בס”ד

בימים האחרונים הגיעו אליי עדכונים על כך שיהודי בשם אבישיי גרינצייג פתח דיון בפייסבוק על היותי אפיקורוס. בפתח הדברים מופיעה ההכרזה: “לא נעים לומר אבל מיכאל אברהם הוא לא רב אלא אפיקורוס בהגדרה”. תלמידים וידידים שלי הפנו את תשומת לבי לדיון הזה, ורבים מהם הביעו זעזוע ועלבון מהדברים ומחלקים מסוימים מתוכן הדיון שם ומסגנונו. מכיוון שאני לא מחובר לפייסבוק ולא ממש מתמצא במדיום הזה לא ראיתי את הדברים ואני גם לא משתתף בדיון. בכל זאת, בעקבות הפניות הצצתי בדברים ואכתוב כאן את מה שחשוב בעיניי לכתוב בעניין זה. ברצוני להסביר כאן את הנחותיי היסודיות ואת יחסי לדיונים כאלה בכלל. יצא לי קצת יותר ארוך מהמתוכנן, ועל כך אומר בעקבות מרק טוויין שלצערי כתבתי ארוך כי לא היה לי זמן (לקצר).

דיונים, תיוגים ותרבות הדיון: על עלבונות וחוצפה

ראשית, בעניין העלבונות והחוצפה. אני חייב לומר שלא ראיתי שם זלזול, לא עלבון וגם לא חוצפה. זהו דיון לגיטימי לחלוטין, ולמיטב הבנתי מי שחושב שאני אפיקורוס ושחשוב ללבן זאת וליידע את הציבור בכך, בהחלט שומה עליו לעשות זאת. אני תומך בדיון בהיר וחד, ושכל אחד יאמר בדיוק את מה שהוא חושב, ולא יירתע משיקולי עלבונות, חוצפות וכדומה. יתר על כן, כשאנשים מעלים טיעון מנומק ומסיקים ממנו מסקנה אין בכך עלבון, לא חוצפה וגם לא זלזול. זו הבעת עמדה לגיטימית, וחשוב מאד שזה ייעשה. אם אני אפיקורוס אז מה החוצפה באמירה שזה אכן המצב?! זהו תיאור שלי. אפילו אם זה לא נכון (ואני לא בטוח בזה), זו דעתו של הכותב ולגיטימי וראוי שיביע אותה. בפרט אם הדבר נחוץ ליידע את הציבור למען יידע וייזהר ממני, אז ודאי שחשוב לומר זאת.

גם כשאני מסיק מסקנות לגבי אנשים או קבוצות, אני עושה זאת בצורה חדה ובלי לערפל את כוונותיי או מסקנותיי. אפשר לנסח דברים בצורה זהירה ומנומסת יותר או פחות, אבל אני ממש לא האדם שמקפיד על כך, וגם לא נמנה על אלו החושבים שחשוב להקפיד על כך. מה שכן חשוב הוא שהעמדות תהיינה מנומקות וענייניות. זה המדד החשוב ביותר, וכל השאר שולי בעיניי. ראה על כך בטור 63 שמופיע גם בצד הדף הראשי תחת הבהרות לקוראי האתר. דומני שהדברים שנאמרו בדיון שם היו בד”כ מנומקים.

מי שמעליב, מזלזל, או מתחצף, הוא רק מי שמעלה תיוגים לא מנומקים, ובפרט אם זה נעשה משיקול אינטרסנטי ולא ענייני. זה לא המצב במקרה דנן. אני מתרשם שחלק מהכותבים באמת חושבים שאני אפיקורוס ושחשוב להבהיר זאת וליידע את הציבור, ואם כך יפה עשו שהעלו את הדברים ללא כחל ושרק ובאופן ענייני.

תיוגים לא מנומקים משמשים אנשים בדרך כלל במצבים שאין להם נימוקים לגופו של עניין. במקום זה הם מתייגים, ולכן זה לא ענייני. אבל זה לא המצב כאן. הדבר נכון לגבי העולב, אך הוא הדין גם לגבי מי שנעלב. גם שם הדבר בדרך כלל נובע מכך שאין לו טיעונים ענייניים ולכן מה שנותר לו הוא להיעלב. למיטב שיפוטי אין סיבה להיעלב משום דבר שכותבים עליי, אלא אם הדבר נעשה באופן לא ענייני, מגמתי ואינטרסנטי, ובעיקר באופן לא מנומק. כל מסקנה מכל סוג שהוא לגביי, כל עוד היא עניינית ומנומקת, אינה זלזול וגם לא חוצפה. להיפך, חשוב להציג אותה לדיון פתוח.

אני מקווה שקוראיי ואלו שמכירים אותי יאמינו לי שאיני כותב את הדברים כדי להתייפייף באופן מלאכותי. באמת ובתמים אין בלבי מאומה על אף אחד, ובאמת ובתמים אני לגמרי בעד צורת השיח הזאת ורואה בה דבר לגיטימי וראוי. להיפך, אני שמח שהדיון מתנהל, ושהוא מתנהל כך, ואף רואה בו כר חשוב ומבחינתי גם מועיל (להלן אסביר מדוע) לקידום השיח האמוני-דתי.

כאמור, אין לי ולו בדל של תחושה קשה לגבי מה שכתבו שם, אבל כמובן שהדברים עצמם ראויים לליבון. מחמת קוצר  המצע, רק אגע כאן בעיקרי הדברים. אני אעסוק בעיקר ברובד המתודולוגי והכללי, ופחות בטענות הספציפיות שלי שנדונות שם (חלקן מוצגות שם באופן לא מדויק), וזאת משתי סיבות: 1. קשה לדון בפוסט אחד בכל משנתי בפירוט. את זה אנסה לעשות בטרילוגיה שלי, שוודאי תעורר דיונים קשים יותר (אלא אם יימאס להם). 2. למיטב הכרתי והבנתי שורש הכל הוא במתודולוגיה, וכל השאר הוא פועל יוצא.

מטרת השיח: הנחות היסוד

לאתר שלי יש מטרה עיקרית אחת (פרט להימנעות מאיסור “בל תשקצו”, על מי שמתאפק ושומר בתוכו את הדברים שראוי להוציא החוצה): טיהור ושיפור השיח הציבורי בנושאים שונים. השיח והליבון של רעיונות ביהדות הוא חלק מהעניין. בהקשר היהודי, שהוא הנדון בדף הפייסבוק שם, מטרתי העיקרית בכתיבה באתר, בהרצאות, ובהמשך גם בטרילוגיה, היא לשנות את השיח האמוני והדתי, ולא בהכרח להציג ולטעון טענות מסוימות. תורף הדברים הוא בצורך להפוך את השיח האמוני ליותר ענייני ופחות דוגמטי.

לשיטתי כדי לברר רעיון או עמדה, לא די להביא מקורות שאומרים כך או ההיפך, אלא יש לדון בו לגופו. בעצם מטרתי העיקרית היא לשחרר את האמונה מנספחים מיותרים, שגויים ומזיקים, ולחדד את העיקר והטפל, את הנכון והשגוי. בין היתר יש לטהר את השיח מכשלי אד הומינם ואד פופולום (היתלות בסמכויות או בסברא הרווחת). לשם כך חשוב לי לברר למי (איש או טקסט) יש סמכות מחייבת, באלו תחומים קיימת הסמכות הזאת (הלכה, מחשבה, ואיזה חלקים מהם), ומה טיבה של הסמכות הזאת (מהותית – הוא לא טועה, או פורמלית – יש חובה לציית גם אם הוא טועה).

