הנער הלוי - סיפור אחד בשתי גירסאות

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

אפשרות מצויה, לדעתי: האם חז"ל ראו בדבריהם הבנה של "פשט" או שהשתמשו בפרשנות שלהם כדי להלביש מסרים חינוכיים בתוך טקסט שמשמעותו האמיתית אחרת?

לדעתי זה התחמקות, אי אפשר לסלף עובדות כדי להעביר מסר. אם יונתן ושבואל הם שני אנשים, חז"ל לא יכולים להגיד שזה איש אחד כדי להעביר מסר או להציל את כבודו של משה, העובדות הם במילא באשר הם ואם נכדו של משה היה כומר לעבודה זרה, זה מה שהיה ואי אפשר לשכתב היסטוריה. כשחז"ל, ומכל שכן התורה, אומרים לנו שמשהו היה זה היה.

אם כתוב בתורה שהיה אחד שקראו לו אדם הראשון, זה היה במציאות, וכן בשאר הדברים. כל אלו שמנסים ליישב את התורה שהיא לא התכונה וזה לא הכונה (ראה ערך הרב גדלי' נדל והרב קוק), לדעתי זה התחמקות מתשובה.

מה שהתורה ובעקבותיה חז"ל (וגם אנחנו) משתמשים במילים בכונה למשמעותם ולא לפירושם, זה נכון, אבל לא לגבי עובדות. חז"ל אכן מלבישים מסרים חינוכיים בתוך טקסט, אבל לא בתוך טקסט שמשמעותו אחרת.

אמנם בניגוד לתורה מטרת חז"ל אינה לספר לנו היסטוריה אלא 'לחנך' אותנו, להורות הדרך אשר נלך בה, ולכן בניגוד לתורה שהיא חותמו של הקב"ה ועומדת על האמת ולכן אי אפשר להגיד בתורה שלא עמדה על דיוקם של דברים. מה גם שבתורה יש גם מטרה לתעד היסטוריה כמות שהיא כמו שהאריך הרמב"ן בפרשת בא. אבל חז"ל לא באים בכלל לעמוד על דיוקן של דברים בהיסטוריה, ומכל מקום ודאי שלא באים לשכתב היסטוריה ולסלף עובדות.

ולכן יתכן שכשאמרו חז"ל שיונתן חזר בתשובה וחזר לסורו, לא היתה כונתם שהוא עצמו אלא שבניו שבאו אחריו, וכפשטות משמעות הכתוב, אלא שהדבר נקרא על שמו, (וגם שבשמים הוא מקבל שכר ועונש בהתאם להתנהגות יוצ"ח, כמו שאמרו: ספרי מתים נפתחים בראש השנה). וחז"א לא ראו על נכון להכנס ולהקשות איך האריך חיים ולתרץ שאין הכונה לו אלא לבניו, כי המטרה היתה להעביר מסר שיכולים לחזור בתשובה, או שיכולים לחזור בתשובה ולמרות זאת לחזור לרע, ובענין ההיסטוריה סמכו על  קורא בנ"ך. כמובן שזה לא כלל ולפעמים כן דנו בפרטים, וצריך לדון בכל פרט לראות מה כונת חז"ל.

****

שאלה חשובה מאד היא מה יחס המספר להתנהגות הזו. האם יתכן שבתקופה ההיא בה קרו הדברים ולאחר מכן סופרו עדיין צורות עבודה אלו לא היו פסולות? אנו מסתכלים מן הזוית המודרנית שלנו, אבל אולי בעיניהם היה המקדש שבנה מיכיהו מה שמקביל ל"במה גדולה"? ואשר לפסל והמסכה והתרפים, אפשר שהם לא היו גרועים בעיניהם מעגל הזהב - או הכרובים. איננו יודעים מה היתה התאולוגיה שלהם, ואם ראו בעשיית דמויות כאלו מצוה, האם זו השפעה של הסביבה (כפי שמוזהר בספר דברים) או שעבודת ה' טרם התגבשה להלכות הידועות והברורות דורות אחר כך. אם היו מחלוקות בהלכה כמעט בכל דבר, אז האם מחלוקות בדבר נוכחות של פסלים במקום מקדש לא ייתכנו? ומתי חריגה מההלכה היא עבירה של עבודה זרה ומתי היא רק "דרך שגויה"? 
היחס השלילי לפסלים כבר כתוב בתורה: 'לא תעשה לך פסל'. אבל על זה אתה יכול להגיד שהוא לא עשה פסל לעבדו, אלא כונתו היתה כמו הכרובים. אבל היחס של המסר נראה ברור שהוא שלילי כי אם לא לא היה קורא להם בשם פסל.

