מה יהיה עם הכסף? דיון על רגישות מוסרית מימי הגמרא ועד היום

הסיפור הוא ארוך, ומכיל קטע חשוב מאד לעניני קנין, וגם סופו ממחיש דיני קנין. אני מתכוון להעתיק רק את החלק החשוב לשאלה הגדולה על רבא כדלקמן. במקומות הדילוג אשאיר נקודות.

איסור גיורא הוה ליה תריסר אלפי זוזי בי רבא. [ממון רב הפקיד איסור (כך שמו) הגר אצל רבא]

רב מרי בריה, הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הואי, ובי רב הוה. [בנו של איסור הוא רב מרי היושב בישיבה אבל הוא נוצר לפני שאביו התגייר ולכן אין הוא בנו לפי ההלכה]

אמר רבא: היכי ניקנינהו רב מרי להני זוזי? [איך רב מרי יוכל לקנות את המעות של הפקדון, כיון שאינו בדין ירושה?]

אי בירושה - לאו בר ירושה הוא;

...

אי במעמד שלשתן - אי שלח לי לא אזילנא [לא אלך לשם, ויתבאר לקמן]

(בבא בתרא קמט א)

עד כאן חלק ראשון.

תירגום וביאור קצר: לסיפור שלנו שלושה גיבורים. איסור הגר, רב מרי בנו ורבא, מגדולי האמוראים.

על איסור ידוע לנו מעט מאד. הרשב"ם כאן משער שהוא אביו של מרי בן רחל. לפי הפרטים שאפשר לדלות ממקומות אחרים בתלמוד, רחל בת האמורא שמואל הולידה את מרי, מי שיהיה רב מרי, מאביו הגוי שחטף אותה. החוטף, אולי בהשפעתה והשפעת בנו, שינה את דרכיו והתגייר.

הביטוי "הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה" מציין לפי זה שאביו איסור הספיק להתגייר לפני שנולד אבל כיון שהורתו היתה לפני הגיור, אין הוא נחשב אביו להלכה. (הקושי שבדבר הוא שהמונח "הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה" מציין בדרך כלל את מצבה ההלכתי של האם ולא של האב, וזה מוביל לדיון שאין מקומו כאן).

בכל מקרה, איסור הגר עשיר היה. בנו רב מרי הוא בנו הביולוגי אבל לא ההלכתי, ולכן אין הוא יכול לרשת אותו.

עכשו נפרשת לפנינו מצוקה לא קלה. איסור רוצה להוריש לבנו את רכושו. הכסף שמור אצל האמורא רבא, ומי מהימן יותר ממנו. בנו רב מרי נמצא בישיבה. אבל מתברר שרבא, המחזיק בפקדון, מתכונן לנצל את זה שגר שמת אין בניו הביולוגיים יורשים אותו וכל הקודם להחזיק בנכסים זכה.

רבא אפילו מסביר לתלמידים את כוונתו: ירושה אין כאן. מתנת שכיב מרע (תקנה לגוססים) אין כאן לפי שתקנה זו בנויה בהתאם לדיני ירושה, וירושה כאמור אין כאן. לאחר רשימה קצרה שדילגתי עליה של תקנות אפשריות מוסיף רבא: אפשר שרב מרי ואני רבא נעמוד לפני איסור כל עוד הוא חי והוא יעביר את הכסף בקנין מיוחד שנקרא "מעמד שלושתן". אבל, מוסיף רבא, הוא לא ילך לשם גם אם יוזמן.

איסור יפסיד את הכסף של בנו כיון שאין לו מה לעשות מצד ההלכה ורבא הגדול לא ישתף עמו פעולה.

היתכן?

בכל אופן, משמים הובילו לסיום שונה של הסיפור, כדלקמן.

מתקיף לה רב איקא בריה דרב אמי: ... וליקנינהו באודיתא.

אדהכי נפק אודיתא מבי איסור. [בינתים יצאה הודאה של קנין מבית איסור]

רב איקא מצליח למצוא פתרון לבעייתו של איסור. יש צורת קנין שנקראת "הודאה". הראשונים נחלקו בטיבה אז נרשה לעצמנו להתעלם מהנושא לגמרי.

שיהיה ברור כי השיחה בישיבת רבא, כולל הקושיה-הגילוי של רב איקא, נשארו בישיבה ולא יכלו להגיע לבית איסור. ובכל זאת, איכשהו למד איסור על הפטנט והעביר את הכסף לבנו הביולוגי. סוף טוב הכל טוב.

ועכשו, מה צריך להיות ההמשך? היינו מצפים שרבא יחייך ויאמר: משמים יצא הדבר. הכסף הגיע למקום שאיסור היה רוצה שיגיע אליו.

אבל לא.

