בתורה משמע שעיקר יום השבת הוא קדושה שמתבטאת באי עשיית מלאכה ולא בעונג או כל אלמנט חיובי אחר. קיימת גם מנוחה, אך היא לעבד ולבהמה שאמורים לנוח כמוך.
ביום ששי ירד מן בכמות כפולה ליום ששי ולשבת. לא נאמר בפרשת המן שירד יותר מן לכבוד שבת, או שהכינו ממנו משהו מיוחד.
בנביאים ובכתובים, המקום היחיד שעולה כעת בזכרוני על עונג שבת הוא בספר ישעיהו, וקראת לשבת עונג.
גם במשנה, בכל מסכת שבת, שבת היא זמן של אי עשיית מלאכה, והדלקת נר ותו לא. גם נושא שלוש סעודות מוזכר בדרך אגב.
בגמרא כבר יש יותר על עונג שבת וכבוד שבת.
הרמב"ם בפרק ל, הפרק האחרון מהלכות שבת, כתב:
ארבעה דברים נאמרו בשבת שניים בתורה, ושניים מדברי סופרים והן מפורשין על ידי הנביאים: שבתורה "זכור" (שמות כ,ז), ו"שמור" (דברים ה,יא); ושנתפרשו על ידי הנביאים, כיבוד ועינוג, שנאמר "וקראת לשבת עונג, לקדוש ה' מכובד" (ישעיהו נח,יג).
איך שלא נפרש את המושג דברי סופרים, הוא מתחת לדברי תורה ממש.
מה הפשט בתופעה הזו?
וכמו תמיד נשאלת השאלה, איך נחוגה שבת בימי המקרא וחז"ל? תפילות כמעט ולא היו, סעודות משפחתיות לא היו במובן שלנו בגלל דיני טומאה וטהרה, אז מה כן היה?
זו טעות בהבנת המקרא- וינח בים השבעי- כביכול הוא נח. אלוקים התעייף מאד ממה שעשה והיה צריך מנוחה? וינח ביום השבעי- הוא הניח את מעשהו- המנוחה של השבת היא פועל יוצא -מששת ימים תעבוד- אדם העובד ששה ימים צריך יום אחד מנוחה. כפי שרשב"י אומר במכילתא כי הציווי לעבוד ששה ימים - שוה לציווי לשבות ביום השבת. ואם הוא מקיים את הציווי הראשון של ששת ימים תעבוד ממילא הוא יכול להכנס לשבת ןלנוח כבן אדם. תנאים כפי שמסופר בגמרא היו עובדים במיוחד ביום השישי לקיים את ששת ימים תעבוד. ורק כך לפי הבנתם יכלו להכנס לשבת.
נשלח ב-21/2/2017 13:30
נראה מהמקורות שעד חז"ל השבת בעיקרה היתה "פולנית" - לשבת לבד בחושך ולא לעשות כלום. עיקר ואולי הדגש העיקרי היה על מה לא ולא על מה כן. עם השפעות הלניסטיות נתקלה השבת כנראה בבעיית שיווק קשה או בשאלה חברתית שחז"ל ניסו למצוא לה פתרון (תפילות שבת למשל ובכלל ניצול השבת לגיבוש משפחתי/חברתי/דתי). ופתאום יש לנו מכלול שלם של היבטים חיוביים לשבת מקריאות בתורה וסעודות וקידושים והבדלות ושלו ודגים. זו דוגמא אחת מיני רבות של חז"ל הרפורמים היוצקים תכנים חדשניים לדתיות היהודית.
נשלח ב-21/2/2017 19:23
בעל
איקון ירוק על הנושא ועל הגישה. להתחיל במקורות הראשונים.
בתור בעליו של פרוייקט השו"ת שליט"א, קל מאד לערוך חיפוש על "שבת" בתנ"ך. ונראה מה אנו למדים על השבת מן הטקסטים.
יש כמובן לזכור שעדות של טקסטים יכולה להיות חלקית בלבד. השאלות שלנו הן: האם השבת היא רק בגדר של הימנעות ממלאכה או שיש בה תוכן חיובי, והאם תוכן זה גם חל במנותק מהמקדש (קרבנות, שירת הלוויים). יש לזכור כי למרות שיש דברים שנראים חדשים בטקסטים מאוחרים, זה לא אומר שאז הם נולדו. הם מבטאים ציפיה למשהו שאמור להיות מחייב ועתיק.
