| נשלח ב-26/4/2017 15:47 |
 |
| |
אמנות הנגינה בפסנתר על-פי יוזף הופמן
יוזף הופמן (1876-1957). פסנתרן, מלחין, מורה וממציא פולני-אמריקאי. היה ילד פלא ותלמידו הפרטי היחיד של אנטון רובינשטיין. נחשב ע"י עמיתיו, בהם גודובסקי, רחמנינוב, איגנץ פרידמן, וג'וזף לוין, לגדול הפסנתרנים בדורו. להלן קטעים מספרו "נגינה בפסנתר עם שאלות ותשובות".
|
|
|
|
| נשלח ב-26/4/2017 15:48 |
|
| |
על הפרשנות האמנותית
כשהצד החומרי, הטכני, נקנה לגמרי ע"י תלמיד הפסנתר, הוא יראה חזון ללא גבולות נפתח לפניו, מגלה את התחום העצום של פרשנות אמנותית. בתחום הזה יש לעבודה בעיקר אופי אנליטי הדורש שבינה, רוח, ורגש, בתמיכת ידע ותפיסה אסתטית, יפתחו אחדות נאותה להפיק תוצאות ערכיות ונאצלות. בתחום הזה על התלמיד ללמוד להבחין בדבר בלתי-נראה המאחד מה שנדמה כתוים, קבוצות, קטעים, פרקים וחלקים נפרדים לשלם אורגני. העין הרוחנית המבחינה בדבר הבלתי-נראה הזה היא מה שמוסיקאים מתכוונים כשמדברים על "לקרוא בין השורות" - המשימה המרתקת ביותר והקשה ביותר של האמן פרשן; שהרי בין השורות, בספרות כמו במוסיקה, מסתתרת נשמת היצירה. לנגן את תויה, אפילו נכון, עדיין רחוק מאד מלעשות צדק עם החיים והנשמה של יצירה אמנותית.
תוקן על ידי מם80 ב- 26/04/2017 16:11:03
|
|
|
|
| נשלח ב-26/4/2017 18:30 |
|
| |
הפסנתר והתזמורת
מחד, הפסנתר שקול לתזמורת, במידה שהוא, לפחות כתזמורת, פרשן של ענף מיוחד של מוסיקה, שלם לכשעצמו, מיוסד על ספרות בלעדית משלו מסוג נכבד אשר רק התזמורת יכולה לטעון למעמד שווה. ככל הידוע לי, מעולם לא חלקו על העליונות של ספרות הפסנתר על הספרות של כל כלי נגינה אחר. באותה מידה אני סבור שהפסנתר מאפשר לנגניו חופש הבעה גדול יותר מאשר כל כלי נגינה אחר; גדול יותר, מכמה בחינות, אפילו מהתזמורת, והרבה יותר גדול מאשר העוגב, החסר את המגע האינטימי והאישי ואת המיידיות של תוצאותיו המגוונות.
מאידך, בתכונות של דינמיקה וצבע, אי-אפשר להשוות בין הפסנתר לתזמורת, כי בתכונות האלה הוא באמת מאד מוגבל. הנגן הזהיר לא יחרוג מהמגבלות האלה. מה שלכל היותר הפסנתרן יכול להשיג בצביעה דומה למה שהציירים מכנים "שחור-לבן". במציאות, לפסנתר, כמו לכל כלי נגינה אחר, רק צבע אחד; אולם הנגן אמן יכול לחלק את הצבע למגוון אינסופי של צללים. מעלת החן מקושרת יותר לפסנתר מאשר לכלים אחרים, אם-כי אולי בפחות חושניות מאשר לכלים אחרים. האם בגלל החן הפחות חושני הזה אמנות הפסנתר נחשבת לטהורה ביותר מכל כלי הנגינה? דווקא נראה לי, לפחות באופן חלקי, שבגלל הטהרה הזו הוא "מתלבש" היטב, שאנו מסוגלים להאזין לפסנתר במשך פרק זמן ארוך יותר מאשר לכלי נגינה אחרים, ושאולי שלטהרה הזו היתה פעולה חוזרת על ספרותו המופתית.