איקפד רבא, אמר: קא מגמרי טענתא לאינשי ומפסדי לי. [רבא הקפיד. אמר: מלמדים עצות לבני אדם ואני מפסיד].

וכי חמד רבא את הממון העצום לעצמו? וגם אם נניח שכן, האם לא היינו מצפים מיהודי ישר שיעביר את הכסף לבן הביולוגי, למרות שהוא מתאווה לו?

האם זה מתאים לאחד מגדולי האמוראים (באמת)?

שתים מן התשובות ראויות לציטוט.

המאירי מסביר שם:

מעשה היה באיסור גיורא שהיה לו בן שהיתה הורתו שלא בקדושה והיו לו ביד אחד מן החכמים ממון גדול וכשחלה ונטה למות היה הנפקד דן בעצמו שמן הדין לא היה אותו הבן קונה אותם כלל וכשיחזירם לו הוא מתורת חסד או מצד שתהא רוח חכמים נוחה הימנו יצא לו שם חסידות או שיהא המוחזר גומל לו כראוי

כלומר,

א.     הכסף באמת לא שייך לרב מרי,

ב.     אבל רבא התכוון להחזירו כדי לזכות בשם טוב או בחסד.

אע"פ שדברי רבנו המאירי חביבים בכל שעה, איני מבין איך ענה לשאלה. וכי אדם זוכה בשם טוב בכך שהוא תחילה מונע מבן ביולוגי לקבל את הכסף כרצון אביו הגר ורק אחר כך מביא לו את הכסף במתנה? וכי לא עדיף היה שהיה מאפשר לו לזכות בכסף מאביו כרצון הגר? והיכן "ואהבתם את הגר"?

בעלי התוס' מעלים שאלה דומה לגבי רבא (ד"ה מגמרי וד"ה דקא מגמרי). אבל יש לשים לב שגם שאלותיהם אינם מצד המוסר והיושר הטבעי אלא מצד תקנות חכמים.

השאלה הראשונה היא שהרי יש תקנת חכמים לאפשר לגר להוריש לבניו (לפחות אם הולדתם בקדושה). שני התירוצים מבוססים על השאלה. ר"ת מסביר שהכלל הזה קיים רק אם הגר עשה חסד לנפקד וזה לא היה במקרה שלנו. ואילו הריב"ם מפרש שאמנם רוח חכמים נוחה ממי שיעביר את הכסף אבל זה לא אומר שאין רוח חכמים נוחה ממי שלא יעשה כן. [החזו"א שיובא לקמן מדייק אחרת מן התוס' שזה ממש "רוח חכמים לא נוחה" מהחזרה כזו וכנראה לא עיינתי די הצורך והדברים לפי המתבאר לקמן תמוהים עוד יותר].

בדיבור הבא מקשים שיש עקרון והוא "מצוה לקיים דברי המת" וגם שם מתרצים בנימוקים פורמליים.

המשותף לשאלות הוא שהן כולן על בסיס פורמלי. זה שרבא רוצה לשמור לעצמו כסף שכרגע אינו שלו ואינו ראוי גם בעתיד להיות שלו לפי מה שנראה הצדק והיושר הטבעי, זה לא מעורר שאלה.

האם לא הפריע לרבותינו בעלי התוס' העקרון המוסרי הזה שנראה כה ברור לי (ואני מקוה שגם לכם, שותפי לעיון)? אם לא, מה זה אומר? שהעקרון לא נכון? שמחוץ לתורה ולתורה הפורמלית אין שום מוסר ושום מחוייבות? או שמא באמת אני טועה בכל קריאתי את הסיפור ובכל הבנתי את הרקע ואכן הכסף הזה כמונח בכיסו של רבא והרוצה למנוע ממנו את הכסף אכן מפסיד אותו שלא כראוי? כפי שאכן משתמע מתגובתו של רבא?

האם יתכן שהרגישות המוסרית שלי (או שלנו) עולה על זו של רבא? של בעלי התוס'? ומה זה אומר? שהרגישות המוסרית הזו מוטעית כי רק התורה המסורה והפורמלית קובעת מהו טוב? או שמא התעלו הדורות?

אביא עוד תשובה אחת, של מפרש כמעט בן דורנו, הלא הוא החזו"א.

לכאורה קשה... האדם חייב בעשיה בעניני של עולם, והכא אין ראוי לתלמיד חכם להשתדל להפסיד את רב מרי... אם איסור נותן לבנו מחיים אין נכון להפסידו. (לקוטי חו"מ ב"ב פ"ט עמ'' 522 טור ב).

דילגתי על הרבה מדברי החזו"א כאן אבל השאלה על המוסריות מוצגת כאן במפורש. יש כאן "אין נכון". וה"אין נכון" זה אינו פורמלי אלא מתחושת הלב המוסרית הראויה.

