו) ד"ה תראטריות, הנ"ל, דמשמע דאסור. וכן הקשה בשו"ת חתם סופר (חאו"ח ס"ס מב), ע"ש. אולם הגאון שואל ומשיב קמא (ח"ג סי' ע"ב), נשאל מהרה"ג ר"י מיטלמן מניו יורק, אודות כנסיית נוצרים פרוטסטנטים אם מותר להופכה לבית כנסת קבוע, דשמא לא התיר המג"א בשם הרא"ם הנ"ל אלא להתפלל בו באקראי ולא בקבע, ומכל שכן לעשותו בית תלמוד לרבים כמ"ש התוס' (מגילה ו). והשיב, דבר פשוט שכוונת הכנה"ג בשם הרא"ם להתיר להתפלל בו אף בקבע, ומיירי שלא הקצה הבית לכך, כמ"ש המג"א הנ"ל. ומ"ש המג"א [צ"ל הדגול מרבבה] ראיה לאסור מתוס' (מגילה ו) ד"ה תיאטראות, לפע"ד אין ראיה משם שיהיה אסור, רק כוונתם לומר שקשה לומר שאותם מקומות מטונפים יבטיח הכתוב שיהיו בית ה' לרבים, שזה הוא גנאי, דאטו לא יוכל להיות במד"ר במקומות כשרים. אך באמת לפע"ד לולא דברי התוס' י"ל דאדרבה כיון שלעתיד לבא יקויים מ"ש (בצפניה ג ט) כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד, ויהפכו כל בתי ע"ז לבתי מדרשות, וכמ"ש הרמב"ם במורה נבוכים לענין הקרבנות שהדברים לא יתרפאו רק בהפכן, (ע' מורה נבוכים ח"ג פרק מו), לפיכך הבטיח כאן שכל כך יעקר שם ע"ז עד שאפי' בבתי ע"ז יעבדו לשם ה' וכו'. ולדינא נלפע"ד בנ"ד שאין שום דמות וצלם של ע"ז מותר לעשותו בהמד"ר, ולדעתי מצוה היא לקדש שם שמים. עכת"ד. והנה מאי דפשיט"ל למר שבית ע"ז, שעבדו שם ע"ז בקבע, מותר להפכו לבהכ"נ קבוע, לא זכר שר שרבים מהאחרונים ס"ל לאסור בזה, זה יצא ראשונה האליה רבה (סי' קנד ס"ק טו) שכ' וז"ל: ומיהו לעשות מבית זה בהכ"נ קבוע נראה דמודה הרא"ם דאסור וכו', ומ"ש מג"א דשאני בית שהוא מחובר, עיינתי בתשו' הרא"ם ולא משמע הכי. ע"כ. וכ"כ הפרי מגדים (א"א ס"ק יז). וע"ע בשו"ת חתם סופר (חאו"ח סי' מב) ובשו"ת מהר"ם שיק (חיו"ד סי' קנד) שהסכימו להחמיר בזה. וכ"כ בשו"ת שערי צדק (חאו"ח סי' יב), ע"ש. וראה עוד בשו"ת בכורי יעקב זריהן (חיו"ד סי' יח), ובשו"ת ים הגדול טולידאנו (סי' ט), ובשו"ת אגרות משה (חאו"ח סי' מט), מה שהאריכו בזה, וע' להרה"ג ר"א פלאג'י בס' פדה את אברהם (מערכת ב אות ג), ע"ש. ואכמ"ל. עכ"פ נקוט מיהא שאין ראיה מהתוס' (מגילה ו) שיש איסור בדבר. ואף לדעת המחמירים הם הם יודו בבית שלא היה שם צלם ודמות של ע"ז דשפיר דמי לעשותו בהכ"נ ובהמד"ר. וכן מבואר בשו"ת עין יצחק (חאו"ח סי' יא אות ב). ע"ש. ולדעת השואל ומשיב אדרבה מצוה לעשות כן, ויש בזה קידוש שם שמים להוציא מרשות סט"א להעביר לקדושה. (וכמו שדרשו במגילה שם על הפסוק והסירותי דמיו מפיו ושקוציו מבין שניו ונשאר גם הוא לאלהינו). וכ"ש מנגינה בעלמא שאין בה ממשות, ואע"פ שאמרו בפסחים (כו) דהא דקול מראה וריח אין בהן משום מעילה, מ"מ איסורא מיהא איכא, היינו באותו קול איסור עצמו, אבל בהעברת המנגינה בלבד לדברי