|
|
| נשלח ב-22/3/2017 14:48 |
 |
| |
הפדגוגים הגדולים ביותר של הפסנתר היו מלחינים שחיברו יצירות פדגוגיות להקנות לתלמידיהם מיומנות פסנתרנית והבנה מוסיקלית.
באך חיבר לתלמידים מתחילים את האינוונציות לשני קולות ולמתקדמים יותר את הסינפוניות לשלשה קולות ללמד את יסודות הנגינה הנקיה והנכונה, קונטרפונקט, ואיך להמציא רעיונות מוסיקלים ולפתחם, להגיע לסגנון נגינה שירי ולהציע נסיון מוקדם בקומפוזיציה. לתלמידים המשתוקקים ללמוד, ובמיוחד למיומנים מביניהם, חיבר את שני הספרים של "כלי המקלדת המכוון היטב" (פרלודים ופוגות). הפרלודים כתובים בסגנונות מגוונים ונועדו לפתח את הטכניקה הפסנתרנית, והפוגות לפתח את המוסיקליות באמצעות נגינה של כמה קולות, והכל תוך הצבת קשיים טכניים ומוסיקלים ופתרונם.
קרל צ'רני, תלמיד של בטהובן, שמגיל 14 היה למורה לפסנתר, פסנתרן, תיאורטיקן, ומלחין שחיבר יותר מאלף יצירות, התפרסם בעבור ספרי האטיודים (תרגילים לימודיים) לפסנתר שחיבר עבור כל הנגנים, מתלמידים מתחילים ועד לוירטואוזים, בדגש על פיתוח מיומנויות ספציפיות, כגון של יד ימין או של יד שמאל, מהירות, קישוטים, לגטו או סטקטו, ועוד, תוך תשומת לב פדגוגית לכל הסולמות ולפרטים הטכניים, לסגנון ולמוסיקליות. פסנתרים, כגון ספנוב ורחמנינוב, היו מתרגלים אטיודים של צ'רני לפני הופעה. לדעת הפדגוגית מרגריט לונג, אף יצירה פדגוגית לפסנתר, כולל היצירות של באך ושופן, לא יכולות להוות תחליף לאטיודים של צ'רני. מתלמידי התלמידים של צ'רני: ארתור שנאבל, פרוקופייב, ארתור רובינשטיין, פדרבסקי, איגנץ פרידמן, אנה יסיפובה, ארנסט פון דוהנאני, אדווין פישר, קלאודיו אראו, מייצ'יסלב הורשובסקי, אלכסנדר בריילובסקי, ג'ורג' ציפרא, פאול בדורה-סקודה, ועוד פסנתרנים רבים.
לאחר באך, חוברו פרלודים (מבואות) למטרות פדגוגיות ע"י קלמנטי, קרמר, מושלס, ומלחינים אחרים. אלא שלהבדיל מהיצירות של באך, לא היו לקבצי הפרלודים הללו אחדות יצירתית או ערך מוסיקלי מיוחד. לא כן הפרלודים של שופן, שלא היו מבואות בלבד, אלא יצירות שלמות לכשעצמן המביעות רעיון או רגש. הפרלודים של שופן, חסיד גדול של באך, חוברו בהשראת הפרלודים של באך, אותם שופן החשיב ליצירה פדגוגית על תלמודה המליץ לתלמידיו על מנת להתקדם. הפרלודים כתובים לכל הסולמות, אלא שבעוד הפרולדים והפוגות של באך מאורגנים בסולמות על פי מרווחים של חצאי טון, הפרלודים של שופן מאורגנים במעגל הקווינטות, כשלאחר כל סולם מזו'רי מופיע הסולם התואם המינורי. הפרלודים של שופן לא נועדו רק ללימוד, אלא לביצוע כיצירה אחת כוללת או כהקדמות ליצירות אחרות שלו. שופן, בנוסף להיותו מלחין ופסנתרן וירטואוז, היה מורה חשוב לפסנתר שפיתח אסכולה חדשה של פסנתרנות. שני קבצי האטיודים של שופן, אופוס 10 ואופוס 25, הציגו את שיטתו הפסנתרנית החדשנית. אלה יצירות מאתגרות מבחינה טכנית ומוסיקלית שנועדו לביצוע ע"י וירטואוזים באולמות הקונצרטים.
