הופעתה של החרדיות החברתית: דרכו של הנבוך לפתיחות

ברצוני לנסות לעשות משהו נועז מעט, ולנסות ולמפות במאמר זה את השלבים העוברים על אדם/אשה במסע הנפשי מליבת המיינסטרים החרדי הקלאסי אל אזור מה שמכונה החרדיות החדשה וצפונה.

בפסיכולוגיה המודרנית מקובל לפלח את התהליך שעובר על האבל לחמישה שלבים, בהם מיקוח ודיכאון. אינני פסיכולוג, ואני מודע למגבלותי, אך מהניסיון הקטן אותו צברתי אנסה בזהירות להגדיר שלבים כאלו גם בתהליך זה (למעט המיקוח והדיכאון שחושבני שמשחקים תפקיד פחות חשוב בתהליך זה או שלא קיימים כלל). חשוב לי לציין כי השלבים אינם מנותקים זה מזה, כך למשל יכול אדם כזה להיות במקביל הן בשלב ההכחשה והן בשלב הכעס, יתרה מכך: יותר נכון בעיני לדבר על רצף התקדמותי מאשר שלבים, אך המבנה השלבי מקל על התיחום וההגדרה.

ובכן, אדם אשר כזה מתחיל את דרכו בשלב ההכחשה.
להכחשה זו עצמה שני שלבים: הכחשה פנימית, והכחשה חיצונית.
בשלב ההכחשה הפנימית האדם נחשף לדברים הגורמים לו תהיה פנימית אם זה על יהדותו, חרדיותו, אורח חייו, בחירות הוריו וכדומה. דעתו מתחילה להתפצע אט אט, אך בשלב זה התגובה בדרך כלל היא דחיה והדחקה: "הכל בסדר אצלנו", "לא מדברים על זה", "זה למעלה מהשגתנו", "הרבנים לא מרשים" וכדומה. לא מדובר בהכחשה שקרית, הטיעונים נובעים מלב שמאמין בהם באמת ובתמים.

לעומת שלב ההכחשה הפנימית, בשלב ההכחשה החיצונית התודעה מתפצלת. מחד גיסא השאלות והתהיות, כמו גם רושם חוויות החיים החיצוניים מצטבר ומתחילה הוויה דולורוזה של הבירור הפנימי. באופן טבעי נרשמות גם מסקנות ביניים אולם מאידך גיסא אין בכך בכדי לגרום למעשה בוטה - כבלי הנחושתיים הסביבתיים ומוסרות החברה מרתיעים מדי. כך ניתן למצוא אם המקוננת על האפליה הקיימת במוסדות החינוך אולם לא תעז לנסות ולמצוא אלטרנטיבה אחרת. הפחד מלהיות מושלך מחוץ למחנה חזק דיו בכדי לגרום לאותה אם למשל להתלבש אחרת לחלוטין מהרגלה בדרכה לאסיפת ההורים של בתה.

השלב הבא הוא שלב הזעם וההרחקה.
בגבור עליהם מררת הנפש יעוטו האיש או האישה הנמצאים בשלב זה על כל בדל סיפור המוציא את כור מחצבתם שחור מאש הגיהנם. כל שערוריית פדופיליה תחרוט חרט לנפש בבשרם, כל סיפור אפליה, כל שמץ חשד לפלילים יאומץ ללב ומבלי הבט האם אמנם אמת היה הדבר נעשתה הנבלה הזו בישראל או שמא בפייק ניוז מבית יוצר פשקווילי כלשהו עסקינן.
כמו כן, לא תעמוד לה לחברה ממנה באו כל טובה בימי עברה כאלו, ולא ייזכר לה שום טובה וחסד, חינוך וצדקה. הרצון העז להרחיק, לשבר, לברוח ממלא כל חלל בנפש, וגדולה שנאה שמקלקלת את השורה.
התאווה לחשיפת הפגמים הללו, כמו באה לכסות ערוות נושאיה - ראו, אינני כזה, לא בי מדובר, ידי לא הייתה במעל.

השלב השלישי הוא שלב ההשלמה.
לאחר התפרצות הלבה הרותחת והתפזרות העשן, מתחיל המסע העצמי לתיקון. הדרכים לתיקון זה רבות ומגוונות, יש שיבחרו להישאר בליבת המיינסטרים ולהתנהל בתוכו כעופות מוזרים תוך בחינה מתמדת של גבולותיו. בתת קבוצה זו ניתן יהיה למצוא שמרנים לצד פרוגרסיבים, כאלו שעבורם ההיפתחות היא רק בסוגיות המעשה כעבודה ופרנסה וכאלו שהם למעשה רפורמים בלבוש חרדי. יתכנו גם אפשרויות נוספות כגון: כאלו שיבחרו לבצע הגירה חלקית, כלומר לתת לדור הבא לרכוש את חינוכו במקום אחר, ליברלי יותר ובכך לאפשר להורים לנוע ביתר חופשיות, ויש שאף יבחרו בצעד הרדיקלי ביותר: הגירה מנטלית מוחלטת.
הצד השווה בכל הזרמים ותתי הזרמים הללו שהם דוברי חרדית שוטפת, דבר שאין להקל בו ראש כלל ועיקר.

התהליך המתואר מהווה אתגר לא קל הן לעוברים אותו, והן לחברות הנאלצות להתמודד עמו.