וכי ישעיהו הוא שחידש את "קראת לשבת עונג" או שמא מנה בנבואתו את איפיוני יום השבת שזולזלו כנראה בתקופתו? ומעניין שאותו "עונג שבת" מופיע ברשימת החיובים. ואם זו מצוה, מדוע היא לא נזכרה גם בתורה?
ובכלל, מהו "עונג"? ממה שזכור לי (כי לבדוק לא היה לי פנאי) המילה משמשת באופן דומה להיום. אולם איזה תוכן מילאו בה? ומצד אחר, איזה תוכן יכלו למלא בה בעולם שבו שיא הטכנולוגיה הוא פמוט עם שמן ופתילה ושיטות הטמנה לאוכל כדי לשמור על החום?
כמו כן, אל יהיה הרעיון של מנוחה קל בזמננו. אפילו בימי המשנה ניתן להבין כיצד עבדו מן השחר עד הלילה, ולפני שבת היתה כנראה תקנת חכמים שיספיק האדם לחזור לביתו ולהדליק נר ולהעמיד מים ולצלות דג קטן שנצלה מהר.
האם יש להבין כאן שחג, ראש חדש ושבת הם ימים שהינם ימי "משוש" כלומר שמחה? ושמחה זו פירושה מעשים ונסיבות מסוג מסויים. למשל בחגים יש מצות קרבן כך שמשפחתו של כל אדם תזכה לאכול מבשר הקרבן. בשבת אין מקריבים קרבן אולם האם רשאים אנו להסיק שבכל אופן יש בהם סעודות לא מצומצמות כמו ביום חול? שאלה זו נועדה להזכיר לנו כי השבת של התקופה הרחוקה ההיא לא היתה עשירה במעדני שבת כפי שיש היום היצע במעדניותינו (אם כי לא הכל יכולים להרשות לעצמם ויש כאלו, כמו במודעה הידועה, שמקוים לעוף בשבת).
יום מועד ושבת הוא יום שבו נשמע קול שמחה בבית ה'. ועתה נשאל לגבי מי שאין מגוריו בקרבה למקדש או למשכן, היכן היה נותן קול, אם היה נותן קול? שמא כמו בדיוק שדייקתי לעיל, איש וביתו שרו והיללו?
*** מה עלה בידנו?
מנוחה לכל. כולל העבד והשפחה והגר (והבהמה - והאם זה כדי למנוע עבודה מן האדם או לאפשר לבהמה לנוח?)
האם היה איסור על שימוש באש כדעת הקראים?
שבת הוא כמו יום טוב לענין שיש בו גם אכילה ושתיה אם נוכל ללמוד מן המשתמע מעשית הקרבן, שיש בה חלק גם למשפחה המקריבה (ואב לכולם פסח).
שבת עשוי להיות יום שבו יש שירה והודיה, כל אחד כפי יכולתו, גם בביתו.
מיימוני ייש"כ ועדיין התוכן השלילי של הימנעות ממלאכה מוזכר, ואילו התוכן החיובי נרמז, ולא ברור מהו. ניתן היה להזכיר את השונמית שהולכת לאלישע ובעלה תמה עליה שלא חודש ולא שבת היום.
נשלח ב-21/2/2017 21:29
חתם סופר (אורח חיים, סימן קסח):
הרמב"ם פ"ל מה' שבת ה"א כתב, עונג שבת וכבודו הוא מדברי סופרים דכתיב בישעיה וקראת לשבת עונג. והנה אין כוונתו שהוא רק מצוה דרבנן או מדברי קבלה כמו פורים, אלא דאורייתא ממש נאמרה למרע"ה בעל פה הלכה למשה מסיני ואתי ישעי' ואסמכיה אקרא, דאלת"ה שהיא הלכה למשה מסיני, אין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה [שבת ק"ד ע"א], אע"כ הלכה למשה מסיני היא ורמב"ם קרי לי' דברי סופרים כדרכו של רמב"ם.
ועיין יבמות צ"ג ע"א; שו"ת הרשב"א סימן קכז.
נשלח ב-21/2/2017 23:26
בעל
אכן שקלתי אם להביא את מעשה השונמית. מהצד השלילי יש לדון שם על איסור רכיבה ועל המרחק שעברה. מהצד החיובי נראה שהיו הולכים אז אל החכם או הרב או הנביא.