על הספרות הזו עלינו להודות לפסנתרנים, או מדויק יותר לומר שאנחנו אסירי תודה למצב בו הפסנתר כלי הנגינה היחיד המסוגל להעביר את היישות הכוללת של יצירה. שמלודיה, באס, הרמוניה, פיגורציה, פוליפוניה, והקונטפונרט המורכב ביותר יכולים באמצעות ידיים מיומנות להיות מבוצעים בו-זמנית ולחלוטין (לכל כוונה ותכלית) בפסנתר, זה ככל הנראה היה תמריץ ששיכנע את גדולי אמני המוסיקה לבחור בו ככלי הנגינה החביב עליהם.
אפשר לציין שלא רק שהפסנתר לא פגם בתזמור של המלחינים הגדולים, כפי שכמה חוכמולוגים טוענים מפעם לפעם, שהלא חיברו יצירות לא פחות משובחות עבור כלי נגינה אחרים, שלא לדבר על הסימפוניות שלהם. כך, לדוגמא, החלק החשוב ביותר של ספרות הכינור נתרם ע"י נגני פסנתר (באך, מוצרט, בטהובן, מנדלסון, ברהמס, ברוך, סן-סנס, צ'ייקובסקי, ורבים אחרים). ובאשר לספרות התזמורתית, היא באה כמעט בבלעדיות רק מאמנים שעבורם האמצעי היחיד, או העיקרי, למבע מוסיקלי היה הפסנתר. טבעים מסודרים מאד, כפי שהיו, הם לפעמים אהבו להלביש את מחשבותיהם בפאר הצבעוני של התזמורת. כשמתבוננים לעומק ביצירותיהם לפסנתר, הרי שבערכם האמתי, בשירתם, אני מרגיש שאפילו טבעים מוסיקלים מעודנים יכולים למצוא שביעות-רצון מתמשכת בפסנתר, על אף חסרונותיו, אם האמן נשמר בגבולותיו כשולטו על אפשרויותיו. אחרי הכל, הפנסתר מציע לא מעט.
תוקן על ידי מם80 ב- 26/04/2017 18:36:32
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-26/4/2017 20:29 |
|
| |
מבע אמנותי ומבע חובבני
יש לחלק בין מבע אמנותי למבע חובבני.
האמן יודע ומרגיש היאך ההיענות של כלי נגינתו, בכל חלק של היצירה, יאפשר לו להתקדם בלי להפר את חוקי האסתטיקה, ומבלי לחרוג מטבעו של כלי נגינתו. הוא מלביש צורה לביצועו בהתאמה, ומיישם כלכלה נבונה בשימוש בכח ובהצגת רגש. רגש לכשעצמו, זה התוצר הבשל של תהליכים אסתטים רבים שהרגע יוצר ומפתח; אך האמן ישמור על התוצר מביטוי מוצהר, עד שמסכים עם כל הדרישות של אומנות אמנותית; עד שסיפק שולחן מכוסה בנקיות ולגמרי ערוך עליו ענייני ה"רגש" נראים כמגעים מלוטשים ומקושטים, למשל כפרחים.
החובב, להבדיל, לא מקדיש זמן למחשבה ולתכנון; הוא פשוט "הולך" על היצירה, בלי לדאוג לאומנות או להתפתל סביבה ככל יכולתו, הוא משוטט ל-"רגש", שאצלו לא כולל אלא סנטימנטליות לגמרי חושנית, מטושטשת, חסרת צורה, חסרת תכלית. הליווי שלו מטביע את המלודיה, קצבו שובת שביתה סימפטית, דינמיקה ותכונות אמנותיות אחרות נהיות היסטריות; לא משנה, העיקר הוא "מרגיש"!
תוקן על ידי מם80 ב- 26/04/2017 20:34:53
|
|
|
|
| נשלח ב-26/4/2017 21:46 |
|
| |
הפסנתרן והיצירה
כמו לפסנתר כן לכל יצירה יש מגבלות ביחס לטווח רגשותיה ולמבען האמנותי. זו טעות לגזור את הקונספציה של יצירה מהשם של מלחינה; לסבור שיש לנגן בטהובן כך ושופן כך. אין שגיאה גדולה יותר!
