טיפול רגשי שהופך לחברות

שלום רב,
אני מצרפת לינק שדן בנושא. האתר מיועד לנשים בלבד
http://kollkvoda.co.il/

_________________

ערב טוב,
אני חושבת שהפסיכולוגיה (העכשווית) איננה פוסלת מעורבות רגשית. אדרבא, רגשות מתפתחים בטבעיות בקשר טיפולי, גם מצד המטפל (גם אם לא מפגינים אותם כמו בחברות). זהו קשר שיכול להיות מאד אינטימי אך הוא מתרחש במסגרת אתית ומקצועית מצד המטפל וזו איננה חברות.
בברכה
 

_________________

יצחק, אני חולקת עליך. מדוע תלות היא הרס? נראה לי שיש אשכול כאן בנושא. היא לפעמים שלב... לעומת זאת טיפול שוהפך לחברות מרגיש לי הרס. נראה לי שמטפל צריך להישאר מטפל לעולם, עבור המטופלים שלו. ולא להפוך תפקידם. הרי מטופל שילם על הדבר הזה...
מצד שני חושבת על הורים שהופכים להיות די חבריים עם הילדים שלהם, כאשר אלו מתבגרים/מתחתנים. האם זה דומה? האם גם שם יש להיזהר לשמור שלא יהפוך לחברי? הרי הורים בערוב ימיהם ממש הופכים תפקידים, זה טבע העולם?
רונית, אשמח לדעתך.

יעל שירה שלום
אני מסכימה עם דברייך, כאמור תלות בטיפול (בטיפול מקצועי ואתי) עשוי להיות אף מבורך כפלטפורמה להתפתחות וצמיחה עצמית. גם אני סבורה שמטפל נשאר כמטפל לעולמים (לפחות בעולמו הפנימי של המטופל) על אף שמבחינה אתית עד שלוש שנים מזמן סיום הטיפול (כזכורני). מעניינת ההשוואה וההבחנה להורים. הורות אכן משתנה  במהלך החיים , עם זאת אציין שבגיל ההתבגרות אין הכוונה שהורה מוותר על תפקידו והופך להיות חברי אלא שאלמנטים חבריים נכנסים יותר לתפקיד ההורות בשלב זה. ההורות נשארת סמכותית אך מתבטאת בצורה שונה, של יותר שיח ודיאלוג בין הורה למתבגר. 
תודה על דברייך
שבוע טוב ומבורך

_________________

רונית, תודה. התכוונתי לשאול על הזמן בו ההורים מזדקנים, והתפקידים מתחלפים - ההורים כבר אינם סמכותיים כשהיו ולהפך... זה טבע העולם.או שאולי, הורים נשארים הורים לעד? כלומר - מה החוויה הנפשית? שהתהפך? שההורה נעלם? שההורה קיים ורק גופו נשאר?

יצחק , המצב שאתה מתאר למעשה מדגיש שוב את החשיבות שהמטפל יהיה בהדרכה ובטיפול. כאשר יש 'שלישי' (המדריך/המטפל של המטפל) ניתן לעבד את ההיבטים השונים של הקשר 'הזוגי' שבין מטפל-מטופל  וכך להימנע מכשלים שונים שעל אחד מהם אתה מצביע וגם לאפשר למטופל/ת לסיים את הטיפול באופן מיטיב יותר. 

יעל שירה, אכן עם הזדקנות ההורים עשויה להתפתח תחושת אובדן ואבל של הדמות ההורית שהיתה. וכל שכן עם היפוך התפקידים, שבו יש אובדן לא רק של דמות ההורה אלא של אופי הקשר ילד-הורה כפי שציינת.
 בד בבד, אני מאמינה שיצוגי ההורות שהופנמו בעיקר בתקופות החיים הראשונות הן מושרשות . כך שבמהלך כל החיים יש את יצוג ההורה המופנם ויצוגי הקשר הורה-ילד ואת ההורה הממשי והקשר הממשי, ובין המופנם לממשי יש תמיד פער ש'פתרונו' יהיה תוך דיאלוג ושיח נפשי.

ברכה
 

_________________

תודה! מתיישב לי.

תודה לכם על השאלות, המחשבות , הרעיונות שעולים לכם , הם מאתגרים, מזמינים לחדד ולהעמיק כך שתרומתם אינה פחותה מהתשובות ולא פעם אף מרובה יותר

פסח כשר ושמח

_________________

אני חושבת כשהמטופלת מרגישה שהקשר נעשה חברי והוא כבר לא טעון רגשית אפשר לסיים את הטיפול. וחובה על המטפלת להיות ערה לכך ולדעת לשחרר, מה בשדרך כלל לא קורה. אני עזבתי מעצמי שני טיפולים כאלה

בכל מקרה זה שונה כשמדובר בטיפול דינמי או קוגניטבי
בטיפול דינמי בד"כ הגישה היא לא חברית.