בן ישיבה חרדי וגיוס, דמא דידך סומק טפי?

השבוע נפטר אביו של משגיח ישיבת פוניבז' הגר"א גרוסברד. במהלך ימי השבעה עלו לבית הצנוע מאות מנחמים, שהגיעו להשתתף בצער המשפחה על מות האב החשוב.

אחד מן המנחמים הרבים היה לא אחר מאשר הגר"ח קנייבסקי. הגר"ח, שהגיע במפתיע לבית המשפחה התקבל בשמחה רבה, ועצם הגעתו לבית האבלים, היה בה בכדי לנחם את הבנים השבורים.

לצד ההפתעה החיובית, היתה תמיהה על פשר הצעד הלא צפוי מצידו של הגר"ח. אלא שאת התמיהה פתר הגר"ח מיד עם התיישבו אל מול האבלים. הגר"ח פתח ואמר: אתם יודעים למה הגעתי לנחם?, לנוכח מבטי התמיהה על פני המנוחמים השיב: אביכם היה מפקדי בצבא. המבטים התמהים הפכו למשתוממים. אבא בצבא? והגר"ח כלום שירת בצבא?, ויהי לפלא.

אלא שמהר מאד סיפר הגר"ח את הסיפור המדהים, הנחשף כאן לראשונה: בימי מלחמת השחרור, קיבלו בני הישיבות הודעה מהממשלה שזה עתה הוקמה, כי במצב החירום שנוצר - כולם צריכים ללכת להגן על גבולות המדינה. איש בל ייעדר. את ההודעה המפחידה קיבלו בהיכלי הישיבות בהלם מוחלט. מה לצורבי מרבנן בשדות הקרב?. אל שההוראה הייתה חד משמעית, ואותה אין להשיב.

גם בישיבת לומז'ה, בה למדו באותם ימים רבים מתלמידי החכמים שבדורנו, התקבלה ההודעה. הנהלת הישיבה מינתה את הרב גרוסברד למפקד פלוגת לומז'ה, והציבור יצא לגבול מצריים להגן על הגבולות.

הגר"ח סיפר כי ההגנה לא סיפקה להם רובים או אמצעי לחימה, והנשק היחיד שהיה בידיהם הסתכם במקלות ובאבנים. הדרך הייתה קשה. ר' משה סולביצ'יק בכה בדמעות שליש כל הדרך אל הגבול, וכולם חששו מהבלתי נודע.

ראש הישיבה הגר"ד פוברסקי, שאף הוא למד בלומז'ה באותם ימים, התחבא באחד מתאי השירותים שירותי הישיבה, וכך ניצל מהנסיעה הקשה.

ממשיך הגר"ח לספר: כשהגענו למקום, אמר לי הרב גרוסברד שאני יכול ללכת וללמוד על הגבעה. הוא רק ביקש שאצטייד במקל ובאבנים, וכך היה.

לקחתי את הגמרא, ועליתי לראש הגבעה, ושם למדתי עד שוך הקרבות. היום, סייםהגר"ח, באתי להגיד תודה למפקדי על מה שעשה למעני. אני עושה זאת באמצעותכם, בניו.

וכך למעלה מ–60 שנה אחרי, נחשף סיפור על תורה בשעת המלחמה. ויהי לפלא.

השבוע נפטר אביו של משגיח ישיבת פוניבז' הגר"א גרוסברד. במהלך ימי השבעה עלו לבית הצנוע מאות מנחמים, שהגיעו להשתתף בצער המשפחה על מות האב החשוב.

אחד מן המנחמים הרבים היה לא אחר מאשר הגר"ח קנייבסקי. הגר"ח, שהגיע במפתיע לבית המשפחה התקבל בשמחה רבה, ועצם הגעתו לבית האבלים, היה בה בכדי לנחם את הבנים השבורים.

לצד ההפתעה החיובית, היתה תמיהה על פשר הצעד הלא צפוי מצידו של הגר"ח. אלא שאת התמיהה פתר הגר"ח מיד עם התיישבו אל מול האבלים. הגר"ח פתח ואמר: אתם יודעים למה הגעתי לנחם?, לנוכח מבטי התמיהה על פני המנוחמים השיב: אביכם היה מפקדי בצבא. המבטים התמהים הפכו למשתוממים. אבא בצבא? והגר"ח כלום שירת בצבא?, ויהי לפלא.

אלא שמהר מאד סיפר הגר"ח את הסיפור המדהים, הנחשף כאן לראשונה: בימי מלחמת השחרור, קיבלו בני הישיבות הודעה מהממשלה שזה עתה הוקמה, כי במצב החירום שנוצר - כולם צריכים ללכת להגן על גבולות המדינה. איש בל ייעדר. את ההודעה המפחידה קיבלו בהיכלי הישיבות בהלם מוחלט. מה לצורבי מרבנן בשדות הקרב?. אל שההוראה הייתה חד משמעית, ואותה אין להשיב.

גם בישיבת לומז'ה, בה למדו באותם ימים רבים מתלמידי החכמים שבדורנו, התקבלה ההודעה. הנהלת הישיבה מינתה את הרב גרוסברד למפקד פלוגת לומז'ה, והציבור יצא לגבול מצריים להגן על הגבולות.

הגר"ח סיפר כי ההגנה לא סיפקה להם רובים או אמצעי לחימה, והנשק היחיד שהיה בידיהם הסתכם במקלות ובאבנים. הדרך הייתה קשה. ר' משה סולביצ'יק בכה בדמעות שליש כל הדרך אל הגבול, וכולם חששו מהבלתי נודע.

ראש הישיבה הגר"ד פוברסקי, שאף הוא למד בלומז'ה באותם ימים, התחבא באחד מתאי השירותים שירותי הישיבה, וכך ניצל מהנסיעה הקשה.

ממשיך הגר"ח לספר: כשהגענו למקום, אמר לי הרב גרוסברד שאני יכול ללכת וללמוד על הגבעה. הוא רק ביקש שאצטייד במקל ובאבנים, וכך היה.

לקחתי את הגמרא, ועליתי לראש הגבעה, ושם למדתי עד שוך הקרבות. היום, סייםהגר"ח, באתי להגיד תודה למפקדי על מה שעשה למעני. אני עושה זאת באמצעותכם, בניו.

וכך למעלה מ–60 שנה אחרי, נחשף סיפור על תורה בשעת המלחמה. ויהי לפלא.