אמנם לכל מלחין סגנון משלו, דרכו השגרתית לפתח מחשבה, הקוים הגלויים של אישיותו. אולם באותה מידה נכון שהדמיון של כל האמנים הגדולים היה חזק דיו להשקיע אותם לגמרי ביצירתם, ולמושכם לגמרי, בחלק מהזמן, הרחק מהרגלי מחשבתם ומבעם; הם נהיו למשרתים מרצון של בריה חדשה פרי דמיונם. לפיכך, אנו מוצאים שחלק מהיצירות של בטהובן רומנטיות או גחמניות כפי שכל יצירה של שומאן או של שופן יכולה להיות, בעוד חלק מהיצירות של שופן ושומאן מציגות לפעמים הרבה מאד קלאסיציזם בטהובני.
כל אמן גדול חיבר יצירות האופייניות לו, ויצירות שאינן אופייניות לו המגלות את זהותו רק לעין המנוסה דיה לזהותו במאפיינים הקטנים יותר והדקים של סגנונו. על המאפיינים הדקים האלה להישאר בפינותיהם ובגומחותיהם; אסור למושכן בגמלוניות לחזית בעבור ביצוע מסורתי של היצירה. סוג כזה של "הערצה" ימחוק את המשונות של היצירה הייחודית. זו איננה הערצה, אלא פטישיזם. לעשות צדק עם מלחין פירושו לעשות צדק עם יצירותיו, כל יצירה לכשעצמה. אי-אפשר ללמוד את הצדק הזה מקריאת הביוגרפיה שלו, אלא רק ע"י התייחסות לכל יצירה מיצירותיו כיישות נפרדת ושלמה; כשלם מושלם ואורגני שעלינו ללמוד את צביונו הכללי, מאפייניו היחודיים, צורתו, אופן תכנונו, המסלול הרגשי, ומגמת המחשבה. כדי לפתח את תפיסתנו, ניעזר, יותר מאשר בביוגרפיה, בהשוואת היצירה עם יצירות אחרות של אותו אמן, אם-כי ההשוואה עשויה לחשוף הרבה הבדלי סגנון כקוי הדמיון שעשויה להראות.
תוקן על ידי מם80 ב- 26/04/2017 21:48:11
|
|
|
|
|
| נשלח ב-26/4/2017 23:10 |
|
| |
סדר הלימוד
התוכל לומר לי מה דעתך באשר לסדר הלימוד של מלחינים לפסנתר?
להגדיר מלחינים מבלי לציין את יצירותיהם איננו מומלץ. הסונטה הראשונה והאחרונה של בטהובן נבדלות ביסודיות זה מזו בכל פרט, כך שאדם יכול לנגן היטב את הראשונה ובכל זאת במשך שנים רבות לא להיות מסוגל לנגן את האחרונה. ועדיין אותו בטהובן חיבר את שתיהן. לפיכך, ממש אי-אפשר לדבר על "סדר מלחינים". ביחס למלחינים אל לשאלתנו להיות: איזה מלחין? - אלא עליה להיות: איזו יצירה דרושה לדרגת התפתחותך השכלית והטכנית? אם תדחה את הלימוד של יצירות של מלחינים אחרים, עד שלגמרי תשלוט ביצירות של בטהובן - רק העיקריות - תזדקק לחיים ארוכים יותר ממה שהתנ"ך מקצה לאדם הממוצע.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/4/2017 23:59 |
|
| |
באך
האם הלימוד של באך הכרחי לפיתוח טכניקה, או שמא יש להניח בצד את המוסיקה שלו עד ליום מאוחר יותר כשהטכניקה כבר במצב טוב? דומני שהמוסיקה שלו חלקה כה יבש.
