מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן שנאמר +שמות י"ג+ זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים כמו שנאמר +שמות כ'+ זכור את יום השבת, ומנין שבליל חמשה עשר תלמוד לומר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. ואף על פי שאין לו בן, אפילו חכמים גדולים חייבים לספר ביציאת מצרים וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח.
(רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ז הלכה א)
יש כל מיני דרשות המלוות את סיפור יציאת מצרים. חלקן מאוחרות וחלקן כבר בימי חז"ל. יש ביניהן המושכות את הלב והמסופרות בגני הילדים. החל ב"פרעה בפיז'מה באמצע הלילה" שהפך לשיר קבוע בסדר ועד לסיפורים שאכן סיפרו חכמים, כגון על התינוקות שנבלעו בסלעים ועל התינוק שמשה ביקש עליו רחמים וניצל בנס ובסוף גרם לצרות למשה ולעם ישראל כולו. והצבעתי על מעט מהרבה.
סיפורים אלו מקסימים למי שמקבל דברים כפשוטם בלי לעמת אותם עם ההיסטוריה ועם המדע ועם הפילוסופיה אך מעוררים התנגדות אצל מי שכן חושב ובודק וגם פוחד ממה שיקרה אצל מי שיפקח עינים וישאל: אם זה לא נכון, אז אולי הכל לא נכון?
הדברים הקצרים של הרמב"ם יכולים להתפרש כהמלצה להיזהר מפני סיפורים רחוקים ובלתי אפשריים. הרי הרמב"ם כותב בפירוש המשנה דברים חמורים נגד אלו שדורשים בבית הכנסת "דרשות של דופי".
האם יש להבין מכאן שמה שצריך לחנך לקראתו את הילדים הוא לספר את סיפור יציאת מצרים כפי שהוא עולה מן המקרא ולא כפי שהוסיפו בהגדות שלפעמים עלולות "לשבש את הדעות"?
אלו סיפורים עלינו אם כן לספר בליל הפסח לעצמנו ולילדינו?
השאלה הכללית הזו חשובה מאד והיא מובילה לדיונים נוספים.
א. מה באמת היה ביציאת מצרים ומה עלינו לספר לילדים כדי לבנות אצלם את האמונות הנצרכות ליהודי?
ב. איך להתמודד עם ההצפה של סיפורים זרים ומוזרים? שיש בהם באמת גנאי ולא רק שבח?
דוגמא: ראו את הציורים המלוים הגדות, במיוחד הגדות לילדים (כגון הציורים הנפלאים של יוני גרשטיין). המצרים נראים כמפלצות. יתכן שזה חשוב כדי להעצים את הסיפור ויתכן שזה מזיק. זה ודאי לא נכון היסטורית.
ג. איך מעניקים לילדים גרסה סבירה יותר על דרך הפשט של סיפור יציאת מצרים, שיש בו ניסיות והשגחה אבל לא בצורה ילדותית, כאשר הסביבה מחנכת למסר שגוי?
ד. יאמר מי שיאמר: אתה כותב על בלימת סיפורים משבשים, ומה עם ביקורת המקרא? מה עם הגישות שבתוך האורתודוכסיה החדשה שסבורות שצריך לראות את סיפור יציאת מצרים ואולי את רוב או כל חמישה חומשי תורה כחיבור מאוחר שיש בו עיבודים של מסורות ולא מעבר לזה? למשל, דוגמא פעוטה, שלא היה אפשר שכל היהודים במצרים יצאו משם בלילה אחד בגלל המספר העצום שלהם? והתורה מבטאת את הרעיון של היציאה, שהיה אמיתי לכשעצמו, באופן ספרותי?
ומה עם מי שסבור שהבדיון שבסיפורים אלו רב עוד יותר? איך עליו לחנך את ילדיו?
ומה עם מי שמכיר את הגישות השונות וסבור שעליו לחנך את ילדיו להתמודדות עם כך שסיפורים שנחשבו למדוייקים יתגלו כבדיה? איך לשמר את המסר שיש ה' שברא ומשגיח עלינו אבל לא בדיוק כפי שזה מתואר, לא רק במדרש, אלא גם בסיפור המקרא על דרך הפשט?
אני שמח לבשר שאין חלקי עם אלו, אבל אני מכיר יהודים טובים שמתלבטים בשאלות אלו. איני יודע מה הם עושים בליל הסדר, וזו שאלה מעניינת, אבל כאן אני מבקש להצביע על דברי הרמב"ם כפתרון חשוב.
וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח
אין טעם לעסוק בשלילה, זה אף פעם לא מועיל בחינוך. צריך לספר את הסיפור, אבל להתרכז במה שסביר לנו שהיה. ובזה להרחיב. להראות את השגחת ה' במה שאנו יכולים לזהות בתור עובדות.