מעבר לכל זה יש רובד עוד יותר עמוק, והוא שלדעתי הכל פתוח ועומד לדיון. אין שום מקום לשיקולים של כפירה או לא כפירה, והשאלה החשובה היחידה היא נכון או לא נכון. מבחינתי כל טיעון וכל דיון הוא ראוי, ויש לעסוק בו לגופו. הטענות יכולות להניח כל הנחה שהיא, לבוא מכל אדם שהוא ומכל מוטיבציה שהיא, כל עוד היא מנומקת. מצדי יש לדון בעמדות של נוצרים, קראים, אתאיסטים, נאצים ואנשי אל קאעידה.[1] כל  שאלה או עמדה מנומקת שווה דיון ואין לאסור או למנוע הבעה של כל עמדה שהיא, תהא אשר תהא. לא במסגרת המדינה הדמוקרטית ולא במסגרת בית המדרש. התיוג “כפירה” מבטא בעיניי חוסר אונים. כשאוזלים הנימוקים יש שמעדיפים תיוגים (אם התיוגים מנומקים אז אין בעיה, כאמור) במקום להתמודד. כשלעצמי אני רוצה לשקול ברצינות כל עמדה מנומקת, ואין לי שום בעיה אם ישכנעו אותי שהנצרות צודקת. אני מקווה שבמקרה כזה אהיה מספיק ישר ואהפוך לנוצרי או ג’יהדיסט. יתר על כן, כשאוסרים להביע עמדה או דעה מונעים ממני את האפשרות לגבש עמדה לגביה ולהחליט האם אני מאמץ אותה או לא. זו מגבלה בלתי נסבלת על היכולת שלי לגבש עמדה, ואפריורית איני מקבל שום מגבלה כזאת, גם אם היא תבוא מבורא עולם בכבודו ובעצמו (הרי כדי לציית אני צריך קודם להחליט שהוא קיים ושדבריו מחייבים).

חשוב להבהיר, המגבלה על חופש המחשבה והביטוי אינה המצאה של החרד”ל או של קבוצה אחרת כלשהי. זו ליבת המסורת שקיבלנו כבר מחז”ל (לפחות בפרשנות המקובלת. אני לא מקבל אותה ולא חושב שלזה חז”ל התכוונו), ואני מבין היטב את משמעות היציאה נגדה. אם מישהו חושב שלחלוק על הפרשנות המקובלת לחז”ל, או אפילו על חז”ל עצמם, זו אפיקורסות, אז אולי הוא צודק שאני אפיקורוס. מבחינתי אין לזה כמובן שום נפ”מ (פרט לקידושי אישה כמובן), שהרי זה מה שאני חושב בין אם זו אפיקורסות ובין אם לאו. אני רק חייב להוסיף שבעיניי מי שחושב אחרת הוא גם שוטה וגם לא מאמין אמיתי, שכן הוא לא מגבש עמדה בצורה מלאה, ולכן גם העמדה שהוא מחזיק בה אינה עמדתו האמיתית (הוא לא שקל אופציות שאותן אסור להביע ולחשוף ואסור לחשוב עליהן). כשהוא מאמין באלוקים ובתורה משמים הוא בעצם לא מאמין אמיתי שהרי הוא לא נחשף לטיעונים שאם היה נחשף אליהם עמדתו היתה מתבררת כשונה. אז האם עמדתו הנוכחית היא עמדתו האמיתית, או שמא הוא מרמה את עצמו?

במובן הזה אני מאד שמח שהשיח הזה מתנהל, שכן זה בדיוק מה שרציתי שיקרה. אלו שחושבים שצורת שיח כזאת נחשבת כאפיקורסות (=רוב חכמי ישראל) הם הם מושא הדיון שלי, ואם בעלי עמדה זו לא יביעו את דעתם אז במה הועלתי?! מטרתי היא לגרום להם להציג אותי כאפיקורוס, שכן לשיטתם אני באמת כזה, וכך לעורר דיון האם נכון לתייג אנשים ועמדות בצורה כזאת, והאם טיעונים מהסוג שלי הם באמת לא לגיטימיים או לא נכונים. לכן כתבתי למעלה שדווקא הדיון הזה חשוב וראוי בעיניי. הוא עצמו מהווה התקדמות לקראת קידום מטרתי.

בגלל שהעמדה של המבקרים היא התפיסה המקובלת מאז ומעולם, לא רק בעולם החרד”לי, אנשים חושבים שהאמונה והמחויבות הדתית מחייבות תפיסות כאלה גם אם הם לא מזדהים איתן. חלק אחר לא מזדהה אבל בגלל זה הוא חש כמי שאינו דתי או מאמין אמיתי (חפיפניק, דתל”פ לייט וכו’), ובעיניי זו תחושה בעייתית ומזיקה. היא גורמת לכך שהאתוס הדתי נותר כשהיה, והשינויים נעשים תחת סיווג של לייטיות או אפקורסות (רפורמה). מטרתי להראות שהשינויים הללו, רדיקליים ככל שיהיו, צריכים להיעשות בתוך המחנה המאמין והמחויב, ואין בהם שום דבר שמחוץ לגדר (ספק בעיניי אם יש בכלל “גדר”). לכן כל כך חשוב בעיניי לעורר את הדיון, ולכן אני שמח שזה קורה.

ההצדקה: נזק מול תועלת

ההשלכות של צורת החשיבה שאני מציע הן עצומות ונוגעות ליסודות האמונה. המון דברים שנראים לאנשים עיקרי אמונה מתערערים בצורת חשיבה ודיון שכזאת, ואין פלא שהדברים מעוררים סערה. כבר כתבתי לא פעם שלהערכתי הערעור הזה יותר בונה מאשר הורס (אם כי בהחלט ייתכנו גם נזקים)[2]. מטרתי העיקרית היא כפולה: ראשית, גם אם יש נזקים, מאסתי בהקרבת האמת למען הביטחון. אם זו האמת אז יש לומר אותה בבירור, גם אם יהיו כאלה שיינזקו. מעבר לזה, גם ההשתקה כרוכה בנזק, להערכתי גדול יותר, כפי שאסביר כעת.

דבריי מיועדים להציע מוצא לאנשים שחשים מצוקה בין המסורת והדוגמות המקובלות בה לבין מה שהם באמת מאמינים בו ומזדהים איתו. הדיסוננס שרבים מאיתנו שמעורים בחשיבה המודרנית והמדעית חיים בו מביא אותם לערעור פנימי עמוק בזהות הדתית שלהם. גם אלו מביניהם שלא נוטשים בפועל את המחויבות הדתית ואת התפיסות המסורתיות והמקובלות, לפעמים נוטשים אותה באופן מהותי ופנימי. בגלל המתח הזה הם דבקים בסיסמאות שהם לא באמת מאמינים בהן, ואז מתנתקים מהאמונה הפנימית שלהם, ונשארים דתיים ברובד סוציולוגי שטחי ותו לא. דבריי פונים בעיקר לאנשים הללו.

אני מבין שיש כאלה שאולי ניזוקים מהשיח הפתוח הזה, אבל בשבילם יש את אבישי גרינצייג וחבריו, ובעצם כמעט את כל השאר. כמעט כל ספרות מחשבת ישראל מדברת לאנשים כאלה, ולכן דבריי לא פונים אליהם. מה שאני מנסה לעשות הוא להציע מענה לאנשים שלא מוצאים את עצמם בתפיסה המסורתית המקובלת ובטיעונים המקובלים בה, וכך כפי שהסברתי מוצאים את עצמם נאלצים לנטוש או לפחות להתנתק ברמה הזהות הפנימית שלהם. אני פוגש רבים כאלה, מטובי בחורינו, שאנחנו מאבדים אותם חיצונית או פנימית, שכן רובם ככולם לא מוצאים מענה משכנע לתהיותיהם (ראה למשל כאן). רבים מהציבור לא חשים בזה כי הם מתייחסים לחילון כסוג של כישלון חינוכי ותו לא. הם לא מבינים שמדובר בתופעה רצינית שמזקיקה אותנו לבחינה עצמית מאד עמוקה של האמונה שלנו. יש לא מעט דברים שהמתחלנים צודקים בהם, והכישלון הוא שלנו.