עבור החברה החרדית הקלאסית מדובר באיום כבד, סוס טרויאני במלוא מובן המילה. אם בעבר הלבוש ביטא עמדה - דתית, תורנית וכדומה - היום הוא מבטא השתייכות חברתית. יתכן בהחלט שהעומד לפניך מחזיק בסט ערכים הידוע רק לו ולאלו שהוא חושף אותם להם, אין שום ביטחון. החומות החיצוניות שעליהן כה רבה הייתה גאוותה של קהילה זו נותרו איתנות אך חסרות תועלת, האויב כבר חדר פנימה.

החברה הכללית יותר תתמודד עם בלבול מוחלט. מי הוא זה העומד לפניה? האם מדובר באדם בעל סט ערכים חרדי קלאסי כזה שאשה החולקת עמו את מרחב העבודה תגרום לו להתכווץ באי נוחות, או שמא בפעיל חברתי המחזיק ברזומה מכובד במפלגה חילונית בעליל שעבורו אך טבעי לשתף פעולה עם נשים? האם מדובר באדם בעל ידע כללי מוגבל, או בכלל אדם המכיר את החברה הישראלית וקודיה ושוחה בהם כזקן ורגיל? איך אוכלים תופעת טבע שכזו, לאן היא נוטה במרחב הפוליטי, מה גודלה, מה העתיד הצפוי לה?

לכל הדעות, שאלות טובות. טובות מאד אפילו.

ברצוני לסיים בנימה אישית, לאלו החווים עמי חוויה זו, תהליך זה.
השלב השני, שלב הזעם וההרחקה הוא שלב מסוכן עבורכם. הוא ממכר, הוא טובעני, והגרוע מכל - הוא צורך מכם משאבי נפש הנחוצים לכם ביותר הן להתנהלות היומיומית שלכם, והן לשלב ההשלמה הכה חשוב.

נכון, ישנם טיעונים נכונים.
נכון, דפקו אתכם. הכל נכון.

אולם השאלה שאמורה לעמוד מול עיניכם היא, איך מתקדמים בצורה המיטבית הלאה, איך מנתבים את הזעם לאנרגיה שתמנף אתכם ואת יכולותיכם קדימה. איך נוטלים את הדברים הטובים - והיו וישנם דברים טובים - להמשך, ומותירים את החלקים הפחות טובים מאחור.
בהצלחה לכל אחד ואחת מאיתנו.

תוקן על ידי מיימוני ב- 11/07/2017 08:49:31

המאמר הזה מציע התבוננות בתהליכים העוברים על בני הציבור החרדי. בניגוד למה שחשבתי או קיויתי תחילה, לא מדובר כאן בהתמודדות עם קושיות מדעיות (מה שהיו פעם קושיות פילוסופיות) אלא פיתוח מודעות למחיר שמשלם החרדי, מחיר שנגבה למרות שאינו נובע מן המקורות.

ועדיין יש כאן תיאור של התפתחות של מרי ושל מודעות עצמית. זה משותף, סבורני, גם לנבוך הרמבמיסטי שתואר בהקדמה למורה נבוכים (זה שנדמה לו שעליו לוותר על שכלו וידיעותיו או על התורה ופרשנות חז"ל), גם לנבוך מול מדעי הטבע מזה מאות שנים ומול המחקר ההיסטורי בתקופתנו, וגם לנבוך החברתי.

יש לי תשובות ופתרונות, אבל הם מייצגים את דעתי שלי ולא זה הנושא כאן.

אז בינתים אני מציע את מה שעשוי להיות משפט חשוב מאד במאמר הזה, מפני שהוא עוסק בחברה ולא רק בפרט.

החרדיות השתנתה.

*בעבר הלבוש ביטא עמדה - דתית, תורנית וכדומה - היום הוא מבטא השתייכות חברתית.*

ברוכים הבאים לעולם שבו החרדיות היא אזרחות בקהילה או, ליתר דיוק, במגזר. וכיון שהיא חיצונית, היא מאפשרת לדברים רבים לפרוח - או לנבול - או להשתולל - מאחוריה.

המאמר מציע את הפנומנולוגיה של הנחשף הצעיר מן הפתיחות אל המבוכה ואל הנטישה. מה חשוב מאד להציע, באופן פרואקטיבי (=מראש, עוד לפני שהצורך יגיע) הוא פתרון למצוקות, גם בתחום החברתי בשל עוולות זועקות ובשל דיכוי, וגם בתחום המחשבתי.

הכרת המחלה היא הצעד הראשון לקראת מציאת התרופה. במקרה המתואר כאן, כמו במקרה של הרמב"ם בתקופתנו ושל ההתמודדות עם ההשכלה ועד היום, יש תשובות ויש פתרונות. צריך רק שכל מי שזקוק להם ידע עליהם וימצא אותן. צריך שהתשובות האלו, בין כידע תיאורטי, ובין כאפשרות חברתית קהילתית, יעמדו לרשות הזקוקים להן עוד לפני שהמשבר פורץ, אישית וקהילתית.

כל מי שיכול מוזמן לתרום. התהליכים, אם נאמין להגל ולרב קוק, מתרחשים כבר כעת. ההזדמנות שלנו היא לתרום להם ולהשתתף בהם כדי לכוון אותם בצורה המיטבית והאמיתית ביותר, לעשות רצון אבינו שבשמים.

כן, כי צריך להבדיל בין היהדות שלמדנו בגן הילדים לבין היהדות שאנו יכולים ללמד בגן הילדים של הדור של הילדים שלנו, והיהדות שצריך ללמוד בגיל של בגרות נפשית, חברתית ופילוסופית.