מנדלסון חיבר 6 פרלדים ופוגות בהשראת הפרלודים והפוגות של באך, על מנת להקנות לעצמו משמעת בחיבור יצירות. אלה יצירות קונטרפונקטיות לימודיות שפותחו באופן פיוטי.
תוקן על ידי מם80 ב- 22/03/2017 14:51:59
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-22/3/2017 19:10 |
|
| |
ליסט חיבר בגיל 15 קובץ של 12 אטיודים. אח"כ הרחיב ושכלל אותם לגרסה שניה, אותה כינה 12 אטיודים גדולים, כשירים פיוטיים, כה קשים מבחינה טכנית, עד שלא היו כמעט פסנתרנים שהיו מסוגלים לבצעם. הגרסה השלישית נקראה אטיודים טרנסצדנטלים, פישוט וצמצום של הגרסה השניה, קשיים טכניים אבסורדים הוסרו והאטיודים היו ליותר מוסיקלים ואמנותיים. היצירה הוקדשה לקרל צ'רני, מורו של ליסט. זו גם הגרסה, עדיין קשה טכנית ומאתגרת, שמבוצעת בד"כ ע"י הפסנתרנים.
אטיודים טרנסצדנטלים מאת ליסט, בביצוע לזר ברמן:
דביסי וראוול ייסדו את התנועה האימפרסיוניסטית במוסיקה. דביסי התרחק מההרמוניה המבנית המסורתית לכיוון של אוירה מלאה בצבעים, מוטיבים קצרים וניואנסים בה דיסוננטים משמשים ליצירת גוונים מוסיקלים, הקוים וההרמוניה מעורפלים ע"י הפדל, והכל תוך שימוש בסולמות סינים. דביסי חיבר שני ספרי פרלודים, יצירתו החשובה ביותר לפסנתר, כשלכל פרלוד צירף כותרת המתארת ההתרשמות שהביאה לחיבורו . דביסי גם חיבר 12 אטיודים, קשים מאד טכנית, שהוקדשו לשופן, אשר בעקבות צ'רני מפתחים מיומנויות טכניות ספציפיות, והינם תמצית מזוקקת של דרכו המוסיקלית. האטיודים מחולקים לשני ספרים. הספר הראשון עוסק במרווחים, והספר השני בדקדוק מוסיקלי ובסגנון.
פרלודים מאת דביסי, בביצוע רובר קסדסי:
אטיודים מאת דביסי, בביצוע אנטולי ודרניקוב:
|
|
|
|
|
| נשלח ב-23/3/2017 01:05 |
|
| |
וריאציות דיאבלי מאת בטהובן
ארתור שנאבל (1937):
מייצ'יסלב הורשובסקי (1951):
קלאודיו אראו (1952):
רודולף סרקין (1954):
מריה יודינה (1961):
רודולף בוכבינדר:
מרגריטה פיודורובה (1978):
פרידריך גולדה (1978):
גריגורי סוקולוב (1985):
ריכטר (1986):
דניאל הקסטר (1988):
תוקן על ידי מם80 ב- 23/03/2017 01:09:16
|
|
|
|
| נשלח ב-26/3/2017 01:36 |
|
| |
סונטה מס' 8 בדו מינור "פתאטית" מאת בטהובן
ארתור שנאבל (1934):
רודולף סרקין (1945):
אדווין פישר (1952):
איב נאט (1955):
אנני פישר:
קלאודיו אראו (1963):
פרידריך גולדה:
אלפרד ברנדל (1975):
אמיל גיללס (1980):
|
|
|
|
| נשלח ב-26/3/2017 15:36 |
|
| |
רונדו קפריצ'יוזו מאת מנדלסון
לאופולד גודובסקי (1870-1938): קרל פריידברג (1872-1955): יוזף הופמן (1876-1957): לב פישנוב (1891-1959): רודולף סרקין (1903-1991): קלאודיו אראו (1903-1991): איילין ג'ויס (1908-1991): יעקב פלייר (1912-1977): אמר לאופולד גודובסקי: "אנו מדברים על מסורות של פרשנות. אין הכוונה לנוסחאות אקדמיות יבשות, אלא למסורות של אסכולות וקונסרבטוריונים. הן משמרות רעיונות ישנים, זו משמעות המלה. מסורת אמתית של נגינה בפסנתר צומחת כשאמנים גדולים גילו ופיתחו איזה אפקטים באמצעות אינטואיציה. כשהאינטואציות הללו עמדו במבחן, בהתאם לאמות המדה הנעלות ביותר של האמנות, הן נעשות למסורות.