צדה השני של המטבע הוא שאלו שחשים בבעייתיות ומנסים להציע פתרונות משלהם, עושים זאת על בסיס שגוי. הם מלהטטים במילים וחושבים כאילו פתרו משהו. חוסר העיסוק השיטתי והענייני ביסודות האמונה (ואין כוונתי ללימוד “אמונה” כמובן, שאין בינו לבין שיטתיות ולא כלום) מביא לכך שהתחום הוא פרוץ ומסור לשתי מפלגות: הדוגמטיים שמחזיקים באמונות לא מבוססות ולפעמים ממש שטותיות באופן דוגמטי רק כי לומר אחרת זו “כפירה”. וכנגדם הספקנים הפוסטמודרניים שמעלים טיעונים מוזרים ותמהוניים שעניינם הוא הרצון להגיע למסקנה הרצויה. הטיעונים לא צריכים להחזיק מים, והמושגים לא צריכים להיות מוגדרים.[3] בספרי אמת ולא יציב הסברתי שהדרך להתמודד עם פוסטמודרניות וספקנות אינה להציג  עמדה דוגמטית ולהכריז שמדובר בכפירה. פונדמנטליזם דוגמטי וספקנות פוסטמודרנית הן שני צדדים של אותה  מטבע. האלטרנטיבה האמיתית היא התייחסות שיטתית ועניינית לטיעונים, והבנה שאין וודאות ואין אמיתות מוחלטות, אבל מאידך לא נכון שהמסקנה המתבקשת היא ספקנית. כיניתי זאת שם “הדרך הסינתטית”. בחשיבה הסינתטית ניתן להעמיד אמונה רציונלית, שיטתית ועקבית, ב”מחיר” (או תועלת) של זיקוק של האמונה מכל מיני שוליים שנכנסו אליה על לא עוול בכפה. חלקם אמנם אומצו בהתלהבות על ידי הציבור וגם על ידי גדולי ישראל לדורותיהם (כן כן, גם הם יכולים לטעות. מרבי עקיבא ורבן יוחנן בן זכאי, המשך ברב אשי והרמב”ם, הכוזרי, רבי יוסף קארו, מהר”ל, הרב קוק, הרב שך וכל השאר. כולם היו בני אדם וככאלה הם חשופים לאפשרות הטעות), ועדיין לפחות לדעתי חשיבה של שכל ישר מעמידה אותם בסימן שאלה גדול.

התשתית המתודולוגית של תפיסותיי

אחד ממוקדי הדיון הוא סמכות חכמים. אני מרשה לעצמי לפעמים לפקפק בתפיסות שמקובלות על רוב רוב הציבור, שכן הרוב בד”כ טועה. “רוח הקודש הקולקטיבית” (“אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן”) ממש לא משכנעת אותי. אבל אני מרשה לעצמי גם לצאת נגד תפיסות שמקובלת אצל חכמי ישראל לדורותיהם, וזה כנראה מה שמעורר את חמתם של מבקרים לא מעטים. למעלה כתבתי שהאדנים של תפיסתי הם שלושה: בחינה של מקורות הסמכות (אישים וטקסטים), תחומם, ומהותה וטיבה של הסמכות. לכן אתאר כאן בקצירת האומר את הנחותיי בשלושת המישורים הללו.

שני מושגי סמכות: עובדות ונורמות

ראשית, יש להבחין בין סמכות פורמלית לסמכות מהותית. משמעותה של סמכות פורמלית היא שעליי לקבל את הדברים בגלל מקורם המוסמך (טקסט או אדם) גם אם איני מסכים להם. כך למשל גם אם לדעתי בורר אינו מלאכה אסורה בשבת, התלמוד קבע שכן ויש לו סמכות מהותית. לכן למרות דעתי האישית אני חייב להישמר ולא לברור. סמכות פורמלית לא מניחה שהמוסמך בהכרח צודק אלא שגם אם אינו צודק יש לציית לדבריו. סמכות כזאת יש  לכנסת למשל. אף אחד לא יטען שהיא לעולם צודקת, או אפילו שהיא יותר צודקת מאזרח רגיל. ועדיין יש חובה לציית לחוקיה כי היא הגורם המוסמך. לעומת זאת, סמכות מהותית יסודה בכך שהמוסמך צודק. בעצם זו לא סמכות של ממש, שהרי בשורה התחתונה אני מקבל את הדברים לא כי פלוני אמר אותם אלא כי לדעתי הם נכונים. אלא שהמסקנה שהם נכונים לא נובעת משיקול ענייני אלא מאמון בכך שפלוני יודע על מה הוא מדבר והוא מומחה גדול. כך לדוגמה היא סמכותו של רופא. אני נשמע להוראותיו לא כי יש לו סמכות כלשהי, אלא בגלל ההערכה שהוא צודק כי הוא איש מקצוע שיודע על מה הוא מדבר (ואני לא). צדה השני של המטבע הוא שאם אגיע בצורה כלשהי למסקנה שהוא טועה (או מסברתי שלי או מתוך שמיעת עמדות אחרות, second opinion ) – לא אשמע לו. בסמכות הפורמלית זה לא אמור לקרות (רק בגבולות בהם היא קיימת כמובן).

והנה, ביחס לתחומים שעוסקים בעובדות (בין אם הן ברורות וידועות ובין אם לא) אין מקום לסמכות פורמלית אלא רק לסמכות מהותית. אם נשאל האם יש בעולם בוזון היגס (שאלה יסודית בפיסיקה), לא נקבל תשובה מכוח סמכות פורמלית. גם אם יבוא גדול המדענים, או אגודת הפיסיקאים העולמית, ויאמר שהוא ישנו, אני אקבל זאת רק אם אשתכנע שהם צודקים. אני יכול להשתכנע בגלל שהסבירו לי והבנתי או בגלל שיש לי אמון שהם יודעים על מה הם מדברים. ועדיין בשורה התחתונה קיבלתי את הדברים לא בגלל סמכות אלא כי השתכנעתי שזו האמת. אין שום משמעות לדרישה לקבל קביעה עובדתית רק כי מישהו אמר אותה. מדובר בעובדה ואם היא  נכונה היא נכונה ואם לא –אז לא. סמכות פורמלית תיתכן רק בחס לנורמות ולא ביחס לעובדות. ניתן לדרוש ממני לפעול באופן מסוים גם אם איני חושב שהוא נכון (כמו דוגמת הברירה בשבת), אבל לא ניתן לדרוש ממני להאמין במשהו אם אני חושב שהוא לא נכון. הרי אם אני חושב שהוא לא נכון, אז זה מה שאני חושב. אני יכול לכל היותר להצהיר מהפה ולחוץ שאני מאמין בזה, אבל זה יהיה מלל חסר ערך. כמובן שאם אשתכנע שהאינטואיציה שלי שגויה ולו מפני שאני סומך על בעל העמדה האחרת, אין  בעיה. השתכנעתי ולכן אוכל באמת לומר שאני מאמין בזה. אבל להאמין בעובדות ניתן רק עקב שכנוע ולא בגלל סמכות פורמלית. דרישה להאמין במשהו שאיני מאמין בו היא דרישה חסרת פשר שלא ניתנת למימוש ולא צריכה להתממש.