ביותר לפי מה שהקדמת וכתבת:
מטרת הסיפור ברורה למדי: לתאר כיצד בשל העובדה שאין מלך בישראל יש הידרדרות. זו עמדתו המוכרת של מחבר ספר שופטים, וכפי שעמדו על זה גם במחקר המקרא.

****

תחילה שולחים בני דן מרגלים. הנודדים עוברים במקום ומזהים את קול הנער. מכאן נראה שאותו לוי היה נודד בדרכים מאז עזב את בית לחם יהודה. עתה אנו למדים על אחד מתפקידיו של הלוי הכהן: לאצול ברכות.

כמעט נכון.  כי מהכתובים משמע קצת אחרת:

ויאמרו לו מי הביאך הלום, ומה אתה עושה פה, ומה לך פה. ויאמר אליהם כזה וכזה עשה לי מיכה וישכרני ואהי לו לכהן.
ויאמרו לו שאל נא בא-להים ונדעה התצליח דרכנו אשר אנחנו הלכים עליה.
ויאמר להם הכהן לכו לשלון נכח ה' דרככם אשר תלכו בה.

הוא אומר להם אני כהן, וכשהם שומעים זאת הם לא מבקשים ברכה אלא מבקשים שאל נא בא-להים, וגם הוא מכוון כנגד השואלים: לכו לשלום נוכח ה', כאומר שאלתי אותו וזה תשובתו.

****

איך הפך השם "משה" ל"מ-נ-שה"? יש לשים לב, וכפי שהובא כאן, שהאות נ' נכתבת לפי המסורה לא כרגיל. אפשר לטעון שהיא אכן תוספת של מישהו שרצה לסלק את החרפה משמו של משה, אבל לא רצה לשנות ממש בגוף הספר. לפי זה אולי יש כאן המלצה למי שיקרא את הסיפור בקול רם, בבית הכנסת אולי, שישנה ויקרא כאן את השם בתור "מנשה" למרות שזה לא נכון. יתכן גם שהמגיה לא עשה זאת מתוך רמאות מכוונת אלא מפני שהתקשה: היעלה על הדעת שנכדו של משה ייכשל בדבר כזה? ודאי שזה מישהו אחר, ואם יש לזהות מיהו, הרי הנוח ביותר הוא לאשר את הטקסט ורק לשנות אות אחת.

ולדעתי לא מגיה עשה את זה, אלא הכותב עצמו כתב מ(נ)שה

לפי אמונתי שהנביא כותב על פי דבר ה', אז ה' בעצמו אמר לו שיכתוב כך.

ואם מפני שהיה רוצה להסיר את החרפה ממשה לא היה לו לכתוב מנשה, אלא פשוט לא להזכיר אותו בכלל, ולכתוב יהונתן בן גרשם. ולכן 'דרשו' חז"ל שרצה לרמז שעשה מעשה מנשה.

ויש לשים לב שברור ששמו של זקנו היה משה קדם לזה שהוא עשה מעשה מנשה, ולכן ברור שרק משום ששמו של זקינו היה משה לכן השוה אותו למנשה. כי אם לא כן מה היה עושה אם שמו של משה היה יעקב, אז הוא לא יכול לכתוב בן יע(נ)קב. אלא ברור שמכיון ששם זקינו היה משה והנכד עשה רע בעיני ה', ובעצם הוא לא רצה בכלל להזכיר מי היה הסבא, אבל מכיון שרצה לרמז שעשה מעשה מנשה הוא הזכיר את הסבא והכניס נ'. ואם השם של הסבא היה ירבם הוא היה כותב בן ירב(ע)ם.

ובכל אופן אני לא רואה צורך להגיד שזה היה מגיה ולא הכותב בעצמו.

ולכן מה שכתבת:
הסיום, מדוע נבחר השם "מנשה" במקום משה, הוא כבר יצירתי. אני הצעתי שהשם תוקן באופן הקרוב ביותר לגרסה המקורית. בעל הדברים כאן מציע הסבר אחר, רעיוני.
זה נכון לפי הגישה שלך שהנון התוסף על ידי מגיה, אבל אם הכותב עצמו הכניס את הנון, זה כמעט מוכרח שזה היתה כונתו.

***

לפי כל הדברים האלו, נראה שהלוי המככב בשני הפרקים משופטים הוא אכן לוי, שגדל תחילה בשבט יהודה ומשם נדד בדרכים, ואנו יכולים אפילו לזהות שעבר דרך היישוב המקורי של שבט דן, ובסופו של דבר מצא מקלט בבית מיכיהו, ואז הצטרף לשבט דן הנודד, ובסופו של דבר מצא מקלט במקדש שבו יכול היה לעבוד, הוא ובניו אחריו, במשך שנים רבות. סוף טוב הכל טוב, או שלא.