אנו מדברים הרבה על הסובייקטיבי והאובייקטיבי בפרשנות מוסיקלית. המושגים הללו עלולים להטעות. פסנתרנים מתבוננים בנושא מנקודות מבט שונות בהתאם למזגם ומגמתם. הטבע האימפולסיבי תופס את היצירה כפי שמופיעה לפניו לראשונה, ושואף לשמר את תפיסתו, בוטח שהרגע הנוכחי יספק לו השראה. בנסיבות מאד אוהדות הוא מצליח לתת ביצוע מעורר השראה. אבל בלי התנאים האלה מבעו חסר זוהר ועוצמה. לעומת זאת, הנגן האנליטי הזהיר, שלא בוטח בהתרשמותו הראשונה, אשר לומד כל נקודה ומחליט מראש בדיוק היאך יגיש את היצירה, עלול להיות חסר השראה וביצועו יותיר אותנו קרים. הפרשן האידאלי הוא זה השומר לפניו את רעיונו הראשון, אשר שקל היטב כל אפקט וכל ניואנס שרצונו לעשות, ובכל זאת נותר חופשי להתרגש מההשראה שעשויה לנוח עליו בזמן הביצוע."
תוקן על ידי מם80 ב- 26/03/2017 15:56:49
|
|
|
|
|
| נשלח ב-26/3/2017 16:46 |
|
| |
ואלס-קפריס מאת אנטון רובינשטיין
פרנסיס פלנטה (1908):
יוזף הופמן:
מוריץ רוזנטל (1930):
ארתור רובינשטיין (1935):
איגנץ פרידמן (1936):
תוקן על ידי מם80 ב- 26/03/2017 16:46:51
|
|
|
|
| נשלח ב-29/3/2017 23:37 |
|
| |
פרנסיס פלנטה היה הפסנתרן החשוב ביותר בצרפת מלבד שופן. בילדותו שמע את שופן מנגן. היה מיודד עם גדולי המוסיקאים בדורו, ביניהם ליסט, תאלברג, רוסיני, ואחרים. פלנטה תמיד החשיב את עצמו לתלמיד. כך עדיין היה מסוגל לנגן שופן באופן מופלא בשנות התשעים לחייו. אם שופן סלד מקונצרטים, הופיע בקונצרטים לעתים רחוקות, וסבר שקונצרטים אינם מוסיקה אמתית, הרי שהקונצרטים של פלנטה היו ארוכים, נמשכו 3-6 שעות, במהלכם עשה תנועות פנטומימה והסביר את המוסיקה לקהל תוך כדי נגינתו.