צריך להבין שרבות מהשאלות בהן עוסקת מחשבת ישראל הן שאלות שבעובדה. האם הקב”ה משגיח או לא. האם היה נס או לא היה נס. האם יש טבע מיוחד לישראל בשונה משאר בני האדם או לא. האם יש עוה”ב או לא. האם יבוא משיח או לא, ועוד ועוד. כל אלו שאלות שבעובדה, ולכן אי אפשר להפעיל לגביהן סמכות פורמלית אלא רק סמכות מהותית. אם אשתכנע שהקב”ה משגיח גם על פרות אז זו תהיה אמונתי. אבל אם אני חושב שלא – אי אפשר לומר לי שזו כפירה לא להאמין בזה כי פלוני או אלמוני כתב כך (אפילו התלמוד, או התורה עצמה) ולדרוש ממני להאמין. אין לדבר על סמכות פורמלית בתחום של מחשבת ישראל כמו בתחומי עובדה בכלל.[4]

לכן אם הגעתי למסקנה שאיני מאמין ב-X, איני רואה כיצד ניתן לדרוש ממני להאמין בזה רק כי הרמב”ם אמר, או כי כך כתוב בתלמוד או אפילו בתורה. זה אבסורד לוגי. על כך ניתן להליץ את מה שנאמר בתלמוד (חולין קכד ע”א): “א”ל: האלהים אי אמר לי יהושע בן נון משמיה לא צייתנא ליה”.[5]

מסקנות עובדתיות

איך מגיעים למסקנות לגבי עובדות? שאלות של הישארות הנפש, גאולה, קיומו של אלוקים וכדומה, נבחנות בכור ההיגיון. שאלות שבעובדה נבחנות בכלים אמפיריים. פשוט מתבוננים בהן ומבינים אותן, בדיוק כמו שעשו חז”ל וחכמי כל הדורות. הם לא ניזונו מרוח הקודש אלא פשוט פעלו לפי הבנתם והתייעצו עם מביני עניין. כך בדיוק צריכים גם אנחנו לעשות. לחז”ל אין שום סמכות וגם לא יכולת-על בתחומים עובדתיים. למען האמת אני לא חושב שדעתם בתחום העובדתי שווה יותר מזו שלי. לכן אין להם סמכות פורמלית (כי בעובדות אין כלל סמכות כזאת) וגם לא מהותית (כי הם לא אנשי מקצוע). הוא הדין לגבי המלצות והנחיות של מדיניות ראויה במצבים שונים. גם בזה הפוסק צריך להכריע כהבנתו. הדברים וודאי אמורים לגבי הראשונים והאחרונים. יש איזה מיתוס כאילו לכל אלו יש רוח הקודש או דעת תורה שלא שוגה. אם כך, אני תוהה מתי היא הסתיימה. הרי חכמי דורנו מקבלים החלטות מתוך התייעצות עם מומחים. יתר על כן, חלק מהחלטותיהם שגויות בעליל לדעתי. האם לפני מאה שנה זה גם היה כך? ולפני חמש מאות שנה? ובזמן התלמוד? מתי מתחילה תקופת הרוח הקודש של חכמים שלא יכלו לטעות? הרי התפיסה הזאת היא ילדותית.

למי יש סמכות?

מיהם בעלי הסמכות המהותית? אלו שיודעים את העובדות לאשורן ויש לקבל דברים רק כי הם אמרו. למיטב הבנתי אין כאלה, פרט לקב”ה. רק הוא יודע את העובדות בצורה חדה וברורה, ולכן רק ממנו אני מוכן לקבל עובדות רק בגלל שהוא אמר. כל אדם, חכם ככל שיהיה, אין לו סמכות מהותית מלאה. הוא אדם, וככזה הוא לעולם יכול לטעות. מדובר על נביאים, חכמים מכל הדורות וכמובן עד ימינו. כולם בני אדם וכולם יכולים לטעות וכנראה גם עשו שימוש ביכולת הזאת. זאת להבדיל מהוראות הלכתיות או נורמטיביות, שם יש משמעות לסמכות פורמלית של בני אדם, שכן ניתן לומר שיש להם סמכות לקבוע מה עליי לעשות גם אם הם טועים. במקרה זה אמנם כבני אדם הם יכולים לטעות, ועדיין יש עליי חובה לקיים את הוראותיהם (ראה דוגמת הכנסת).

ומה אם אדם אומר לי משהו בשם אלוקים? לכאורה יש לדבריו סמכות מהותית שהרי הוא מעביר אליי את דבר ה’. אלא שבמקרה כזה עליי לבחון האם באמת כוונתו למסור כאן מסר שהתקבל מאלוקים או שהוא מביע את דעתו האישית. יתר על כן, עליי לבחון האם הוא באמת קיבל זאת מאלוקים או שמא הוא טעה. עוד יש לבחון האם הוא הבין נכון את המסר. כל הוראה אנושית כרוכה בפרשנות אנושית ולכן חשופה לאפשרות של טעות. גם כשאדם מוסר לי הלכה למשה מסיני שקיבל מרבותיו אני לעולם לא יכול להיות בטוח שהוא צודק. לא בגלל שיש לי פקפוק בחכמתו של הקב”ה אלא בגלל שבסופו של דבר המסר מגיע אליי בתיווך של בני אדם. ועדיין, אם מדובר בהוראה נורמטיבית ניתן לומר שיש סמכות פורמלית, כלומר עליי לציית גם אם המוסר טועה. אבל לגבי עובדות הסברתי שהמצב אינו כזה.

המסקנה העולה מכאן היא שהתלמוד לא חף משגיאות. להיפך, ברור שיש בו כמה וכמה שגיאות עובדתיות (כי את זה אנחנו יכולים לבדוק ולראות), ולכן אני משער שיש בו גם כמה וכמה טעויות הלכתיות-נורמטיביות (שהרי בני אדם כתבו אותו, והתלמוד עצמו מוסר לנו על טעויות של חכמיו). כאמור, הטעויות הנורמטיביות מחייבות כי לתלמוד יש סמכות פורמלית (גם אם הוא טועה), אבל אין לו סמכות לגבי עובדות כי שם דרושה סמכות מהותית. יתר על כן, גם קביעות נורמטיביות שאינן הלכה פסוקה, אלא תפיסת עולם, המלצות חינוכיות, או הנהגות של מדיניות, אינן מחייבות. להיפך, יש כמה וכמה המלצות של התלמוד שלא נכונות לימינו ואני מתנגד ליישומן כפי שהן. כך לדוגמה ההמלצה שכשיש קשיים מומלץ להגביה חומות ולגזור סייגים (בשעת המפזרים כנס), לדעתי לא נכון לנהוג כך כיום. הוא הדין לגבי היחס לנשים (לפחות זה שמחוץ להלכה) ולגויים (גם זה ההלכתי). בלי להיכנס כאן לתוכן הדיונים הללו, ברצוני כאן רק להדגים את תפיסתי העקרונית.

ומה על התנ”ך והנביאים? לכאורה מדובר בדבר ה’ ושם לא יכולות להיות טעויות. על כך אומר בקצרה שני דברים: 1. למיטב הערכתי לפעמים גם נביא יכול לטעות. הוא גם בן אדם. נכון שאני אגיע מסקנה כזאת רק אם ברור לי כשמלה שמדובר בטעות. אך זו רק אמירה תיאורטית, כי הסעיף הבא משמעותי יותר פרקטית. 2. לא תמיד ניתן להבין את הכתוב בתורה ובנביאים. גם דברים שהם לכאורה מפורשים מוסטים מפשוטם על ידי חכמים בכל הדורות. אם תוס’ אומר על הלכה למשהה מסיני שבעצם מדובר בהלכה דרבנן וכינו אותה הלמ”מ רק כדי להעצים את תוקפה, למה לא אוכל לומר כך גם במקרים אחרים שברור שמדובר בטעות. אני אפרש את הדברים כך שיתיישבו עם מסקנותיי. מבחינתי הדרך להגיע למסקנות לגבי עובדות היא תצפית וניתוח הגיוני. כפי שכותב הר”ן בסוכה “אין להכחיש המוחש”. אני לא אוותר בקלות על תוצאות של מסקנות הגיוניות ושל תצפית, ואם יש מימרא תלמודית או נבואית שאומרת אחרת – אני אעדיף ככל שניתן לפרש אותה באופן דחוק. כפי שכותב הב”י (יו”ד סי’ רכח), עדיף לדחוק בלשון מאשר בסברא. זה עוד הבדל בין הפונדמנטליסטים לביני. מבחינתי החשיבה ההגיונית והמדעית יש להן תוקף גדול, וכדי שאוותר עליהן צריך להראות לי טיעונים חזקים מאד. כמובן שזה תלוי עד כמה אני משוכנע במסקנותיי ועד כמה המקור המתפרש הוא סמכות וחד משמעי. יש לזכור שלא מעט דברים שמופיעים במקרא מתפרשים בצורות שונות ומשונות, ולכן ראיות מפסוקים, הן בתורה והן בנ”ך, הן לעולם חלשות בעיניי. זוהי גם הסיבה שלימוד תנ”ך אין לו הרבה ערך לדעתי. קשה ללמוד משם משהו חד משמעי.

