ספרות הילדים היסודית של ישראל זה המקרא. ספרות ילדים, במובן ספרות הנכתבת במיוחד עבור ילדים, זה חידוש מודרני הבנוי על הנחה שהילד והמבוגר שונים זה מזה במהותם, ועל כן נדרשת ספרות מיוחדת לילדים. הנה דברים שכתב המשורר והפדגוג יעקב פיכמן:
"מה טיבה של ספרות ילדים זו, שהדור מתחנך עליה, טועם בה טעם ראשון של שירה, של דברים שבכתב בכלל? כולנו מודים, שסיפוק צרכי הקריאה של הילד חובה ראשונה היא על האב, חובה ראשונה על המחנך. אבל ספריה זו "צלתה מרובה מחמתה" עדיין לא רק אצלנו, אלא גם בספריות שמספר קוראיהן הקטנים מגיע למליונים רבים. והרי דוקא בגיל הקריאה הראשונה יש לו לכל ספר ערך כמעט מכריע בהשפעתו על הילד. חובתנו, היא איפוא, לא לספק לו ספרים בלבד, כי אם לבדוק בדיקה חמורה בטיב הספרים הראשונים שאנו מגישים לו. לאחר זמן אפשר להקפיד פחות."
"חוסר ההבחנה בין ספרות לדברי-הבאי, המצוי במדה מבהילה כל כך אצל סתם קורא, ודאי שאינו דוקא ירושת הספרות הקלוקלת שקרא בימי-הילדות. אבל ברור שהיא משמשת גורם מסייע לקלקול טעמו; שהיא עומדת ימים רבים בינו ובין הספרות הטובה, הטעונה אימוץ, הכשרה, עיון. משעמדו הפייטנים על תקלה זו, הבינו עד כמה חמורה בעיה זו ונתנו דעתם לתקן, לעמוד בפרץ. כמה מאמרים וספרים שלמים נכתבו, כדי לפקוח את עיני המורה והאומן; אבל לא תמיד גם המורה עצמו והאומן עצמו מבחינים. גם הם מילאו חצי חייהם את ספרות מסופקת זו. וגרוע מזה: ספרות קלוקלת נוחה יותר למחנך המצוי, הוא מעדיף אותה, לפי שאינה תובעת מאמצים לא מן הילד ולא מצדו; שאינה תובעת הכשרה - שהיא נקלטת מאליה. נמצא, שספרות ילדים טובה אינה בעיניו אלא זו, שהקטנים קופצים עליה. ולא איכפת אם הם קופצים לרוב על הפסולת."
"ספרות-ילדים ענין חמור הוא גם לבעל הכשרון, ואולי דוקא לבעל הכשרון. אילו עמד הפייטן על כל החשיבות של השתתפות בחנוך, אפשר שהעולם היה משתחרר לא רק מספרות-ילדים גרועה בלבד, כי אם גם מרוטינה קהה זו, שבית-הספר עמוס לעיפה בה עד היום בכל אומה ולשון - אפילו במתקדמות ביותר. בעסקי חנוך, כמו בעסקי אמנות, לא ההלכה מכרעת, אלא ההבחנה הפנימית, ההארה הפנימית. והמחנך זקוק לסיועו של המשורר לא פחות, ואולי עוד יותר, משהמשורר זקוק לסיועו של המחנך."
"ישנם כאלה שכוחם יפה בספרות-ילדים בלבד, כשם שישנם, מאידך גיסא, משוררים מובהקים, שלא יכתבו לעולם אף שיר-ילדים אמתי אחד. אף-על-פי-כן, לא אכחד ממך ידידי, שתמיד חשודים עלי אלה, שאינם נזקקים אלא לספרות-ילדים בלבד. איני מאמין בבעל תפלה, שקולו נשמע לו בשחרית בלבד, ובמוסף מתכחש לו לגמרי. מאמין אני בספרי ילדים שנכתבו בידי סתם משוררים, ומעדיף אני בעיקר אותם הספרים, שלא נכתבו בכונה תחלה לקטנים, ושטועמים בהם טעם כקטנים כגדולים במדה שוה. והלא תודה לי, ידידי, שהרושם של "רובינזון קרוזו", של "אוליבר טוויסט", של ספורי שלום-עליכם, של "ילדי קפיטן גרנט" ושל "נוה מדבר" הוא עמוק ומתמיד על הילדים שבעתים גם מן הספורים הנחמדים ביותר, שנכתבו לילדים בלבד! אף על פי כן אני מתפלל תמיד לספרות ילדים טובה. הואיל והיא עשויה לשמש מעבר אל אותם הספרים, שהם התכלית."
"סימן מובהק לספרות-ילדים טובה, אם שוכחים שנכתבה לילדים. ספרות ילדים לפי טבעה תמיד מסוגננת קצת. מבחינה זו דינה כדין יצירת עם. ואמנם יש בריתמוס שלה, בשירה ובפרוזה, הרבה מסגולותיו של הפזמון העממי והמעשיה העממית. אלא כשם שביצירת עם אין המניירה החיצונית אלא תכשיט לה, כך יש להזהר גם בספרות-ילדים שהסטליזציה והנוסח לא יטשטשו את הצבע הפנימי, את הסגנון הפנימי - את נשמת היצירה."
 |
|
|
