למה התכוון המשורר באומרו שהתורה לא ניתנה ללמדנו מדע

אם תטרח ללמוד את המקורות שהפניתי אותך אליהם, אולי תצליח להבין את חשיבתו של הרמב"ם. אלא שאם אינך מקבל את יסודות האמונה של חז"ל והרמב"ם, ממילא לא תוכל להבין את מחשבותיהם.

מם, אם ברצונך לבדוק אם פלוני מבין באמת טקסט כלשהו בקש ממנו  לספר את הטקסט בשפה שלו .
זה כלל ראשון בבחינת הבנת הנקרא.

אדם שמצטט ואינו מסוגל לספר בשפתו שלו הוא אדם 1. שלא הבין את מה שקרא. או 2. מה שהוא קרא אינו קשור כלל לנושא הנדון. (נושא גדולתו ושבחיו הרבים של הרמב"ם למשל כלל לא שייך לשאלה)

שלישי שאל אותך בעמוד הקודם שאלה.
במקום לענות אתה מצטט. ושוב אתה מצטט במקרה הטוב .או שאתה מפנה למקורות.
מ,ש.ל.

אפרים, 

חייב אדם לומר בלשון רבו. תורה איננה פילוסופיה אלא שירה נעלה. מה שהרמב"ם כתב במורה נבוכים זה בדיעבד להשלים בין יסודות התורה לבין השכל האנושי לאנשים דתיים שנמשכו אחרי דעות פילוסופיות. לכתחילה כמעט כל דבריו במשנה תורה הם ציטוטים של חז"ל והמקרא. 

שלישישי,

ספר משנה תורה עוסק במצוות, ואמונה איננה בכלל תרי"ג מצוות, אך היא עיקר ביהדות, שהמצוות תלויות באמונה, והיה זה משה רבינו נאמן ביתו שנאמרו לו תרי"ג מצוות. על-כן הרמב"ם בתחילת משנה תורה דיבר על ידיעת השם. אולם בהקדמה לפרק חלק, שלושה עשר עיקרי הדת, הרמב"ם כתב: "היסוד הראשון להאמין מציאות הבורא יתברך והוא שיש שם נמצא שלם בכל דרכי המציאות, הוא עילת העילות. הנמצאים כולם - בו קיום מציאותם וממנו קיומם". ואיך מסביר הרמב"ם את "ידיעת השם" בפרק הראשון של משנה תורה? עפ"י אמונת הייחוד.

משאלותיך משתמעת השאלה: אם הכרת השם מבוססת על שלילת תארים, למי מתפללים? אדרבא פירש המלבי"ם את ישעיהו נה, ח: "אתם אי-אפשר שתשיגו מאומה ממהות מחשבותי, כמו שאי-אפשר שתשיגו מהות עצמותי, ועז"א כי לא מחשבותי מחשבותיכם, מחשבותיכם שאתם מעיינים עלי אינן מחשבותי האמתיות כלל כי אותם לא ידעתם". זה נקרא יראת רוממותו. 

אי אפשר "לעבוד את ה בתפילה" אם אין מכירים ישירות מהו בדיוק אך מאמינים/יודעים שיש משהו כזה?

הרב זאב יעבץ כתב בספר תולדות ישראל:
"דבר כתבי קדשנו ודברי רבותינו פה אחד כי יתרון למדות הטובות ולמעשים טובים על פני פלפולים אשר לא ישיבו את הנפש ולא יטהרו את הלב טהרת אמת, וכעין מחאה על השיטה אשר שמה את הפלספה לקנה מדה למוד בו את החובות ואת הזכויות אשר יחוב האיש או אשר יזכה, שמו רבותינו את המעשה לפלס לפלס על פיהו את דרכי האדם בהחליטם "הכל לפי רוב המעשה"... כה רחקו שתי השיטות ברוח גדול חכמינו, השיטה העברית אשר בספרו משנה תורה והשיטה היוונית בספרו המורה, עד כי גם במדת ענותו הגדולה והנשגבה נראו שתי קצוות רחוקות מאד... ומה יפלא כי ספר המורה  הזה תחת בואו ללמד את חכמת התורה נמצא מלמד את חכמת יוון בשמלתה הערבית."