הרי התיאור בבראשית עומד בניגוד די חזיתי לתורת האבולוציה. הפונדמנטליסטים דוחים את האבולוציה בגלל זה, אבל יש לא מעט שמסיקים שהתיאור המקראי הוא מטפורי או משל כלשהו. כלומר במקום בו הגענו למסקנה בדרך מדעית והגיונית, אנחנו נוקטים בפרשנות יצירתית כדי ליישב את המקראות. כבר הרמב”ם במו”נ עמד על כך בדיונו על קדמות העולם ועל דמות הגוף ובמקומות רבים נוספים. הסברא יש לה מעמד על ביחס לפרשנות התורה. אם כן, בוודאי שאין מניעה לעשות זאת ביחס לפסוקים שמדברים על נושאים כמו הישארות הנפש או המשיח, ולפחות לא לראות בהם ראיה חד משמעית נגד טיעון הגיוני (אם יש כזה. כאן איני קובע עמדה אלא רק מדגים). לכן ציטוט של פסוקי תנ”ך לא ממש משכנע אותי, לא הרבה יותר מהמסורת שקיבלנו.

חדות ההבחנה

ההבחנה בין עובדות לנורמות אינה חדה כמובן. במקרים רבים יש קשר ביניהם. לדוגמה, חז”ל מתירים להרוג כינה בשבת מפני שכינה אינה פרה ורבה. לפי מה שידועע לנו כיום כינה בהחלט פרה ורבה, כלומר מדובר בטעות של חז”ל (אחת מיני כמה וכמה). האם זו כפירה לומר דבר כזה? אולי, אבל מה לעשות שזה נכון. אז מה המסקנה? מקובל על רוב הפוסקים שאין לחלוק על התלמוד גם בתחומי עובדה. אני חולק על כך, ולדעתי קביעה כזאת היא קביעה שכרוכה בטעות מעיקרא (אם חכמים היו חיים כיום היא לא היתה נקבעת), ולכן היא לא מחייבת. זה לא שינוי הלכתי אלא ביטול מעיקרא. אני יודע שזה נגד התפיסות המקובלות בהלכה. אז מה? זו דעתי.

הוא הדין לגבי תפילה. הבקשות בתפילה מבוססות על הנחות לגבי מעורבות של הקב”ה בעולם. אלו הנחות שבעובדה, ולכן יש מקום לא לקבל כמה מהלכות תפילה שמבוססות על טעות. אמנם הלכות הן נורמות ויש לגביהם סמכות פורמלית, אבל תפילה היא חריגה שכן אי אפשר להתפלל בלי להתכוין (זהה חסר ערך), והרי הכוונה תלויה בעובדות.

גם היחס לגוי ניזון מתפיסת הגוי כאדם. לכן גם כאן איני מוכן לראות בדברי חז”ל הוראות מחייבות. הם תפסו את הגויים בדרך מסוימת, אולי מפני שטעו ואולי מפני שהגויים סביבם אכן היו כאלה. למיטב הבנתי הגויים כיום אינם עונים לתיאור החז”לי, ולכן יש ליישם לגביהם אחרת את הוראות ההלכה. גם כאן ההלכה מבוססת על הערכת מציאות, ולכן יש לשקול אותה בכל מערכת נסיבות נתונה מחדש.

כמה דוגמאות

הויכוח עם גרינצייג התחיל ממאמר שהוא כתב כתגובה למאמרי על היחס לגויים ושינויים בהלכה. במאמרי טענתי שתי טענות: 1. טענה פרשנית על המאירי: הוא עשה שינוי מהותי ביחס ההלכתי לגויים לעומת חז”ל בגלל שינוי עובדתי שהוא איבחן. 2. טענה עקרונית על שינויים בהלכה (שנכונה גם לולא המאירי היה כותב את שכתב): שבשינוי נסיבות ניתן לשנות את ההלכה. גרינצייג במאמרו חלק על טענה 1, אבל כפי שהבנתי מהדיון בפייסבוק הוא כנראה רואה בטענה 2 חריגה אל מחוץ לגדר. מדוע? למה לי אסור לעשות את מה שהמאירי עשה או יכול היה לעשות (ומה שעשו גם רבים אחרים)? היחס לראשונים מוצג אצלנו תחת איזו הילת קדושה כאילו מדובר במלאכי השרת. אז לא, הראשונים עם כל הכבוד היו בני אדם כמוני וכמוכם, אולי חכמים וצדיקים יותר ממני ואולי אפילו יותר מכם, אבל גם הם יכלו לטעות. מעבר לזה, הלכתית אין מה שלהם היה מותר ולנו אסור. כל מה שהם יכלו לעשות גם לנו מותר לעשות. יפתח בדורו כשמואל בדורו.

הדברים וודאי אמורים לגבי תפיסות של מחברים כמו הכוזרי או מהר”ל או אפילו הרמב”ם במחשבה.הכוזרי שהיה חיבור אזוטרי לא בעל מעמד חזק מדיי, הפך כיום בעולם הישיבות הלא חרדי (כנראה בעיקר  בעקבות דברי הגר”א והראי”ה קוק) לקאנון מחשבתי מחייב, עד שיש המצטטים אותו כאילו מי שחולק עליו כחולק על השכינה. לא הבנתי מניין שאוב עיקר האמונה הזה? למה הכוזרי יכול להביא דברים מדעתו ואני  לא? וכי מה שהוא אומר הוא הלכה למשה מסיני? מדובר בסברות ופרשנויות שלו, ומה מותר לו מותר גם לי. כך אמונות יסודיות שונות התגבשו על בסיס דברי ראשונים או אחרונים, והפכו לעיקרי אמונה שאין לחלוק עליהם. כאמור, מבחינתי בתחומי המחשבה אין סמכות, ובוודאי שלאנשים ולחיבורים הללו אין סמכות. הם לכל היותר מקורות השראה. הם לא מעבירים אליי מידע אלוקי, ולכן איני מבין מדוע עליי להניח שלא נפלה בדבריהם טעות. טיעון טוב של קאנט שווה לא פחות מזה של הכוזרי או הרמב”ם בתחומי  המחשבה. כל אלו הן סברות של בני אדם חכמים, ואני יכול להשתמש בהן או לא, ולגבש את השקפתי שלי.

הוא הדין לגבי שאלות של השגחה ומעורבות של הקב”ה בעולם, ובוודאי לגבי משיח ועוה”ב. אלו הן עמדות שמוצגות על ידי חכמים, חלקן מהתלמוד וחלקן אחריו, ולכן בהחלט ייתכנו טעויות לגביהן. גם כשמובאים פסוקים מהתורה או הנ”ך, לעולם יש לקחת בחשבון שלא פירשנו אותם נכון (כאמור, יש לא מעט פסוקים שכבר חז”ל הוציאו לגמרי מפשוטם). לדוגמה, הרמב”ם כותב בהל’ תשובה שמי שנמצא חייב בדין “מיד הוא מת ברשעו”. האם מישהו מהקוראים שם לב לתמותה גבוהה יותר באיזור ראש השנה? התצפית קצת סותרת את דברי הרמב”ם. אז מה עושים? יש שיכחישו את המוחש, אבל אחרים מוצאים תירוצים ופירושים והסברים שונים לדבריו. למה? כי העובדות מורות שהאמירה הזאת לא נכונה. הוא הדין לפסוקי הבריאה מול המדע המודרני.