החזו"א מעלה רעיון מקורי. שמא הזדקק רבא לכסף לצרכי ציבור והוא עצמו עני מאד היה ולכן "נתחייב בהשתדלות יתרה" ואילו לגבי רב מרי בוודאי "לא היה קפיד בזה שידע שבמעות מתעביד צדקה וחסד". ועוד שאפשר להבין שרב מרי היה עשיר בלאו הכי. ולכן גם אמרו שהיה "בי רב" לומר שידע שרבא עושה לשם שמים ולא יחשוד בו שכוונתו פסולה.

כל זה נפלא מאד, אבל מה שמשתמע מן החזו"א הוא שאם יש אצלי ממון שאני יכול לעכב ולסמוך על כך שזה שהממון יגיע אליו בסוף יסכים, מותר לי לשמור לעצמי את הכסף.

זה לא ממש שהממון היה של רב מרי אלא רק היה ראוי להגיע אליו, אבל עדיין, זה הכלל.

אין לזלזל בשום פנים ואופן בצרכי הרב העני שנאלץ למצוא כסף לתכליות חשובות באמת ולכן הוא מתפתה לקחת לעצמו את הממון שאמור להגיע לידי הרב העשיר. אבל לומר שזה עונה על התמיהה? אתמהה.

אני מסכם:

יש לנו סיפור מתמיה כיצד רבא חשב להתעלם מכך שגר רוצה להעביר לבנו סכום עצום של כסף אבל כיון שלא יצליח, ביקש לשמור את הכסף לעצמו. ואיננו יודעים למה.

בסוף זה לא קרה, אבל עדיין, איך תיכנן רבא הגדול לעשות כן?

השאלה אינה באמת מטרידה את בעלי התוס' שמוצאים לה הסברים פורמליים. אם הכסף לא מגיע לבן הביולוגי והלא הלכתי אז זה בסדר לקחת אותו!

המאירי חש במצוקה המוסרית ומסביר שמדובר בלקיחה לזמן כדי לתת אותו מחדש לבן הביולוגי. זה לא כתוב וזה גם לא בדיוק תואם את כל מה שמסופר לנו.

החזו"א מציע שהכסף לא נועד לרבא אישית אלא למטרות ציבוריות בעוד לרבא לא היו מקורות אחרים לצרכים אלו ושבן הגר היה מסכים להם, במיוחד באשר הינו בן ישיבה.

שתי הנקודות העולות מן הדיון עד כה הן (אני הולך מהסוף להתחלה):

האם אפשר למצוא כאן גרעין לגישה שאפשר לקחת מאדם כסף על מנת שיסכים מאוחר יותר? בתואנות פורמליות? ואפילו למטרות צדקה? האם זה בסדר?

איך יתכן שמה שמפריע לי (ואני מקוה שגם לכם, שותפי לעיון זה) ולמה שאני מתגאה בו בתור רגישותי המוסרית לא הפריע לא לאמוראים שבסיפור, לא למפרשים הראשונים כגון בעלי התוספות? האם התעלה דורנו? איכשר דרא? או שמא לפנינו דוגמא נוספת לכך שכל מה שאינו נדרש לפי התורה, גם פורמלית, אינו מוסרי באמת? האם זה מה שעלינו לחשוב? ומה אם איננו מסוגלים לחשוב כך?

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

... החזו"א מביא (לפי דבריך, לא עיינתי במקור) שיקולים מוסריים בכיוון השני. אם פורמלית, גם ללא שום מעשה, הכסף שייך לו, כעת השיקולים המוסריים שהוא מביא בהחלט יכולים להחלטה שלא לעשות את המעשה האקטיבי כדי להעביר את הכסף לרב מרי.
שווה בנפשך, עני מרוד, שנושיו מאיימים להוציאו מהבית, מוצא ברחוב ערימת שטרות כסף שאין בה סימן. על פי ההלכה - אין צורך להחזיר, שכן האבידה ללא סימן ולאחר ייאוש (אדם ממשמש בכיסו בכל שעה). מעשית - כל אחד מאיתנו בוודאי יכריז על האבידה ויחזיר את הכסף אם ימצא בכל זאת איזו דרך לתת סימן, אף שאינו מובהק. האם מי מאיתנו ידון את העני על שאינו מכריז, אלא משתמש בזה להציל את משפחתו מלהיזרק לרחוב? במיוחד אם איכשהו נודע לנו שהמאבד הוא עשיר עצום, ספק אם היה לו שווה להתכופף להרים את הסכום הזה, האם הייתה עוברת בנו מחשבה שנייה בכלל?

הועתק ברשות מקבוצת "תורה האב"

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");