לא מוכרח שהוא נדד בין השבטים, ואדרבה יש לדייק שלא נדד, כי משמעות 'והוא גר שם וילך האיש מהעיר' משמע שהיה גר בבית לחם ורק עכשיו יצא. אם כי זה עדיין לא מוכרח.

מה שבני דן זיהו את הקול, יכול להיות שהם זכרו אותו מימי יהושע כשנכנסו לארץ, שאז כולם היו יחד ויונתן שימש כלוי במשכן.

ולפי זה דברי חז"ל מקבלים משנה תוקף. כי ידוע שקול מעלה זכרונות, ולכן כשהם שומעים את קולו של יונתן מיד נזכרו איך שהוא עמד במשכן ה', ולכן הם שואלים אותו בהלם: מי הביאך הלום ומה אתה עושה פה ומה לך פה.

וזה גם תשובה למה ששאלת האם בעל הדרשה באמת האמין ששיחה כזו התנהלה ביניהם?

****

ושמו הוא אכן יהונתן בן גרשום הוא בנו של משה רבנו. הנה, התגלה הסוד האפל של משפחת משה רבנו... נשמור זאת בינינו

התכונת בדרך צחות ובציניות, אבל כדי להעמיד הדברים על דיוקם יש לציין שבדיוק הפוך, אצלינו אין הנחות ולכן למרות שהוא כתב מנשה עדין השאיר את הנון תלויה כדי שנזהה את משה.

****

לעתים כדי לסתור הוכחה חכמינו היו מוכנים לדון בצד ההפוך במה שנראה לנו כעקשנות עד אבסורד. יש לדון בגישה הזו ולהסביר אותה.

נכון וצודק וכבר כתבתי באשכול אחר (וגם הסכמתי לדעתו של מיכאל אברהם בזה), שזה היה הדרך של חז"ל לבקר דברים לקחת את כל האפשריות ולראות אם נכונים או לא. וידוע דרכו של רבי ירמיה באיבעותיו.

****

לפי קריאה זו, סיום הדברים, "תיעשה כהן לעבודה זרה" צריכים להיקרא לא כהזמנה אלא כביקורת בדרך של שאלה רטורית.

האם אפשר לפרש באופן אחר?

אלא שכאן צריך להבין איך בני דן שהוכיחו אותו על עבודת אל זר לוקחים אותו עם האליל ומעבירים אותם למשכנם.

ואולי כשיונתן אמר להם כך מקובלני מבית אבי אבא לעולם ישכיר אדם עצמו לעבודה זרה ואל יצטרך לבריות, אין הכונה לעבודה זרה שכופרת בה', אלא כמו שכתב הרמב"ם שעבודת עבודה זרה היא שעובד לה' דרך העבודה זרה, ויונתן הבין מדברי אבי אבא שאם אין לאדם כסף ישכיר אדם את עצמו גם לעבודה שכזאת, ויעבוד את ה' באופן זה.

וזהו שאמר להם

ויאמר אלהם כזה וכזה עשה לי מיכה וישכרני ואהי לו לכהן

ויש כאן רמז מאוד ברור לדברי חז"ל, שהסיבה שהגיע לכאן היא כי כך וכך עשה לי מיכה. ועכשיו אנחנוו גם מבינים למה ציין המספר מלכתחילה שמיכה הציע כסף ללוי.

כשבני דן שמעו את זה הם אומרים לו, אם כן
שאל נא בא-להים ונדעה התצליח דרכנו אשר אנחנו הלכים עליה
כלומר אם כונתך ומעשיך רצויים, בא נראה אם אכן זה עבודת ה' נכונה והאם ה' יענה לך.

ויאמר להם הכהן לכו לשלום נכח ה' דרככם אשר תלכו בה
והם הלכו ונצחו במלחמה, ולכן בדרך חזור

 ויענו חמשת האנשים ההלכים לרגל את הארץ ליש ויאמרו אל אחיהם הידעתם כי יש בבתים האלה אפוד ותרפים ופסל ומסכה ועתה דעו מה תעשו
הם מספרים לשבט דן שלפני המלחמה היו כאן והוא אמר לנו שאנחנו נצליח בדרכינו, מה שאכן קרהה. ולכן דעו מה תעשו כלומר למה לא להביא אותו אלינו, הרי ראינו שדרכו בעבודת ה' היא דרך נכונה

וכאן היה הטעות של בני דן ושל יונתן, כי עכשיו אסור לו – גם לשיטתו – לעבוד עבודה זרה.

ועדיין צריך בירור להעמיד הדברים על דיוקם.