מהי אפיקורסות ומה הערך בדיון לגביה?

הדיון בשאלה מהי אפיקורסות לא נראה לי רלוונטי. לא ממש איכפת לי אם מישהו יגדיר אותי כאפיקורס. לא רק שאיני נעלב, אני גם מוכן להסכים לקביעה. לשיטתו אני אכן אפיקורוס. זה אמנם לגיטימי לתייג, וכל עוד זה נעשה באופן מנומק אין עם זה שום בעיה. אבל תיוג אינו רלוונטי לדיון ענייני. אני מוכן לדון בטיעונים ונימוקים אבל לא בתיוגים. גם אם אני אכן אפיקורוס, זה מה שאני מאמין בו וזהו. בין אם תאהבו זאת ובין אם לאו. בין אם תכנו זאת אפיקורסות או יקום פורקן, או אפילו יענקל’ה.

לכאורה עולה כאן שאלת הגבול (שלחו לי כעת לינק לדף פייסבוק נוסף שפתח אבישי גרינצייג בעקבות הקודם, שעוסק בשאלה זו. אבל אותו לא ראיתי). האם הכל הולך? אין גבול ללגיטימיות של הדעות? תשובתי היא שאכן אין גבול. השאלה היא מה נכון ומה לא, ולא מה אפיקורסי ומה לא. כל עוד אדם מגבש עמדה על בסיס נימוקים – עמדתו לגיטימית, גם אם הוא נוצרי, רפורמי, או הינדי. אם לשתות את היין שלו או לא, זו שאלה שולית ולא חשובה בעיניי, בוודאי שהיא לא פרמטר רלוונטי בבירור של הדעות עצמן. כשלעצמי, אני מוכן לשתות יין מכל יהודי שרואה את התורה כמחייבת הלכתית, ומקבל את המחויבות לתורה לפי פרשנותו, תהא זו אשר תהא. אני יכול כמובן לחלוק על דעותיו, אבל אם הוא מפרש על בסיס נימוקים והיגיון משלו – הוא לגיטימי כמוני. לא בהכרח צודק כמוני, אבל לגיטימי כמוני (אני לא פלורליסט אלא סובלן).[6] שאלה נוספת היא ממי ללמוד תורה? אם מישהו אפיקורוס האם נכוטן ללמוד ממנו תורה?  אני הייתי לומד מכל אחד שניתן ללמוד ממנו, כלומר מכל מי שדן בדברים מנימוקים הגיוניים ומלמד אותי זווית שלא הייתי חושב עליה. אם הוא לא מטיף אלא מסביר ומנמק, בהחלט כדאי ללמוד ממנו. אני יודע שיש כמה מימרות של חז”ל שאפשר להבין מהן אחרת (וכמה שלא), אבל אני הקטן לא חושב כך. אז או שאפרש אותן אחרת, או שאסתמך על מימרות מנוגדות, או שאחלוק.

סיום

במקרים רבים התיוג מיועד למטרות מחנאיות (שזה גם לגיטימי). מגדירים מישהו כאפיקורוס כדי לייתר את הצורך להתייחס לדעותיו, ולהשאיר את גבול הלגיטימיות מוגדר היטב. זהו שיח של שמרנים כדי לשמור על טוהר ואחדות המחנה, ולהראות שכל מי שאינו אפיקורוס מסכים כמובן לדעות ה”נכונות”, ולכן הן נכונות. אבל ברגע שמגדירים את המחנה דרך הדעות ה”נכונות” זה הופך מטענה להגדרה, ולכן אין לזה משמעות רבה. זה ודאי לא נימוק שמראה שהדעות הללו נכונות, שהרי הגדרת המחנה עצמה היתה מבוססת על ההנחה הזאת (זוהי הנחת המבוקש).

השיח על אפיקורסות הוא שיח פנימי של המחנה השמרני לצרכיו שלו (כאמור, הוא מעוגן היטב במסורת שלנו. איני טוען שהם המציאו זאת). אני מקווה ומעריך שאלו פרפורי הגסיסה שלו. גם ההשכלה היתה פעם מוקצה מחמת מיאוס והפכה כיום לעמדה לגיטימית (בטח ביהדות המודרנית). כך הוא גם לגבי לימוד תורה לנשים, הצבעת נשים בבחירות, מינוי נשים לתפקידים שונים, ועוד רעיונות מודרניים. השינוי חודר יותר ויותר פנימה ליסודות, מה שמעורר חששות גדולים אבל מבחינתי זה רק מעודד. אני מקווה ומעריך שכך יהיה גם עם הרעיונות שאני מעלה. כשזה יקרה, אם אכן, אזי המחנה השמרני יהפוך לבועה קטנה ולא חשובה שתמשיך לשוחח עם עצמה דרך תיוגים במקום נימוקים (הם כמובן ימשיכו לראות את עצמם כשומרי הגחלת שעליהם מונח העולם, בדרכם המגלומנית)[7]. מה שחשוב הוא שהציבור הרחב לא יניח שזו אכן האמת התורנית וההלכתית. חשוב להבין שיש כאן דרך שהיא לא רק לגיטימית אלא נכונה יותר, ולא לתת ל”שומרי הגחלת” את הפריבילגיה לקבוע את האתוס עבור כולם. מי שחושב כך אינו לייט ולא חפפן, אלא פשוט מישהו שמוכן לחשוב בעצמו ובאופן ישר, ומסיק מסקנות מתבקשות. אל תתנו לשיח הזה להטמיע בכם רגש נחיתות ודימוי עצמי ירוד מבחינה רוחנית. מי שירוד כאן מבחינה רוחנית הוא “שומרי הגחלת” העוממת בעצמם. הגיע העת להפיח בגחלת הזאת רוח חיים במקום לעסוק כל הזמן בשמירה שלא תכבה.

[1] ראה על כך בטור 6 כאן.

[2] ראה למשל כאן.

[3] ראו למשל כאן וכאן.

[4] אני כבר צופה שאלות ולכן אעיר שדבריי לא תלויים בכלל בשאלה מהי הדרך להיווכח בעובדות הנדונות.  האם יש לי כאדם דרך להגיע לעמדה לגביהן או לא. עצם העובדה שמדובר בעובדות אומרת שאין לגביהן סמכות פורמלית. לכל היותר ניתן לומר שעליי לקבל את דברי הקב”ה כי הוא יודע הכל. אז שוב לא מדובר בסמכות פורמלית אלא מהותית. זאת לעומת ציווי שלו לא לברור בשבת, שם ניתן לדרוש ממני לקיים זאת גם אם איני חושב שזה נכון כי יש לו סמכות פורמלית לצוות.

[5] בפשטות זה נאמר שם לגבי הלכה ולא לגבי עובדות, אז הדברים קו”ח לגבי עובדות. אמנם יש לדון  בשאלה האם בכל זאת יש שם רקע עובדתי, ואכ”מ.

[6] ראה על כך כאן.

[7] ראה על כך כאן.

אתמול כתב מאן דהו פוסט בו הוא קורא לרב מיכאל אברהם 'בשמו האמיתי': אפיקורוס. הדברים הללו מהווים טריגר לדברים שאכתוב להלן.