המוסיקה של באך איננה היחידה המפתחת טכניקה. אפשר להביא בחשבון, לדוגמא, את המוסיקה של צ'רני ושל קלמנטי. אולם המוסיקה של באך מוכשרת במיוחד לפתח את האצבעות בצירוף למבע מוסיקלי ולאפיון נושאי. תוכל להתחיל עם צ'רני וקלמנטי, אבל עליך בהקדם לעבור לבאך. חלק מהמוסיקה שלו נדמה לך יבש בגלל גישתך השכלית שאולי מצפה ממוסיקה דתית מה שרק האופרה יכולה לתת לך. הגע עצמך בסגנונו ותמצא מכרה של הנאה שמעולם לא חלמת למצוא.
האם אתה סבור שנגינה של יצירות באך שומרת על הידיים במצב טכני טוב?
באך טוב לנשמה כשם שהוא טוב לגוף, ואני ממליץ לא לאבד קשר עמו.
מה תכנית ה-"פוגה", היאך היא נבדלת מה-"אינוונציה" וה-"פרלוד", ומה המטרה בלימוד היצירות שכך באך קרא להן?
להסביר את תכנית הפוגה יחרוג בהרבה מהמקום שברשותי. זה דורש ספר לימוד, ואפשר למצוא רבים כאלה בחנות מוסיקה טובה. הפוגה היא הנציגה הלגיטימית ביותר של פוליפוניה אמתית. פוגה (פוגה, מנוסה) היא מנוסה של מחשבה מוסיקלית אחת מבעד לקולות רבים או חלקים, לפי חוקים קפדניים, בעוד שאינוונציה היא איסוף מחשבות הנעות בחופש מוחלט. הגדרת הפרלוד, כמשהו שבכוונה ובהתאמה מקדים ומציג את הפעולה הראשית, מתאימה לגמרי לפרלוד המוסיקלי; במיוחד לזה של באך. מטרת כל הצורות האלה כמטרת העשייה של מוסיקה טובה: ההיטהרות והפיתוח של טעם טוב במוסיקה.
תוקן על ידי מם80 ב- 27/04/2017 00:00:11
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/4/2017 01:21 |
|
| |
בטהובן
התחלתי להגיע לפרשנות נבונה של המוסיקה של בטהובן. עתה, באיזה סדר ללמוד את הסונטות שלו?
אם באמת יש לך את הכוונה הראויה לשבח ללמוד את הסונטות של בטהובן בעבור הרפרטואר שלך, לדעתי תוכל בבטחה ללומדן כפי הסדר שבו הן מודפסות, למעט אופוס 53 (ולדשטיין) ו-אפסיונטה - שמבחינה רוחנית וטכנית הן באותה שורה עם חמש האחרונות.
מורי קורא לסונטה אופוס 28 הסונטה ה"פסטורלית". לא מצאתי שום דבר "פסטורלי" באף אחד מהפרקים. האם זה כי אינני מבין אותה, או שמא כינויה המצאה של חובבים?
אפשר בהחלט לעקוב אחרי השם "סונטה פסטורלית" עד להמצאה שרירותית, אולי של מו"ל מתחכם, במאמץ להגביר את האטרקטיביות של הסונטה לציבור הרחב. בכל זאת, נראה שהשם מתאים לסונטה היטב, כי באמת חלקה העיקרי מעין מנוחה כפרית שלווה. במיוחד בפרק הראשון שקט שבהחלט איננו תואם לחיי העיר. אבל גם בשאר הפרקים יש אפיזודות רבות אשר תמימותן והטבע הטוב של חוסר רעשנותן מצביעים על חיי הכפר.
האם עלי לנגן את כל הסונטות של בטהובן כדי להפוך לנגן טוב, או שמא די בלנגן כמה מהן, ואם-כן כמה?
מאחר שנגינת כל הסונטות איננה ערובה שנוגנו היטב, לדעתי מוטב לנגן סונטה אחת היטב מאשר לנגן את כולן גרוע. כמו-כן אין להתייחס לסונטות של בטהובן כשדה-קידוח, אלא כגילויים מוסיקלים. מאחר שאינן כולן באותו מישור של מחשבה, אין זה הכרחי לנגן את כולן. על מנת להכיר את הסגנון של בטהובן ואת הגדלות של מחשבתו, די בלהתמחות ב-6 או ב-8 מהסונטות שלו, לפחות.
