סופי יפה שלי,
כמה קשה לי לחשוב שאת לא נמצאת כאן יותר..
את לא יודעת כמה את חסרה לי, לנו, לכולנו.
את היית חברה מדהימה וזה כ"כ קשה לאבד מישהי מיוחדת כמוך.
אני יודעת שמלמעלה את רואה. אבל זה קשה שזה לא מוחשי , שאני לא יכולה לתת לך חיבוק דוב או להגיד לך איזה בדיחה טיפשית שבה נצחק יחד במשך שעות כמו שתי ילדות קטנות, לרגע לשכוח מכל הצרות.
בתוך 4 חודשים איבדתי עוד חברה, חברה לחיים חברה שנתנה לי המון השראה וכוחות כדי להחלים.
את תמיד הראית לי את הקעקוע שלך עם האמא הלביאה ושתי גורים קטנים שהם הילדים שלך. וללא ספק סופי היית לביאה עד הרגע האחרון, אהבת את הילדים שלך והם היו הכי חשובים לך, הם היו לך כל החיים.
בחרת לשחרר ואני מאמינה ומקווה שיש לך יותר הקלה, את מספיק סבלת ומגיע לך מנוחה. לא חשבתי שזה יגמר ככה ולא רציתי גם לחשוב . אבל אני מקווה שעכשיו תוכלי לנוח ולהסתכל מלמעלה ולהגיד לנו שוב ושוב שלא נוותר שאנחנו לביאות ושאנחנו צריכות להמשיך ולראות רחוק יותר.
ואגב תמיד צחקתי מהקללה המיוחדת שלך שניראלי נוכל להשאיר אותה בנינו עם כל שאר האנשים שהכירו אותך מקרוב.
הלוואי שאת יכולה לראות אותנו מלמעלה..
זכיתי להכיר אותך, לאהוב.
ותמיד אוהב ולא אשכח אותך