***

אפיקורוס בלשון חכמים המקורית הוא מי שמזלזל בתורה ובחכמי התורה. דהיינו, אדם המתריס כלפי תלמידי חכמים, המזלזל בהם ובז להם, והאומר למשל "מאי אהני לי רבנן". ההתרסה הזאת מבטאת זלזול בתורה, יציאה החוצה, 'אנטי' כלפי התורה ומצוותיה. זאת האווירה שהמילה 'אפיקורוס' מבטאת בעיני חז"ל. (חשוב לציין שחז"ל או קודמיהם ראו בהדוניזם המופקר תווית המודבקת על אפיקורוס הפילוסוף, דבר שאינו ממש מדויק לגבי הפילוסוף עצמו, אבל נכון לצורה שבה נתפס הדוניזם ניהיליסטי אצל חז"ל. האפיקורוס הוא אפוא הנהנתן שדבר לא אכפת לו, מי שבז לערכי התורה ויורק בפניה).

בימי הביניים (אין לכחד שהדבר נעשה כבר בעקבות אי אלו רמזים בתלמוד) אפיקורוס הפך להיות שם נרדף למי שכופר בדוֹגמוֹת הדתיות. כאן חשוב לציין: יהדות חז"ל אינה מבוססת על דוֹגמוֹת בשום אופן, (מכיוון שאין זו עבודת מחקר מפורטת אי אפשר לפרט כאן את הדברים באופן יסודי). היא מבוססת על אווירה הקשורה לתורה ומצוות. האמונה בעיני חז"ל כמו גם בתנ"ך קשורה למושגים של נאמנות, התמסרות, התמדה והחזקה באלוהים ובתורתו. האמונה איננה מבטאת תחושה של היחיד המשוכנע באמיתותו של איזשהו 'גוף ידע', אלא היא נאמנות. (בובר בספרו "שתי דרכי אמונה" מחלק באופן ידוע בין "אמונה ש..." ל"אמונה ב...". כאשר אדם מאמין 'במישהו' זאת אומרת שהוא מתמסר לו, שהוא סומך עליו, שהוא תופס בו, לעומת זאת כשהוא מאמין 'שמשהו יקרה' הרי זו אמונה שדבר מסוים קיים או אפשרי, וזאת אמונה מסוג אחר לגמרי. בובר מציג את הראשונה כיהודית, ואת השנייה, הדוגמטית יותר כנוצרית, ובמובן רב, בצדק). ניתן לומר שבעקבות אי אלו השפעות יווניות, הלניסטיות ונוצריות על המחשבה היהודית הספרדית והאנדלוסית בימי הביניים נעשה ניסיון לקבוע גם ביהדות 'עיקרי אמונה' מחייבים, דבר מה הנתפס כמקביל ל'קרדו' הנוצרי, דוגמות הקובעות מה צריך לחשוב ומה צריך להאמין, שהיה או שיהיה. (כדאי לקרוא בהקשר הזה את ספרו של מנחם קלנר על אמונה שאינה מגיעה לעיקר).

על אף שמקובל לתאר את ימי הביניים כתקופה המאופיינת בתיאולוגיה דוגמטית, אני חושב שהדבר לא מדויק בעליל, וכבר כתבתי על כך בעבר. זאת קריאה מודרנית מידיי של המחשבה בימי הביניים. ימי הביניים אופיינו בכך שנקודת המוצא של כל מחשבה בהם הייתה התיאולוגיה, (באותה מידה שביוון הייתה זאת הקוסמולוגיה ובמודרנה זהו האדם). פירוש הדבר שכל עיון מהותי התרכז בשאלה של האל, בשאלות הקשורות למהותו, לתוכנו, להשפעה שלו על העולם וכו'. אולם התפיסות השונות שנקשרו סביב השאלות הללו יצרו אופקי תרבות מסוימים ולא אמונות כלפי מציאויות שונות שחייבים להאמין בהן. כאשר הרמב"ם קבע י"ג עיקרי אמונה, (שלא נכנסו אגב לאף אחד מן המקומות המרכזיים שבהם הרמב"ם מדבר על האמונה ומשמעותה, אלא רק בהקשר אגבִי מאוד בפירוש המשניות שלו, נקודה שתומכת הרבה בדברים הנאמרים כאן), הוא לא קבע י"ג דוגמות שהיחיד צריך להיות סמוך ובטוח שכך הן ולא אחרת. לא מדובר בעניינים 'מציאותיים' שצריך לחשוב שהם כאלה או כאלה. זה אבסורד לחשוב שאנשים נלחמים זה בזה רק בגלל שאחד חושב שהשולחן בבית הוא עגול והשני מאמין שהוא מרובע. אכן, הרבה מהמאמינים הדתיים מציגים את הדבר כך, ולעניות דעתי, לא הרמב"ם ולא החכמים האחרים שעסקו בכך התכוונו לדברים מהסגנון הזה. חכמי ספרד בימי הביניים ובראשם הרמב"ם היו החלוצים לקבוע שאין כל אפשרות לקבוע פסיקה בענייני אגדה ובאמונות ודעות כיוון שמדובר בדעות ולא בהנהגות. פסיקה שייכת בענייני הלכה והנהגה. האם הם יהיו הראשונים שיכוננו סמכות קשוחה הקשורה לשאלות 'מה צריך להאמין' במובן הדוגמטי?

אותם חכמים התכוונו בשפה שלהם לדבר על מי 'ששייך' לעולם היהודי ומי ש'בחוץ'. זאת לא הגדרה הקשורה ליסודות האמונה, (י"ג עיקרי האמונה לא מופיעים אפילו ברמז בהלכות יסודי התורה של הרמב"ם), מדובר בשרטוט של השיח היהודי, של המקום בו נמצאים היהודים. אותם חכמים לא התכוונו לפרושׁ מדברי חז"ל הרואים באפיקורוס את מי שמזלזל בתורה, הם פשוט ניסו לשרטט באופן קצת יותר יבש מי נתפס כמזלזל, מי יוצא החוצה, מי נחשב בועט. הדבר הזה הוגדר לפי עולם האמונות המרכיב של היהודי הפשוט. יהודי פשוט חי בתוך עולם שבו מושגים כמו עולם הבא, תחיית המתים או ביאת המשיח, -אפילו שהם כמעט ולא נזכרים בתנ"ך ובוודאי לא מהווים משהו מהותי בתנ"ך-, הם מושגים 'נוכחים', משמעותיים. זאת השפה המדוברת. מי שבועט ואומר 'שטויות!', הוא אדם שמזלזל, שיוצא החוצה.

בנקודה הזאת חשוב לחשוב על המקום שבו התרחשה המחשבה היהודית לפני בוא המודרנה. העולם כולו היה בנוי לפי נוקשות חברתית גדולה מאד, מי שנתפס לאיזשהו אינדיווידואליזם ועצמאות יתר מבחינה אידיאולוגית נחשב כסוטה, כבוגד. הבגידה הזאת באה לידי ביטוי באותם בני אדם 'אפיקורסים' שהביטוי העיקרי שלהם הוא בכך שהם בועטים בתורה ובמצוותיה, מזלזלים בקב"ה ובתורתו ובחכמי התורה. זהו עולם שאינו מושתת על הסובייקט, על היחיד, אלא על החברה, הכת, הארגון והמדינה.