אטיוד אופוס 25 מס' 11 מאת שופן, בביצוע פרנסיס פלנטה: אנטון רובינשטיין נחשב לאבי הפסנתרנות הרוסית. בילדותו ניגן לפני שופן, ליסט, מנדלסון, ומאיירבר. במשך שנים נאלץ לפלס את דרכו במאמץ ללא עזרה מאיש. רובינשטיין היה דומה במראהו ובמזגו לבטהובן, עד שהיו מכנים אותו "ואן השני". נגינתו תוארה כעוצמתית כתזמורת שלמה וחיננית כפסנתרנות ייחודית לכשעצמה. גם הקונצרטים של רובינשטיין היו ארוכים, במיוחד תכנית שבעת הרסיטלים ההיסטורים, אשר כללה את ההיסטוריה של המוסיקה האירופאית לפסנתר החל ממלחיני כלי המקלדת האנגלים ועד למלחינים הרוסים.
אטיוד אופוס 23 מס' 2 מאת אנטון רובינשטיין, בביצוע גריגורי גינזבורג: פעם גברת שמעה את פלנטה מנגן והחמיאה לו באומרה שהוא פסנתרן גדול יותר מרובינשטיין, כי רובינשטיין מנגן כל כך הרבה תוים שגויים. אמר לה פלנטה: הייתי מעדיף להיות מסוגל לנגן את התוים השגויים של רובינשטיין מאשר את כל תוי הנכונים.
הפסנתרנות של פלנטה היתה חיפוש אחר פרשנות נאמנה, נבונה ומאוזנת ליצירות שביצע. לעומת זאת, אנטון רובינשטיין היה משורר, שמתוך חזונו מצא ביצירות תוכן רגשי שפסנתרנים אחרים לא ראו, גם אם לעתים תכופות על מנת למוצאו לא דייק בתוים במהלך הופעה. במלים אחרות, אנטון רובינשטיין היה מלחין-פסנתרן רומנטי של סגנון גדול ורוח גדולה. פלנטה כבר היה פסנתרן-פרשן מודרני ששלט באמנותו.
באסכולה הגרמנית הנאמנות לטקסט זה דבר מובן מאליו. מוזיקה זו אמנות רצינית. אם באך או מוצרט או בטהובן כתבו תו כזה ולא אחר, יש לכך משמעות להבנת היצירה. לא האישיות של הפסנתרן עיקר, אלא הכוונות הדקות של המלחין והמשמעויות העמוקות של היצירה. על-כן, לדוגמא, ארתור שנאבל לא הכניס לחדרו, אלא תלמידים שהשאירו את ה"אגו" מחוץ לחדר כשבאו ללמוד מוסיקה. אלא שאפילו הפרשנות הנאמנה ביותר לטקסט נשמעת יבשה, אם אין לפסנתרן השראה במהלך הנגינה, כזו המאפשרת לו חירות בפרשנותו. והלא במשך דורות יצירות מוסיקליות כתובות לא היו רק טקסטים לביצוע אלא בסיס לאימפרוביזציה.