קדושה, פנים חדשות באו לכן /לכאן/, ואין שום איסור בדבר, כשהש"צ עושה זאת מתוך כוונה טהורה, לשבח ולזמר להשי"ת הבוחר בשירי זמרה. וכמ"ש הרשב"א בתשובה (סי' רטו), ש"צ שקולו ערב ונאה לשומעים, ומאריך בתפלתו כדי שישמעו העם את קולו הערב ושמח בקולו, אם ראוי למחות בו שראוי לעשות תפלתו תחנונים. תשובה, דברים אלו אחר כוונת הלב הם אמורים, שאם הש"צ הזה שמח בלבו על שנותן שבח והודאה להשי"ת בקול ערב ובנעימה, ושמח מתוך יראה, תבא עליו ברכה, שהרי אחד מהדברים המחוייבים למי שמורידין אותו לפני התיבה הוא שיש לו נעימה וקולו ערב, כדאיתא בתענית (טז) אלא שצריך לעמוד בכובד ראש ובאימה כעומד לפני השכינה. אבל אם מתכוין שישמעו העם קולו וישבחוהו ה"ז מגונה, ועליו ועל כיו"ב נאמר נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה, עכת"ד. וכ"פ מרן בש"ע (סי' נג סעיף יא). ולכן אף אם המנגינה באה ממקור לא טהור, אדרבה הוא מוציא מן הסטרא אחרא אל הקדושה. ואין בזה חשש כלל. +/הוספות ומילואים/ מש"כ על דברי השואל ומשיב דפשיטא ליה דהרא"ם ס"ל שאף כנסייה שעבדו שם ע"ז בקבע מותר להופכו לבהכ"נ קבוע, שלא זכר שהאליה רבה והפמ"ג אסרו בזה וכן הסכימו החתם סופר והמהר"ם שיק. הנה עתה ראיתי בתשו' הרא"ם (הוצאת ספרים דרום, סי' פא), שכתב שמותר לקנות בתים שהכניסו בהם הגוים ע"ז בתמידות, ולהפכם לבית הכנסת. ע"ש. ומוכח שגם בדרך קבע מותר. ע"כ. ואע"פ שי"ל דשאני התם שהיו בתים של הדיוט, ולא נבנו לשם ע"ז, משא"כ כניסיה של ע"ז שנבנית מתחלה לשם כך. וכן חילק להדיא בשו"ת גידולי טהרה (סי' לד), שדברי התוס' (מגילה ו) שכ' להחמיר, מיירי בבית שבנאו לשם ע"ז, והמג"א שהתיר מיירי בבית של הדיוט שאח"כ הקצוהו לע"ז, ע"ש. מ"מ למעשה גם השו"מ לא התיר בנידונו אלא בכניסיה של פרוטסטנטים שלא הכניסו לשם ע"ז. כיעו"ש. וכעת נדפס שו"ת ציץ אליעזר חלק י"ב, ליד"נ הגרא"י ולדנברג שליט"א, ושם (סי' טו אות ה) העיר לנכון ע"ד הא"ר מתשובת הרא"ם הנ"ל. וע"ש.+
(ב) ותבט עיני להגאון מעשה רוקח (בפ"ח מה' תפלה ה' יא, דע"ה ע"א), שנשאל בנ"ד אם מותר ליקח מזמרת הארץ זמרת גוים ולשורר בהם קדיש וקדושה ותפלה, ואחר שהאריך למעניתו להוכיח גודל מעלת הכוונה בתפלה, ושתהיה כוונת הש"צ לשם שמים, הביא מ"ש מהר"ם די לונזאנו בס' שתי ידות בקונט' דרך החיים, בשם ספר חסידים סי' תשס"ח: ויזהר מי שקולו נעים שלא יזמר ניגונים נכרים כי עבירה היא, ולכך נברא קולו נעים לשבח לבורא ולא לעבירה. וכתב, שיש לדייק בדבריו שכ' שלא יזמר ניגונים נכרים, ולא כתב שלא יזמר שירים נכרים, משמע שאפי' יהיה השיר מצד עצמו קדוש, ניגון הנכרי שבו יפסידהו כי הכניס הטינופת במקום הקדושה. ועוד האריך בזה שם. ע"ש. והגאון חיד"א בברכי יוסף (סי' תק"ס) כ' וזת"ד, המעשה רוקח (הנ"ל) האריך בדבר המשוררים