וזה תשובה למה שכתבת:

כאן הדרשן מוסיף הסבר כיצד טעה הלוי בכלל הלכתי ולכן היה מוכן לתת יד לעבודה זרה. וכאן משתמע שגם הלוי מבין שזו עבודה זרה, מה שהיה שם. ועדיין יש לתמוה במקצת שהרי מיכיהו ושאר בני המקום והזמן רואים בכל מה שהיה שם עבודה לאלוקים.
כמובן, ההסבר המאוחר הזה הוא לימוד זכות בלתי אפשרי (לפחות בעינינו), ויתכן שגם הדרשן ידע זאת,

****

הדרשה מסתיימת בתיקון דמותו של הלוי, תוך דרשה של פסוק אחר, ותוך ההנחה הבלתי אפשרית שאותו לוי האריך ימים רבים כדי לזכות לתיקון הזה. וכאן עוד יותר מתבקש לשאול אם ר' יוחנן, שהדברים מיוחסים לו, אכן האמין שהוא מגלה אמת היסטורית נעלמת או רמוזה או שהבין בעצמו שזו דרשה חינוכית. הרי יתכן שבימי חכמינו היה נראה אפשרי שבני אדם מסויימים יחיו מאות שנים. זה נגד הנאמר בפסוק שם שאחרי הלוי עבדו בניו באותו מקום, ומשמע שכבר הלך לו לעולמו. ולכן נראה יותר שגם ר' יוחנן ידע זאת ולא ניסה אלא לטהר את דמותו ולהציל את כבודו של משה רבנו. 

בירושלמי ברכות פ"ט ה"ב אכן אמרו
רבי חונא שמעון קמטריא בשם רבי שמואל בר נחמן (שופטים יח) ויהונתן בן גרשום בן מנשה נון תלוי. אם זכה בן משה ואם לאו בן מנשה. חברייא בעון קומי רבי שמואל בר נחמן כומר היה לעבודה זרה והאריך ימים. אמר לון על ידי שהיה עינו צרה בעבודה זרה שלו. כיצד היתה עינו רעה בעבודה זרה שלו. הוה בר נש אתא למיקרבה תור או אימר או גדי לעבודה זרה ואמר ליה פייסיה עלי. והוא אמר ליה מה זו מועילה לך. לא רואה ולא שומעת לא אוכלת ולא שותה לא מטיבה ולא מריעה ולא מדברת. אמר ליה חייך ומה נעביד. ואמר ליה אזיל עביד ואייתי לי חד פינך דסולת ואתקין עלוי עשר ביעין ואתקין קומוי והוא אכל מכל מה דאתי ואנא מפייס ליה עלך. מכיון דאזיל ליה הוה אכיל לון. זימנא חדא אתא חד בר פחין אמר ליה כן. אמר ליה אם אין מועילה כלום את מה עביד הכא. אמר ליה בגין חיי. כיון שעמד דוד המלך שלח והביאו אמר ליה את בן בנו של אותו צדיק ואת עובד עבודה זרה. אמר ליה כך אני מקובל מבית אבי אבא מכור עצמך לעבודה זרה ואל תצטרך לבריות. אמר ליה חס ושלום לא אמר כן אלא מכור עצמך לעבודה שהיא זרה לך ואל תצטרך לבריות. כיון שראה דוד כך שהוא אוהב ממון מה עשה העמידו קומוס על תיסבריות שלו. הה"ד (דברי הימים א כו) ושבואל בן גרשם בן משה נגיד על האוצרות. שבואל ששב אל אל בכל לבו ובכל כחו. נגיד על האוצרות שמינוהו על תיסבוריות שלו. מתיבין לרבי שמואל בר נחמן והא כתיב (שופטים יח) עד יום גלות הארץ. אמר לון כיון שמת דוד עמד שלמה וחילף סנקליטין שלו. וחזר לקילקולו הראשון. הה"ד (מלכים א יג) ונביא אחד זקן יושב בבית אל וגו'. אמרין הוא הוה

 אולי גם מה שאמרו שהאריך ימים הוא לדון בכל האפשריות, ולכן בבלי לא קיבלו את זה. ולמרות זאת הסיפור עם יונתן שהיה עינו צרה עדיין יכולה להיות אמת גם לבבלי.

לגבי הסיפור יתכן שאין הכונה שהוא חזר אלא שבניו הבאים אחריו חזרו בימי דוד ושוב בניהם אחריהם חזרו לסורם, אלא מכיון שהוא התחיל הדבר קרוי על שמו.

ראיה לדבר שבואל, שבו בלשון רבים, ולא שב אל בלשון יחיד.

תוקן על ידי שלוםטוב ב- 14/06/2017 00:03:52

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");