אם אני מתעניין לעומק במוסיקה של בטהובן, האם לא אוכל למצוא בו כל מה שיש במוסיקה הן מבחינה אסתטית והן במובן הטכני? היש מוסיקה עמוקה יותר?
כשמדמה אתה את עצמך במבצר בלתי חדיר, מוגן מפני כל התקפה, אתה יכול להביט על מלחינים אחרים (חוץ מבטהובן) בחיוך מתנשא. אבל אתה טועה באופן חמור. החיים עשירים מדי בנסיון, רבי פנים בגילוייהם, מלאפשר לאמן אחד, גדול ככל שיהיה, למצות את הפרשנות של אמנותו. אם הנך מבסס את העדפתך את בטהובן על אהדתך, ואם על סמך זה המוסיקה שלו משביעה את רצונך יותר מאשר זו של כל מלחין אחר, יש לשבחך על טעמך הטוב. אולם אין זה מקנה לך זכות לערער, לדוגמא, על העמקות של באך, על החן האסתטי של שופן, על פלאי האמנות של מוצרט, גם לא על המעלות השונות של מלחינים בני זמנך. מי שמוצא את כל החיים במבע של מלחין אחד כלשהו, לכל הפחות נאשם בנקודת מבט חד-צדדית, שלא לדבר שההבנה של מלחין אחד לא יכולה להיות מאד עמוקה בהיותה סגורה לכל האחרים. אחת הדרישות העיקריות לטעם אמנותי טוב הינה להיות רחב אופקים.
תוקן על ידי מם80 ב- 27/04/2017 01:35:32
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/4/2017 10:07 |
|
| |
מנדלסון
בתכנית לימודים כוללת לפסנתר היש לכלול את לימוד מנדלסון? אילו מיצירותיו הכי שימושיות?
מנדלסון לבטח מלחין שאין להשמיטו. רק המלודיה שלו, מלבד מעלות אחרות, מקנה לו את הזכות להיכלל בתכנית. שנראה כי בימינו המלודיה הולכת ונהית יקרת המציאות. לפיתוח קנטינלה טובה ,"השירים ללא מלים" בתנועה איטית הם הדבר הנכון.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/4/2017 11:18 |
|
| |
שופן
מהן היצירות הטובות ביותר של שופן ללימוד ע"י מישהו שממש חפץ להכירו?
כל האטיודים, כל הפרלודים, הבלדות בלה במול, בסול מינור ובפה מינור, הברקרולה ושיר הערש. את המזורקות, הנוקטורנים, הואלסים והפולונזים, אתה כנראה מכיר. לפיכך, קודם לכן ציינתי את יצירותיו האחרות. בכלליות, כשמדברים על שופן, על הפסנתרן להכיר הכל.
איזה סוג של מגע היה לשופן?
מאחר שתיאור של מגעו דורש יותר מדי מקום, אני מפנה אותך לספר ממנו אספתי את המידע המפורש ביותר על הנקודה הזו: "חיי שופן" מאת פרדריק ניקס. בחלק השני, עמודים 94 עד 104 (פרק העוסק בסגנון הנגינה, בטמפו וברובאטו של שופן), תמצא מה שביקשתך לדעת, ככל שאפשר להעביר את החן של אמנות אחת באמצעות אמצעי של אחרת. מאחר שנראה שאתה מתעניין בשופן, אני ממליץ לך ללמוד בעיון את שני החלקים של הביוגרפיה המופתית הזו.
מה הטמפו ( ע"י מטרונום) של האימפרומפטו בלה במול מאת שופן, ומה הרעיון הגלום בו?