קדיש וקדושה לחן שירי נכרים והעלה לאסור, ובכלל דבריו הביא מ"ש מהר"ם די לונזאנו בשם ס' חסידים לאסור בזה. ונעלם ממנו דברי מהר"ם די לונזאנו עצמו שם בס' שתי ידות (דף קמב ע"א) שכ' וז"ל: ולפי שהשיר והשבח להשי"ת ראוי שיהיה בתכלית השלמות לכן נאמר בנבל עשור זמרו לו כלומר בכל מאמצי כח. ובדברי הימים ב' (סי' כ) להלל לה' אלהי ישראל בקול גדול. זאת היתה לי לסבה גורמת לחבר רוב שירי על פי ניגוני הישמעאלים, שהם מגביהים קולם בשירתם ונעימתם יותר מזולתם. וראיתי קצת חכמים כמתאוננים רע על המחברים שירים ותשבחות להשם יתברך על נגונים אשר לא מבני ישראל המה, ואין הדין עמם, כי אין בכך כלום, עכ"ל. עכ"ד מרן החיד"א ז"ל. (בתוספת נופך בהעתקת דברי המהר"ם די לונזאנו במילואם). לפ"ז ברור הדבר שכוונת הספר חסידים היא על שירי נכרים ממש שכולם שירי עגבים. ובודאי שהעושים כן ובילדי נכרים ישפיקו עבירה היא בידם. וש"צ שעושה כן מסלקים אותו אחר התראה, וכמ"ש בשו"ת הרדב"ז ח"ב (ס"ס תתט) וז"ל: ולענין ש"ץ שהוא נעים קול ומזמר בבית המשתאות בשירי עגבים ובשירים של דופי, מוחין בידו. ואם אינו רוצה לשמוע מעבירין אותו, ועליו ועל כיו"ב נאמר נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה. כן השיב הרי"ף ז"ל בתשובה. עכ"ל. וכן הוא בכל בו בסוף הספר (דף קנה סוף ע"ד) בשם הרי"ף, ומ"ש שם שמרנן בשירי העורב, וכן הובא בשו"ת מהר"ש הלוי (חיו"ד סי' כח), ובשו"ת תורת חיים ח"ג (סי' א) כלשון הזה, פשוט שכוונתו לשירי ערבים, אשר שיריהם שירי עגבים. (וכ"ה בשו"ת הב"ח החדשות סי' מב), וכן הוא באמת במקור הדברים בשו"ת הרי"ף (סי' רפא): ש"צ שמוציא מפיו דברי נבלה ומרנן בשירי ישמעאל, מסלקין אותו, ועל כיוצא בו נאמר נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה. וכן הוא בארחות חיים (הל' תפלה סוף אות עח). ע"ש. ולפ"ז גם כוונת הרמ"א בהגה (סי' נג סכ"ה) שכ', ש"צ המנבל פיו או שמרנן בשירי הנכרים ממחין בידו, ואם אינו שומע מעבירין אותו. כל בו. עכ"ל. ג"כ כוונתו ששר שירי עגבים. שסתם שירי נכרים הם שירי חשק ואהבה. והמג"א (שם ס"ק לא) השיאו לדבר אחר, שכ', בשירי הנכרים, כלומר בניגון שמנגנים בו לעבודה זרה. ס' חסידים סי' רל"ח. עכ"ל. אכן גם לדבריו דוקא ניגון של ע"ז דחמיר טובא, משא"כ סתם ניגון של גוים, שהורכב על דברי קדושה ושירות ותשבחות להשי"ת שפיר דמי, וכמ"ש המהר"ם די לונזאנו הנ"ל ועביד עובדא בנפשיה. (וע' היטב במעשה רוקח שם דע"ה רע"ב, ובשו"ת יהודה יעלה אסאד חאו"ח סי' לט, ובהגה מבן המחבר. ע"ש. ודו"ק). והנה נודע שכמה מגאוני ישראל קדושים אשר בארץ המה, חיברו שירות ותשבחות להשי"ת לחן מנגינות של שירי עגבים, בלשון הנופל על לשון בדמיון רב. (והרב שתי ידות דקמ"ב ע"ב פקפק ע"ז, ואינו מוכרח). וכן שירי הבקשות