ולגבי שאלתך היכן התוכן החיובי, אולי עלינו להביא בחשבון אפשרות מפתיעה עבור מי שהתחנך על המשנה ברורה. אולי זה היה דבר פתוח. לא מקובע. לא בעל תוכן מסויים. כל אחד עשה מה שחשב לנכון לכבוד שבת ולכבוד עונג שבת?
מ
תודה על המקור. אכן גם אני הייתי מפרש כך. כלומר שזה "דברי סופרים" רק לפי הרמב"ם שיוצר קטגוריה של "דאורייתא" עבור אותם דברים שנמצאים במפורש בתורה שבכתב.
מנין ההנחה שצריך "תוכן"?זכורני בימי בישיבה - אז החלו לצאת ספרי הרב הוטנר - אמר אחד לחבירו : אם לא קראת את מאמרו של הרב על שבת לא עשית שבת מימיך. והלה תמה: הרי שבתי ממלאכה, קראתי מעט עונג והזכרתי את הבריאה. מה חסר?
נשלח ב-22/2/2017 07:58
על זה הדיון.
וגם ללא תוכן, עדיין שאלת היחס בין החיוב שבשבת לבין השלילה, המנעות ממלאכה וכדו' עומדת בעינה.
נשלח ב-22/2/2017 08:24
תוקן על ידי נישטאיך ב- 22/02/2017 08:26:02
נשלח ב-22/2/2017 08:27
"השבת והלכותיה בכתבי פילון", "יד לגילת", מוסד ביאליק, תשסב, עמ' 87-102.
אבאר: בעל הציג את השאלה מה היתה השבת בתקופה העתיקה הלא מוכרת לנו וזאת לפי הדרך היחידה שיש בידנו: טקסטים שמהם ניתן לדלות משמעות.
ההשערה המנחה היא שהיה בשבת יותר מאשר שביתה ממלאכה. למשל "מקרא קודש" שיכול להתפרש באופנים שונים, כולל קריאה ליום המיוחד, השביעי, בשם "שבת" ותו לא מידי (ולא מעבר לזה).
מצאנו ביטוי המלמדנו ששבת הוא יום של עונג, "וקראת לשבת עונג". גם בלי להיזדקק לפרשנויות של חז"ל והדורות הבאים, יש כאן איזו ציפיה להתענגות במובן שלנו על השבת. כאשר "וקראת" מלמד שצריך לכוון לכך. כך הדברים נראים לי למרות שאפשר לפרש אחרת.
מעתה יש לשאול: מה התוכן החיובי של המעשים שייעשו בשבת לפי מקורות מצומצמים אלו?
בעל בעמיו הצביע על כך שאין לנו תוכן ידוע מעבר לכך.
אני הצעתי לומר שאכן לא היה תוכן מחוייב אלא כל משפחה ומשפחה מילאה את השבת בתוכן משלה. במה דברים אמורים, מעבר לאכילה ושתיה - שהיו נדירים למדי עבור רבים בימים ההם - וכן המנוחה, אפילו פשוט לישון יותר זמן, מה שהיה מתנה יקרה לתקופה שבה עובדים מהשחר ועד הלילה ואפילו בערב שבת עובדים עד סמוך מאד לשבת. עבודה פיזית קשה.
בעל בעמיו בדבריו האחרונים מוכן לוותר על "תוכן" ולבקש תשובה לשאלה "מה החיוב" אלא שבעיני זה אותו דבר.
ושוב אני כותב: מילוי התוכן עשוי היה להיות "חופשי", כל אחד לפי הבנתו ויכולתו. נראה שהכלל הזה מאפיין את השינויים שכנראה ההלכה שבידנו עוברת מדור לדור. אחד מהם הוא קביעה של מסויימות, כך ולא אחרת. כמדומה שניתן למצוא לכך דוגמאות רבות בקלות, מכל הדורות, אבל עדיף לשמור את בדיקת הטענה הזו בתחומים שונים לאשכול אחר.
*** נישטאיך
תודה, כלומר איקון ירוק.
צריך לחפש את הספר בספריה...
נשלח ב-22/2/2017 10:52
אף שבמקום בו אני מתגורר איני מסוגל למצוא את הספר בספריה, הרי שאני מסוגל לקרוא את הנאמר בו ע"י שינו הזווית של מסך המחשב הנייד שלי