סימני המטרונום נבדלים בין ההוצאות השונות, ואינני מאמין לאף אחד מהם. הטמפו שלך תלוי מאד במצב הטכניקה שלך. באשר לשאלה השניה, תשובתי ששופן חיבר "מוסיקה" המייצגת מחשבות רק במובן המוסיקלי, אחרת היא עוסקת בתהליכים לגמרי נפשיים, במצבי רוח, וכו'. ההומור של האימפרומטו הזה נעים וחינני, פה ושם קצת מגוון במלנכוליה מתוקה. אין לנגנו מהר מדי, אזי הוא מאבד בקלות את מאפייניו ונשמע כמו אטיוד של צ'רני. טמפו מתון נוטה להציג את התפניות ההרמוניות המקסימות הרבות, שבד"כ הולכות לאיבוד בטמפו מהיר מדי.
כשמנגנים שופן, האם אפשר להיות בן-חורין בטמפו ולנגן חלקים שונים של אותה מזורקה או נוקטורן בדרגות טמפו שונות?
ללא ספק. אולם השיעור בו מותר ליטול חירות כזו תלוי בהכשרתך האסתטית. בעקרון התשובה לשאלתך חיובית, אלא שאי-אפשר להשיב תשובה ספיציפית בלי להכיר את מצבך המוסיקלי. אני ממליץ להיזהר ב-"נטילת חרויות"; אך בלי לגמרי להפסיק, פה ושם, לעקוב אחרי ההצעות שמעורר טעמך הטוב. יש דבר הנקרא "מצפון אמנותי"; התייעץ עמו בטרם נטילת חירות בטמפו.
תוקן על ידי מם80 ב- 27/04/2017 11:18:19
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/4/2017 11:53 |
|
| |
ליסט ורובינשטיין
מבין ליסט ורובינשטיין, את מי אתה מחשיב לגדול יותר?
הכרתי את (אנטון) רובינשטיין היטב (הייתי תלמידו), והאזנתי לנגינתו פעמים כה רבות. ליסט נפטר בהיותי בן 16 והוא לא הופיע בציבור מזה 20 שנה קודם לכן, מעולם לא פגשתיו ולא שמעתיו. בכל זאת, מתיאורים מפי רבים מחבריי, ומלימוד של יצירותיו, הצלחתי לקבל מושג טוב על נגינתו ואישיותו. כוירטואוז, סבורתני שליסט עלה על רובינשטיין, ושלנגינתו בטח היו איכויות מדהימות ומהממות. רובינשטיין הצטיין בכנותו, בכח הדמוני, מרעיש השמים, של התלהבות גדולה, איכויות שליסט העביר במסננת של חינוך נעלה ואלגנטיות ג'נטלמנית. כמוסיקאים, ביחס לכשרונם ויכולתם, הם כנראה היו בעלי אותו שיעור קומה ענק, כזה שהיינו יכולים לחפש לשוא בזמננו.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/4/2017 16:24 |
|
| |
קריאת ספרים על מוסיקה
כשמדברים אודות ספרים על מוסיקה, הרשו לי לייעץ לכם לקוראם, אבל לא להאמין להם, אלא אם כן כל אמירה נתמכת בטיעון, ורק אם הטיעון משכנע אתכם. באמנות אנו עוסקים לעתים תכופות יותר ביוצאים מן הכלל מאשר בכללים וחוקים. כל גאון באמנות הראה באמנותו רגשות מוטרמים של חוקים חדשים, כל אחד חדש סיים לעסוק בקודמיו כשם שהבאים אחריו בתורם סיימו לעסוק בו. לפיכך, כל פיתוח תיאורטי באמנות הינו בעייתי ובלתי מבוסס, בעוד שדוגמטיקה באמנות מסתכמת לאבסורדיות. מוסיקה היא שפה - השפה של המוסיקלים, תהא אשר תהא ארצם. ידבר כל אחד בדרכו, כפי שהוא חושב ומרגיש, בתנאי שהינו כנה. טוסלטוי הגדיר זאת היטב באומרו: "יש רק שלשה דברים באמת חשובים בעולם: כנות! כנות! כנות!"