הנאמרים ברוב קהל ועדה בבתי כנסיות בלילות שבת נוסדו וחוברו ע"פ לחן מנגינות שירי עגבים, על ידי גאוני ישראל, ומהם: הגאון ר' שלמה לניאדו, המחבר שו"ת בית דינו של שלמה, והגאון ר' אברהם ענתבי, המחבר ס' יושב אהלים ועוד. והגאון ר' מרדכי לבטון, המחבר ס' נוכח השלחן. והגאון ר' מרדכי עבאדי, המחבר ס' מעין גנים ועוד. וכהנה וכהנה גאונים מפורסמים רבים ועצומים בתורה וביראת ה' טהורה, וכולם נקבצו ובאו בספר הבקשות. וכמעט כל השירים של עדות המזרח, הנאמרים בנעימה בהזדמנויות של שמחות וסעודות מצוה, כולם חוברו בלחן של שירי עגבים, ע"י פייטנים ומשוררים קדושים וטהורים. ועל ערבים בתוכה תלינו כנורותינו. ואין פוצה פה ומצפצף, גם זכינו לשמוע תפלות מכמה שליחי צבור תלמידי חכמים צדיקים וישרים בעלי קול נעים, שהתפללו בנעימה מזרחית, בהרכבת מנגינות של שירי עגבים, על קדיש וקדושה ושאר קטעי תפלה, בנועם שיח שרפי קדש, באימה וביראה, ולב הקהל נמשך אחריהם בשמחה ובטוב לבב וקול זמרה. אשרי העם שככה לו. וע' בס' חסידים (סי' קנח): וכשאתה מתפלל אמור ברכות התפלה בניגון הנעים והמתוק שבעיניך, ובזה ימשך לבך אחר מוצא פיך, לבקשה ושאלה ניגון המכין את הלב, ולשבח והודאה ניגון המשמח את הלב, למען ימלא לבך אהבה ושמחה וכו', ע"ש. (וע"ע בס"ח סי' רנא, ע"ש). ואם כדברי המעשה רוקח לא שביק מר חיי לכל בריה, ופוק חזי מאי עמא דבר. וע' בפי' המשניות לרמב"ם (בפ"א מאבות משנה טז). ודו"ק.
(ג) וכן בקדש חזיתיה להרה"ג ר' ישראל משה חזן ז"ל בשו"ת כרך של רומי (סי' א, דף ד' ע"ד), שהעיד בגדלו, שהמנהג פשוט בכל ארץ ישראל, וארצות ערב בכל בתי הכנסת שמנגנים בתפלה ובדברי קדושה שירי ישמעאל שרובם שירי עגבים, ולא מיחו בהם חכמים, מפני שהענינים עצמם קדושים, ולא איכפת לן שמא באותה שעה שמנגן אותה נגינה בתפלה, יזכור דברי הערבים שהם ענינים פחותים ושירי עגבים. (ושם דף ד ע"ב): ומעיד אני עלי שמים וארץ שבהיותי בעיר גדולה של חכמים ושל סופרים סמירנא, ראיתי מגדולי החכמים שהיו ג"כ משוררים גדולים ע"פ חכמת המוסיקא, ובראשם הרב המופלא ר' אברהם הכהן אריאש זלה"ה, שהיו הולכים אחרי הפרגוד של כנסיית הנוצרים בימי חגם להתלמד מהם נגינות מיוחדות ע"פ המוסיקא, להתאימם לתפלת ימים נוראים שצריכים הכנעה גדולה. והיו מסדרים מאותם קולות הנגינה קדישים וקדושות הפלא ופלא, ומבואר מזה שאין להקפיד על הניגון אלא על המלות הקדושות, והסברא מכרעת כן, שאל"כ מהיכן נשאר לנו ניגונים וקולות ערבים והלא נשכחו מאתנו שירי דוד ושירי הלוים על הדוכן, כמ"ש איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר, ובכל מקום שגלו ישראל למדו ניגוני אותם ארצות ששכנו שם, ובא"י ובארצות ערב קול ניגוני התפלות והקדישים והקדושות כולם ע"פ ניגון הערבים, ובטורקיא קולות