כיום, אנו חיים בעולם אחר, בעולם שבו מחשבה היא הרבה יותר לגיטימית. כאשר אדם מסוים חושב איזושהי מחשבה 'מקורית' הוא לא נתפס כבוגד אלא כאדם מקורי ואינדיווידואל. השינוי הזה חשוב משום שפעולת העצמאות הזאת לא מבטאת בגידה אלא נאמנות, או למצער, חיפוש. דווקא בגלל כך אנו כיום נתקלים בדתיים מזן מסוים שמחדדים יותר ויותר את הקשיחות של הדוגמות והופכים אותן לדברים הקשורים לשאלה חטובה: "כן או לא". וזה כל כך לא זה... האמונה מתרחשת במקום שבו מתקיימת תורה. אנו מגיעים למחזה של טירוף שבו צעירים וארחי פרחי למיניהם מכנים תלמידי חכמים יראי שמים העוסקים בתורה ובמצוות בבוז, 'אפיקורס'. האבסורד הזה נובע מהבאת הדוגמטיות האמונית לכדי קיצוניות סרת תוכן, דווקא בגלל חוסר היכולת להתמודד עם העובדה שהעולם שלנו מורכב הרבה יותר בסגנון החשיבה שלו מאשר העולם בימי הביניים שהיה קשוח וסמכותי יותר, ומכאן נוטים לבלבל בין סמכות לבין דוגמה. (באופן אירוני, דווקא אלה המכנים את אותם תלמידי חכמים אפיקורסים, קרובים הרבה יותר להגדרה המקורית של אפיקורס, הקשורה לאלה שבועטים ומזלזלים בתלמידי חכמים ובחכמת החכמים. ויש דבר עוד יותר מגוחך: אם אותם אנשים היו יודעים היטב איך הרמב"ם -בעל עיקרי האמונה- מבין את עיקרי האמונה שלו עצמו, כגון העולם הבא, הם היו הראשונים להפוך אותו לכופר ואפיקורס המתנגד לכל מה שמקובל עלינו ב'מסורת').

שיח המדבר על 'כפירה' ועל 'כופרים' הוא לדעתי שיח שצריך לצאת מן הסגנון הדתי שלנו. לעניות דעתי, ברוב מוחלט של המקומות אין שום משמעות לדיבור על כפירה ואפיקורסות כיום. ולמרבה הפלא, זה האִיוּם המוּצָא מהשרוול פעמים רבות מפיהם של דתיים שדתיותם היא דוגמה: "אתה כופר! כוייפר! אפיקורוס! יין נסך!". הדיבור החד והחריף הזה מעניק תוקף למה שהם תופסים כחוט השדרה הדתי שלהם. למעשה, מאחורי זה אין דבר. יש רק פלפולים קטנוניים על השאלה מה בדיוק הוא אמר, ומתי בדיוק 'חל חלות אפיקורוס'. זה מגוחך ופתטי. כפירה היא מושג אחר לגמרי, היא מושג הקשור לבעיטה בה', בעיטה במצוות ובתורה. אם כל אחד שחושב אחרת מן הדוגמות שקיבלנו במסורת מהרצי"ה קוק עד משה רבינו או מהרב שך עד משה רבינו (דהיינו מכל רב של הדובר הספציפי שלפנינו עד משה רבינו) הוא כופר ויינו יין נסך, הפכנו את הדת לנלעגת ומגוחכת.

האם הדבר הזה אומר שאין ליהדות מחשבה? שאין היא אומרת דבר? רבים לוקחים את הדברים מיד לכיוון הזה: היהדות מכילה הכל, היהדות 'פוסטמודרנית', (בשפה הפופולרית הזאת 'פוסטמודרניות' מבטאת 'כל אחד והאמת שלו', או 'אין אמת', ויש לנו בלעה"ר מומחים גדולים לפוסטמודרניות ול'מערב' בכלל בבתי מדרש דתיים ל'אמונה'...), ביהדות יש מקום לכל קשקוש, העיקר 'שנתאים אותו' נכון, טענה הנשמעת פעמים רבות גם מאנשים ליברליים הטוענים שמה שחשוב הוא מה שאנו חושבים ואחרי זה נגזור את הדברים כמיטת סדום ביחס לתורה, כדי שהדברים יתאימו להלכה ולתורה, אבל גם כקריקטורה מפי שמרנים שחושבים שכל מי שהבין דברים מעט אחרת מהם הוא 'פוסטמודרני' בר מנן. ובכן, לא זאת הכוונה. ליהדות יש בהחלט מה לומר. היא חיה בפני אלוהים, יש לה תורה, יש לה מצוות, יש לה דרך. ופעמים רבות ניתן לדון גם מה היא הדרך הזאת, ויש גם חילוקי דעות על זה. אבל הצמצום של היהדות למקום נלעג כל כך שהדיונים שלה מתמצים בשאלות כמו "יורד גשם בניו יורק או לא", ועל זה שולחים בהינף יד לאוטו דה פה מודרני, הוא קשה מנשוא ובלתי נסבל.

מדדים הבנויים על אמונות ש... הם מדדים מגוחכים וחסרי משמעות. אם אנו דתיים רציניים השאלות שאנו צריכים לשאול הן השאלות הבאות: האם מדובר במרחב של קדושה או של ריקנות? של יראת שמים ומידות טובות או של הוללות ופריקת עול? של שמחה במצוות ושל לימוד תורה או של 'אין כוח' ועיסוק קטנטן בהבלים? אלה השאלות האמיתיות שצריכות להישאל בהקשר לתחומים הדתיים שבהם אנו פועלים, אם כבר אנו רוצים לשרטט מסגרת. וזה קשור הרבה יותר למונחים שבהם חז"ל השתמשו וגם החכמים שבימי הביניים.

***

אחרי הדברים הללו אני רוצה לומר גם משהו קטן על הסאגה הספציפית לגבי הרב מיכאל אברהם. סגנון ההשתלחות הזה כלפי תלמיד חכם שמרבה אהבה, מידות ויראת שמים, רק בגלל שסט האמונות שלו לא מתאים לסט האמונות שקיבלו אצל ה'מרנן ורבנן' של כל אחד, הוא אבסורדי. דבר זה אינו מונע ביקורת. מי שעוקב אחרי הפרסומים שלי יודע שיש לי הרבה ביקורת על סגנונו של הרב אברהם ועל תפיסתו הדתית בכלל. לדעתי, הוא נוהג לצמצם את הרוחניות הדתית למתמטיקה ולוגיקה, ואת ההתרחשות הדתית הוא מבין כמהלכים לוגיים או כהימורים לוגיים סביב שאלות של סבירות. בעולם כזה אין כלל דיבור משמעותי על אמונה, על אל חי, על קדושה, על הרטט של הקדושה, על החוויה הרוחנית של האדם הדתי, על המעמד של אדם בפני אלוהים. כל המושגים הללו הופכים לנתונים, (וזה מתרחש, באופן אירוני, באותה הזירה של המשתלחים בו. זאת הסיבה שהוא גם פרסם שהוא מבין היטב את ההשתלחויות בו, ו'אם הם חושבים כך אז הם חייבים לומר זאת'. זאת דרך חשיבה המצמצמת את כל האמיתות לשאלות של קוהרנטיות בלי להתייחס לשאלות של סגנון ומשמעות).

אני יודע היטב שהרב מיכי עצמו רואה בדברים הללו איזשהם קשקושים פוסטמודרניים, ודברים שאין בהם ממשות, רק אוויר, ואת הביקורת הזאת שהוא נוהג להטיח כלפי רבים הוא גם כתב נגדי לפני כמה שנים. כל זה לא משנה את עצם העובדה שבמשנתו חסרה לטעמי 'הבנה' של רוחניות, (כמו מוזיקאי בלי אוזן מוזיקלית). רוחניות כביטוי למשמעות של עמידה בפני אלוהים, עמידה הכרוכה במומנטים של אימה, יראה, אהבה, רומנטיקה, קדושה ורטט.

ועם כל זאת, אבסורדי המצב הזה שבו אנשים דתיים משתלחים כאוות נפשם בתלמיד חכם ובאדם שמרבה תורה, מפיץ תורה ומחנך למצוות, ובגאווה ושחץ מכנים אותו אפיקורס, בנונשלנטיות המאפיינת מאוד אנשים דוגמטיים, שכביכול תמיד מדברים על 'נתונים', (כן או לא). ואני חש שצריך לשים חיץ בין אנשים המבינים את הדת שלהם במונחים מן הסגנון הזה, מונחים של או טו דפה מודרני, שריפת כופרים המונית ושחצנות דוגמטית יבשה, לבין יהודים שיהדותם היא יהדות של כבוד, יראת שמים ומידות טובות, יהדות של אותם יהודים פשוטים שידעו מה בין אמונה לבין כפירה, מה בין תורה לריקנות.