בן ישיבה חרדי וגיוס, דמא דידך סומק טפי?

(אני מקווה שעדיין לא מאוחר לברכך בברכת הבא אל הפורום).

אם הבנתי מה טענת, נראה לי שהדיון מתנהל בשני תחומים.

א. האם תרומתו של בחור ישיבה משתוה או עולה על תרומתו של חייל בשטח.

ב. האם תרומתו הכלכלית של חרדי למדינה שווה או עולה על זו של חילוני עובד.

תלמוד תורה מול צבא

--------------------------

לגבי הראשונה, כבר ענה מואדיב, לדעתי בצדק, שיש כאלו שמשלבים תורה עם צבא. אך יותר מכך, גם אם נאמץ את המדרש על חלוקת עם ישראל ללומדי תורה וללוחמים בשטח כפשוטו, היסטורית, עדיין סבורני שהלומד צריך להרכין ראשו בפני הלוחם (והלוחם ירכין ראשו בפני תלמיד חכם). האם באמת סבור אתה שאיננו חייבים הכרת הטוב, אני וכל אחד, בפני מי שמסכן את חייו?

יתכן שזה חלק משאלה כללית יותר על תרומתו של תלמוד תורה. כמדומה שניתן לטעון שתלמוד תורה מועיל בשני תחומים. ראשית, הוא משפיע על החברה ושומר על מעלת עם ישראל (וצריך כמובן לבאר מהי זו) ושנית אנו מתחנכים להניח שיש כאן גם תועלת ניסית. שבזכות תלמוד תורה ומסירות הלומדים ה' עושה לנו ניסים, מוריד שפע לעולם, וכיו"ב. גם אם שתי טענות אלו נכונות (והראשונה נכונה לדעתי ודאי, ולגבי השניה אני סבור שאף היא נכונה, אלא שאין כאן ענין תיאורגי או מגי שלא כדברי הרמח"ל, אבל מי שמקבל שיש השגחה פרטית ושרצון ה' בתורה, ודאי כך הוא. יש גם לדון אם לימוד התורה בישיבות שלנו היום הוא הראוי). אחרי כל זה, עדיין חש אני שהחייל המסכן את חייו עושה יותר ממני. ועוד אני חש שמי שאינו חש כמוני, משהו ברגש היסודי הראוי לאדם נפגם אצלו.

תרומה כלכלית חרדית מול חילוני

-------------------------------------

אם הבנתי נכון, אזי השאלה היא מי תורם יותר לכלכלתה של המדינה. כאשר אנו משוים בין שתי דמויות אידיאליות:

א. חרדי בעל משפחה גדולה שעובד בלבן ובשחור.

ב. מי שאינו חרדי (הרי לא כל מי שאינו חרדי הוא חילוני) שעובד, משלם מס, אולי אפילו לומד דף יומי וכו'. אבל משתלב במערכת החיים האורגנית, עובד על השגת מקצוע, עובד במקצוע וכו'.

לצערי אין לי שום ידע בכלכלה ואיני יודע איך ניגשים לשאלה כזו. איך מודדים תרומה למדינה ולכלכלה? מהי תרומה למדינה ולכלכלה? נראה לי שנפתח אשכול בשאלה זו ולשם ראוי להעתיק את הדיון הזה. אשמח על כל פנים אם באשכול הרלוונטי יוסברו מושגי יסוד כלכליים אלו, כדי שנוכל לדעת איך מודדים את התשובות.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < language="">

אגדה אורבנית נפוצה, בדרך כלל בקרב אנטישמים ערבים שונאי ישראל, אך לא רק הם בלבד, היא כי עד הציונות, חיו היהודים בשלום ובשלווה בקרב שכניהם הערבים והמסלמים.

מילא שאויבינו מפיצים את הבדותא הזו -  יש להם אינטרס ברור להסוות את האנטישמיות שלהם ולטעון כי הם אינם אלא מותחי ביקורת לגיטימית על הממשלה הציונית. אבל לשמוע זאת מיהודים - זה תמיד מפתיע.

הואיל ודברים אלו נרמזו גם לעיל, וכנראה על ידי מישהו שאפילו מאמין בהם, כדאי להזכיר כמה נקודות ציון היסטוריות בולטות:

1.  ראשית המאה ה-11 למניינם
השליט הפאטמי של מצרים, אלחכם באמר אללה, גוזר גזירות שונות על היהודים. בין השאר, נדרשים יהודים ללכת כשראש עגל מעץ תלוי על צוארם - זכר לחטא העגל. הטלאי הצהוב המפורסם - נולד אז.

2.
שנת 1656 למניינם - גירוש יהודי אספהאן (באיראן), בשל סירובם להתאסלם. עצם קיומם נחשב למטמא את הקרקע - ביחוד בעונת הגשמים בה המים מעבירים טומאה. כדי לטהר את הארץ, גורשו היהודים.

3.
אסלום בכוח של יהודים תחת השלטון היזדי בתימן. לפי החוק, יתום יהודי נלקח משפחתו, מאוסלם ומגודל על ידי משפחה מסלמית נאמנה (זו הסיבה מדוע הושא הרב קאפח בילדותו לבת-דודתו, משום שהתייתם מאביו)

4.
1828 - הטבח ביהודי בגדאד. 1839 - שריפת ספרי התורה והטבח במשהד. כדאי לקרוא גם על "אנוסי משהד".

5.
1840 - עלילת הדם בדמשק.

6.
1864 - מעשי הטבח במרקש ובפס, מרוקו.

7.
1869 - טבח ביהודי תוניס, כולל באי ג'רבה.

8.
1875 - מעשי טבח ביהודי מרוקו, הגדול שבהם - בדמנט.

9.
1897 - שריפת בית הכנסת ורצח יהודים בטריפולי, לוב.

כל אלו, כאמור, דוגמאות הרבה לפני הציונות או עלית הציונים. בסג'ילים של בתי הדין השרעיים העת'מאניים, שמורים עדויות על מקרים רבים שנעשו בירושלים ובצפת - רק אלו בהם העזו היהודים להתלונן והם הגיעו לדיון בפני בתי המשפט. על מקרים רבים מאלו הרשומים במערכת העת'מאנית, כתב פרופסור אוריאל הד במחקריו הרבים.