טורקיות, ובאדום קולות אדומיות, ומי יוכל להכחיש המוחש, האם נאמר שכל ישראל שגו ברואה ח"ו, אלא ודאי לא קפדינן כי אם על הלשון שיהיה בלשון הקודש בשירות ותשבחות להשי"ת, וגם אני מפני רצון הגאון החסיד הראשון לציון מהרח"א גאגין זצ"ל נטפלתי ליסד פיוטים על משקל שירי ערב, וכמעט לשון נופל על לשון. (ושם דף א' סע"ד): ומ"ש הב"ח בתשו' (סי' קכז) להחמיר בניגונים המיוחדים לע"ז, והביא ראיה מן המצבה, במחכ"ת, שאני מצבה שהיא חוק בלי טעם ולכן נאסרה לישראל, שע"ז נאמר ובחוקותיהם לא תלכו, וכמ"ש מהריק"ו (שרש פח) והובא בב"י יו"ד (סי' קעח), דלא שייך ד"ז אלא בדבר חוק בלי טעם כלל וכו'. משא"כ בניגון המוסיקא אף שהקול הזה נשמע בית תפלתם של אוה"ע, הרי הוא מביא הכניעה וערבות אצלינו, לפי מה שהורגלו השומעים, הלא"ה לא יכון לבבם ולא תתיישב דעתם בתפלתם, וכי בשביל שוטים שקלקלו וקבעום בבית תפלתם, נאסר אנחנו בזה, והרי הקרבנות והקטורת לא נאסרו בבהמ"ק וכו', עש"ב. ואע"פ שיש להשיב קצת על דבריו, ובפרט במ"ש על הב"ח הנ"ל ולא ראה שמקורו טהור בס' חסידים (סי' רלח), ולפ"ז ק"ק על מנהגם שעשו מעשה להקל גם בניגוני כנסיית הנוצרים בימי אידיהם וצ"ע. מ"מ תסגי לן עדותו על מנהג ארץ ישראל וארצות ערב להלחין שירי עגבים על קדישים וקדושות וקטעי תפלה. וגם בעיקר ההלכה הסכים לזה הגאון ר' שמואל חיים הכהן ז"ל רבה של טבריה בתשובתו שם (דף ו ע"ב). ע"ש. וגם הלום ראיתי להרב זכור לאברהם מע' קדיש (דקכ"ח רע"ב) שכ', המשוררים קדיש וקדושה לחן שירי עכו"ם אסר הרב מעשה רוקח בפ"ח מה' תפלה. ונעלם ממנו מ"ש מהר"ם די לונזאנו עצמו דשרי ואין בכך כלום. ברכי יוסף סי' תק"ס. ע"כ. ומוכח שהבין ז"ל שההתיר חל גם על קדיש וקדושה, ולא רק על פיוטים ושירים, אף שאין הדבר מפורש כן בברכי יוסף הנ"ל. ולמדנו שאין לחוש ג"כ לטעמו של המעשה רוקח שדבר זה מערבב הכוונה בתפלה, שהש"צ וסיעת מרחמוהי יהבי דעתייהו ומכווני, וכמ"ש כן להדיא בשו"ת פאת נגב (חאו"ח סי' ב). ומי שאינו מכוין בעת שמנגנים, אינו מכוין גם בלא זה. ולא אכחד כי הגר"ח פלאג'י בס' כף החיים (סי' יג אות ו) כ', מי יתן שיזהרו המשוררים שלא ינגנו הקדיש והקדושה בניגוני הגוים במאקאם, שהיודע מהם יבאו לו הרהורים רעים, ופיגול הוא לא ירצה, והעדר טוב ממציאותו. וע' מעשה רוקח וברכי יוסף וזכל"א, ע"כ. אולם נראה שאין לחוש לזה, וכמ"ש מהר"ם די לונזאנו וברכי יוסף וזכל"א, ודבריהם עיקר נגד דברי המעשה רוקח, שהמנהג של גדולי ישראל מסייעם להלכה ולמעשה, וכן הסכים הרב כרך של רומי הנ"ל. וכתב הרה"ג ר' אליהו חזן ז"ל רבה של אלכסנדריא של מצרים בשו"ת תעלומות לב ח"ג (דף צו ע"ג), שדבריו נאמנו מאד, להקל בזה, ע"ש. והנח להם לישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם, ומנהגם תורה הוא.
 |
|
|