תוקן על ידי מם80 ב- 27/04/2017 17:18:27
|
|
|
|
| נשלח ב-27/4/2017 18:01 |
|
| |
לימוד יצירה חדשה
כשלומדים יצירה חדשה: מה עדיף: להתאמן בהתחלה כל יד בנפרד או שתי הידיים יחדו?
כשמתבוננים לראשונה ביצירה חדשה, יש להשתמש בשתי הידיים אם אפשר, כי הכרחי לקבל, לפחות בקירוב, תמונה שכלית שלה. אם הטכניקה של של הנגן איננה מספיקה לכך, אזי על הפענוח כמובן להיעשות כל יד בנפרד.
בלומדי יצירה חדשה, האם על הידיים להתאמן על חלקן בנפרד?
אם פיתחת רעיון כללי אודות היצירה, טוב לאמן את הידיים בנפרד, כיוון שכך אתה יכול להתרכז בעבודה של כל יד. אבל ברגע שכל יד יודעת את תפקידה, יש לנגן בשתי הידיים יחדו כדי לשקוד על המטרה המוסיקלית עבורה האימון הנפרד לא היה אלא הכנה טכנית.
האם יש ללמוד יצירה הרחק מהפסנתר?
יש ארבע דרכים ללימוד יצירה: 1. על הפסנתר עם מוסיקה. 2. הרחק מהפסנתר עם מוסיקה. 3. על הפסנתר בלי מוסיקה. 4. הרחק מהפסנתר בלי מוסיקה.
הדרך השניה והרביעית הן הדרכים הכי תובעיות ומתישות שכלית, אלא שהן הכי טובות לפיתוח הזכרון ולמה שמכנים "היקף", מיומנות מאד חשובה.
בנסיונות הראשונים של נגינת יצירה חדשה, האם יש להבחין בעניינים של קונספציה בבת-אחת, או רק לאחר שהושגה שליטה טכנית ביצירה?
אלא אם הנגן קורא מאד מנוסה, בקושי אפשר לחשוב על עניינים של קונספציה עד שהאמצעים הטכנים לבטא אותם והפרספקטיבה ההכרחית של היצירה הושגו. תמיד בטוח יותר תחילה לוודא שהתוים ככה, ושזמניהם התואמים נקראו נכון, ושהקשיים הטכנים, במידה ראויה, נפתרו. אזי יש לפתור את שאלת האופי הכללי של היצירה: האם דרמטית, כלומר, טרגית או פייסנית, מלנכולית, לירית, רפסודית, הומוריסטית, או משתנה, וכו'. רק כאשר השכל הגדיר את הנקודה הזו ככל האפשר, ניתן לגשת לפרטים התלויים בקונספציה.
האם על התלמיד להאזין לביצוע של יצירה לפני תלמודה?
אם הדמיון של התלמיד זקוק לתמריץ, עליו לשמוע ביצוע טוב של היצירה לפני תלמודה. לעומת זאת, אם הוא עצל מלגלות את הקצב, המלודיה, וכו', ומעדיף להסתמך לגמרי על כושר החיקוי, הוא לא צריך לשומעה, אלא עליו לקרוא ולחשוב בעצמו.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/4/2017 18:18 |
|
| |
תיאוריה
האם אתה ממליץ על לימודי הרמוניה וקונטרפונקט לתלמיד הפסנתר?
בהחלט! על מנת לקנות הבנה מוסיקלית של היצירות שאתה מנגן, עליך להיות מסוגל לעקוב אחרי מהלך ההרמוניות שלהן ולהבין את הטיפול הקונטרפונקטי בנושאיהן. בלי ידע הנקנה תוך לימוד רציני של הרמוניה וקונטרפונקט, תפיסותיך לא תהיינה אלא השערות גרידא הנעדרות מתוה ו-ודאות.
|
|
|
|
| נשלח ב-12/5/2017 11:33 |
|
| |
יצירות מאת שופן, מנדלסון, ליסט, שוברט, רובינשטיין, רחמנינוב, מושקובסקי, פדרבסקי, פון שטנברג בביצוע יוזף הופמן:
|
|
|
|
|
 |
|
|
|
|
| מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
|
|