סונטה מס' 8 בלה מינור מאת מוצרט, בביצוע ארתור שנאבל:
סונטה מס' 10 בדו מז'ור מאת מוצרט, בביצוע קלרה הסקיל:
סונטה מס' 13 בסי במול מז'ור מאת מוצרט, בביצוע פרידריך גולדה:
|
|
|
|
|
| נשלח ב-30/3/2017 16:21 |
|
| |
סונטה מס' 18 ברה מז'ור ק. 576 מאת מוצרט
מייצ'יסלב הורשובסקי:
רובר קסדסי:
מריה גרינברג:
קלאודיו אראו:
פרנס אלגאר:
פרידריך גולדה:
|
|
|
|
| נשלח ב-30/3/2017 21:35 |
|
| |
סונטה מס' 3 בסי מינור מאת שופן
אולגה סמרוב (1908):
מוריץ רוזנטל (1939):
היינריך נויהאוס (1949):
גיומאר נובאס:
קלאודיו אראו (1960):
ארתור רובינשטיין:
אלכסנדר בריילובסקי (1963):
מייצ'יסלב הורשובסקי (1984):
|
|
|
|
| נשלח ב-31/3/2017 01:11 |
|
| |
"שירים ללא מלים" מאת מנדלסון
ז'ינט דואיין (1952):
גיומאר נובאס (1961):
גבי קסדסי:
מריה גרינברג (1968):
ויקטוריה פוסטניקובה (1978):
מארי-קתרין ז'ירו (2005):
תוקן על ידי מם80 ב- 31/03/2017 01:13:09
|
|
|
|
| נשלח ב-31/3/2017 12:12 |
|
| |
נוקטורנים מאת גבריאל פורה
גבריאל פורה (1910):
ז'אן-מישל דאמאז (1960):
אריק היידסיק:
אוולין קרושה (1964):
ז'אן דואיאן (1972):
איגור קומארוב:
איבון לפבור (1980):
ז'אן-פיליפ קולר:
ז'אן איבו (1988):
ז'אן מרטן (1993):
תוקן על ידי מם80 ב- 31/03/2017 12:15:54
|
|
|
|
|
| נשלח ב-2/4/2017 17:23 |
|
| |
יצירות לכלי מקלדת מאת ראמו
מרסל מייר (1953, 1946):
רובר קסדסי (1952):
תרז דוסו (1983):
גריגורי סוקולוב (2012, 1997):
תוקן על ידי מם80 ב- 02/04/2017 17:25:07
|
|
|
|
| נשלח ב-2/4/2017 18:58 |
|
| |
ישנם קוים מקבילים בין באך לראמו. שניהם נולדו בתחילת הבארוק המאוחר למשפחות-שושלות של נגני מקלדת. שניהם ניגנו בכלי מקלדת ובכינור. באך היה מלומד ביחס לרוב המוסיקאים שבזמנו, תלמיד מצטיין בשפות, ספרות קלאסית, רטוריקה ותיאולוגיה, והשתמש בכל כשרונותיו להלחנה, נגינה והוראת מוסיקה. אהבתו הגדולה של ראמו למוסיקה עשתה אותו למלחין ולתיאורטיקן. שניהם חיברו מוסיקה חדשנית ומורכבת. שניהם היו אנשי עמל שבטחו בדרכם. שניהם הוציאו לאור באותה שנה את פסגת יצירתם, זה את "מסה על ההרמוניה" וזה את "כלי המקלדת המכוון היטב". בכל זאת, יצירותיהם נבדלו זו מזו בתוכנן ובצורתן ובסגנונן. כל שכן, כל אחד מהם הבין מוסיקה בדרך אחרת מזו של עמיתו. סרט תיעודי "ז'אן פיליפ ראמו, אמן הבארוק": סרט תיעודי "יוהאן סבסטיאן באך":
תוקן על ידי מם80 ב- 02/04/2017 19:24:21
|
|
|
|
| נשלח ב-2/4/2017 23:28 |
|
| |
קונצ'רטו ברנדנבורג מס' 5 מאת באך
רודולף סרקין, מרסל מואיז, אדולף בוש, והנגנים הקאמרים בוש (1935):
אדווין פישר ותזמורת פילהרמוניה בניצוחו (1952):
ריכטר והתזמורת הקמארית של קונסרבטוריון מוסקבה בניצוח ניקולייבסקי (1978):
ז'אק לוסייה טריו והתזמורת הפילהרמונית המלכותית בניצוחו (1970):
תוקן על ידי מם80 ב- 02/04/2017 23:30:38
|
|
|
|
| נשלח ב-3/4/2017 11:21 |
|
| |
יצירות לכלי מקלדת מאת פרנסואה קופרן
לאזאר לוי:
מרסל מייר:
ז'קלין רובן:
ג'ורג' ציפרא (1982):
איגור קומארוב:
גריגורי סוקולוב:
|
|
|
|
|