זה הבסיס.
ובו יש להאריך.
היות שהדברים שכתבתי הם מופשטים וכוללים יותר מדי מילים הלקוחות מעולם האקדמיה, אציע תיאור מקוצר ודמיוני של סדרים אפשריים אצל מי שרוצה לחנך למסרים של ליל הסדר.
א. סדר אורתודוכסי קלאסי בשיטת הרמב"ם
עם ישראל היו משועבדים במצרים. הם סבלו מאד. יודעים איך נראים חיים של עבד? קראתם את "אהל הדוד תום"? תראו את התמונות שאבא הביא לכם של עבדים.
ככה עם ישראל סבלו. ואז ה' שלח את משה רבנו והמצרים הרשעים קיבלו מכות (להביא פירושים על דרך הפשט).
המכות הראו שה' שולט בכל הבריאה. ואז עם ישראל יצאו וקיבלו את התורה במעמד הר סיני.
ב. סדר עם חשיבה פילוסופית ביקורתית
כנ"ל. וכאשר מגיעים למדרשים, מוסיפים:
חז"ל רצו שגם ילדים קטנים יוכלו לדמיין את הסבל מכאן ואת הייסורים מכאן. ולכן הם המחישו זאת בסיפורים קיצוניים ולפעמים גם בלתי אפשריים. אנו היום חכמים יותר.
ג. סדר עם חשיבה ביקורתית של מאמיני ביקורת המקרא
כנ"ל, וכאשר מעיינים בסיפורי החומש, אם מישהו שואל: איך זה היה אפשרי ומה נעשה עם ביקורת המקרא, רק אז עונים:
כמו שחז"ל הרשו לעצמם להוסיף מדרשים בלתי אפשריים כדי לבטא רעיון אמיתי, כך גם מחברי המקרא ארגנו את המסורות האמיתיות שלהם באופן סיפורי שנראה מתקבל על הדעת. מה שחשוב לנו הוא להבין את העובדות מאחורי הסיפור שלא תמיד יכול להיתפס כפשוטו. יתכן שתיאורי המכות, למשל, אינם משקפים את המציאות המדוייקת כמו שהיתה אלא כפי שהיא ראויה להיות.
עלינו לתפוס את סיפור יציאת מצרים לא כסיפור היסטורי אלא כנראטיב לחיים.
יש לי בעיה עם הגישה השלישית. היא באה בחשבון רק בתוך חברה שכל כולה כבר חרגה מן התפיסה המקובלת. וגם אז מי יודע עד כמה הסבר כזה מועיל או מזיק.
עם זאת, בהחלט יש כאלו שלא יוכלו לספר את סיפור יציאת מצרים אלא באופן הזה.
אני מציע לראות במה שכתבתי תיאור של גישות אפשריות ובהחלט לא המלצה מה לעשות בכל בית ובית.
אם ניתן לסכם כללים חינוכיים שעולים מכל מה שכתבתי, כולל מה שלא הארכתי כראוי, הרי זה כך:
א. ליל הסדר הוא ההזדמנות החד שנתית לבנות אצל ילדינו (ואצלנו) את האמונות היסודיות האמיתיות לגבי זה שהאדם אינו לבד אלא יש אלוקים לעולם, ואת האמונות ההיסטוריות על עם ישראל ומה שעבר עליו במצרים ועל קבלת התורה וכו'.
ב. יש להתמקד בחיובי, מה שהיה, ולא בשלילי (מה שהם, אותם הם פסולים, אומרים וטועים).
ג. יש להתאים את המסר לגיל של השומעים ולרקע שלהם.
אם נחלק מבחינה סוציולוגית, אזי בבית חרדי יש לכל היותר לכלול בדברים שאנו מספרים את הדברים כפי שהם מתאימים לגיל הרך וככל שיגדלו יבינו יותר - זאת כדאי לאפשר בתקופת הבגרות לפרש מחדש ולהישאר עם המסר האמיתי בלי לרצות "לזרוק את כל החבילה הבלתי אפשרית".
בבית שאולי הוא אקדמי יותר וכאשר המשתתפים בוגרים יותר בנפשם ובידיעותיהם יש מקום להציע תפיסות יותר מעודנות.
בבית שבו קשה להאמין בהיתכנות של סיפורי יציאת מצרים, יתכן שדגם ג' הוא המתאים ביותר.
יקח כל אחד את מה שמועיל, כי כתבתי על מנת להועיל ולא להזיק, לחנך ולבנות את דור העתיד ולא לקלקל ולא להרחיק.