לעומת שיטת יעבץ, כתב הראי"ה קוק:
"בדורותינו וכמה דורות שלפנינו ששקטו הרוחות ושמש הצדקה של הרמב"ם פרשה את אורה על פני כל אופק היהדות, נכנס גם "המורה" בכלל ספרי קודש שהם קניני התורה, וחלילה לנו לנהוג בו מנהג של זלזול, וחובתנו היום לא רק לדון את דבריו לכף זכות, כי אם גם להתעמק בהם ולמצות את מדותיו בתור מדותיה של תורה; כמו בגופי הלכותיה של תורה ישנם פנים שונים וחילוקי דעות, ואנו נוהגים לקיים בהם את מדת התורה של עשה אזנך כאפרכסת ושמע דברי המטהרים ודברי המטמאים, דברי המזכים ודברי המחייבים, דברי הפוסלים ודברי המכשירים, מפני שכולם נתנו מרועה אחד, אע"פ שלענין ההלכה למעשה ישנה הכרעה מיוחדת לאחת מן הדעות, כך מדה זו עצמה נוהגת בהלכות הדעות והאמונות שהעלו חכמי ישראל המוחזקים לאבות האומה גדולי התורה ואנשי הקודש, חלילה לנו להקל ראש נגדם, ולהחליט על אחת מדעותיהם שהם דברים חיצונים, ושהם נדחים מגבול ישראל, וקל וחומר שאסור לנהוג מנהג זה נגד דעותיו של אביהם של ישראל המאיר עיני הדורות בתורתו חכמתו וקדושתו, רבינו הרמב"ם ז"ל."

"אני תמה איך נוכל להעלים את עינינו מלהחזיק טובה לרבינו הרמב"ם על עבודתו הגדולה בספר המורה. להעמיד את יסוד קדושת האמונה על טהרתו ולהרחיק את ההבלים הנוראים של ההגשמה באלהות מעל גבול ישראל. נקל לנו לתאר מה היה גורל האמונה, לולא עבודתו הקדושה הזאת אשר עבד בה במסירות נפש כל כך ואשר סבל עליה סבלות כל כך נוראה, אשר רק נפש קדושה כנפשו הגדולה היתה יכולה לעבור עליה בכל כך דרך נועם ושלום, ומפעלו זה גרם שב"ה בכלל תמה ונכרתה אמונת טעות זו מלב האומה כולה, ונקבע יסוד בכל לב בעיקר הדת, להאמין באמונה שלמה שהקב"ה אין לו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף ואין לו שום דמיון כלל. וד' יודע עד איזה "דרגה של הבל והזיה היתה יכולה הטעות של אמונת ההגשמה להגיע לולא בא רבינו להציל את נשמת האמונה ממצולות הטעיה הזאת."

"ותמהני על הרב המחבר ז"ל, איך לא העמיק להבין בשיטת רבינו הגדול שההבדלים באי אלה מושגים, לציין על ידם את ההפרש העצמי שביניהם, אינם ניתנים להיות משוערים על פי הביטויים השונים שאנו מבדילים ביניהם בין שהם רבים או מעטים, רק העיקר הוא העומק התוכן שבענין. ולמשל, בשעה שהרמב"ם אומר שההבדל בין המציאות של הבורא ברוך הוא למציאות כל הנמצאים הוא בין חיוב המציאות לאפשרות המציאות, הכל מבינים שבהבדל הזה כלולים כל ההפרשים וההבדלים, שאין להם סוף. ואם אנחנו מדברים אחר כך, על דבר סגנונות של דימוים, כמו ההליכה בדרכי השם יתברך ו"זה א-לי ואנוהו הוה דומה לו, מה הוא רחום אף אתה רחום" וכיוצא בזה, הכל מבינים שאין כל הדברים הללו, ואפילו אם ירבו מאד, מזיזים את ההבדל האין סופי שבין הבורא לנבראים, והפסוק "ואל מי תדמיון א-ל" "עומד הוא במילואו גם אחרי כל הביטויים הללו הנראים כמו נקודות של דמיון."

השאלה למי מתפללים היא שאלה פילוסופית. ישראל מתפללים לקב"ה אם כבנים ואם כעבדים.

  

טרחת פעם ללמוד את הלכות תפילה של הרמב"ם?
 

חנה טרחה ללמוד הלכות תפילה של הרמב"ם?

"וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּל עַל .... וּבָכֹה תִבְכֶּה."

"וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה וַתֹּאמַר עָלַץ לִבִּי ..... רָמָה קַרְנִי ..... רָחַב פִּי עַל אוֹיְבַי
כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ."