אור החיים לפרשת מטות מסעי שווה לכל נפש

באור

פרק ל פסוק ג

"איש כי ידר נדר לה' או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה"

יש להבין את כפילות המילים "ידר נדר", "השבע שבועה". וכן יש להבין, מדוע כפלה התורה וכתבה "לא יחל דברו" - "ככל היוצא מפיו יעשה"?

יש שני סוגים של נדרים ושבועות:

האחד, בעניינים הנוגעים לנפש. וגם סוג זה נחלק לשניים: האחד, לעשות מעשה טוב, והשני, להתרחק ממעשה רע.

השני, בעניינים הנוגעים לגוף, במעשים שאין בהם לא איסור ולא מצוה. וגם סוג זה נחלק לשניים: אחד, כגון לאכול ולשתות, לגור במקום פלוני וכדומה. והשני, כגון שלא לאכול מאכל מסוים או לא ללבוש מלבוש מסוים וכדומה.

לפי זה יש לפרש שהפסוק בא לכלול את כל סוגי הנדרים והשבועות: "כי ידור נדר" - אלו נדרי חולין. "לה'" - אלו נדרי קודש.

והוסיף הכתוב: "או השבע שבועה לאסור איסר" - כאשר נשבע להימנע מעשיית המעשה, בשני האופנים, הן לאסור דברים שאין מצוה באיסורם, והן לאסור דברים האסורים.

לכן כתבה התורה את המילה "לה'" בין נדר לשבועה, לומר שהכפילות שבאה בפסוק גם בנדר וגם בשבועה היא לעניין הנוגע "לה'", כלומר, נדרים ושבועות של ענייני קודש.

וכנגד נדרים של חולין ושבועות של מניעת דברים שאין בהם מעשה של מצוה, אמר "לא יחל דברו", כלומר, הוא לא "יחל" אבל אחרים רשאים להתיר לו.

וכנגד נדרים ושבועות בעניינים של של מצוה אמר "ככל היוצא מפיו יעשה", כלומר, אין לאחרים רשות להתיר לו את הנדר והשבועה.

פרק לא פסוק ו

"וישלח אותם משה אלף למטה לצבא אותם ואת פינחס בן אלעזר הכהן לצבא וכלי הקדש וחצוצרות התרועה בידו"

יש להבין, מהו לשון "וישלח" שנקט הפסוק?

יש לומר, כי משה התכוון לעשותם שלוחי מצוה כדי שלא יינזקו, כי "שלוחי מצוה אינם ניזוקים".

ולמה כפל הכתוב "אותם" "אותם"?

יש לומר, כי בא הכתוב להשמיענו שפינחס לבדו שקול כנגד כולם.

ומדוע בחר בפינחס ולא ביהושע?

טעם אחד: כי פינחס כבר הוכיח את עצמו כקנאי שקינא לאלקיו.

טעם שני: משה חשש מקטרוג האנשים, למה הם לא מיחו בחוטאים מישראל שזנו עם בנות מואב. לכן שלח את פנחס, שעליו לא יוכלו לקטרג.

ולפי טעם זה אפשר לבאר לשון הפסוק "אותם ואת פנחס", לומר, ישלים האחד מה שחסר לשני.

טעם שלישי: ייתכן שמן השמים נגזר שנקמת מדין צריכה להיות בידי פנחס, ולכן לא צווהו הקב"ה במפורש "שלח את פינחס", כי מזה משמע שהוא עצמו נפסל מלעשות זאת. לכן, כדי שלא יתבייש משה, אמר לו "נקם נקמת מדין", ומשה ידע מעצמו בחכמתו שהנקמה צריכה להיות על ידי פינחס.

פרק לא פסוק ח

"ואת מלכי מדין הרגו על חלליהם את אוי ואת רקם ואת צור ואת חור ואת רבע חמשת מלכי מדין ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב"

מה ראה לציין את מניינם של מלכי מדין?

יש לומר, כי באה התורה להשמיענו שכל המלכים נהרגו יחד וראו זה במפלתו של חברו.

ומדוע לאחר שכבר כתבה התורה בתחילת הפסוק "מלכי מדין", שבה וכתבה "חמשת מלכי מדין"?

רמז יש כאן, שלא נעלה בדעתנו לחשוב שהרגו אותם כחלק מחיילי האויב, ורק אחר כך התברר שהם מלכי מדין, אלא הרגו אותם מתוך ידיעה שהם מלכי מדין.

פרק לב פסוק טז

"ויגשו אליו ויאמרו גדרת צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו"

מדוע נאמר "ויגשו", הרי הם היו עומדים ליד משה?

יש לומר, כי הם נהגו בעצמם הרחקה אחרי שמשה כעס עליהם, לכן כשרצו לדבר הוצרכו לגשת אליו.

הסבר נוסף: מכיוון שמשה תלה את המניעה לבקשתם בדבר שיש בידם לתקן, לכן הם התחזקו בעצמם, וניגשו אליו בקרבה גדולה יותר.

פרק לב פסוק כט

"ויאמר משה אליהם אם יעברו בני גד ובני ראובן אתכם את הירדן כל חלוץ למלחמה לפני ה' ונכבשה הארץ לפניכם ונתתם להם את ארץ הגלעד לאחוזה"

וקשה, מלשון הפסוק "נתתם להם" משמע כאילו הם הנותנים, ואילו בסמוך נאמר "ויתן להם משה", שנראה שמשה הוא הנותן?

יש לומר, כי הכוונה היא שאין הנתינה מוחלטת רק עד לאחר קיום התנאי, ולכן אמר "ונתתם".

ועוד יש לדקדק, מדוע נאמר "ונתתם" בלשון עבר, הלא היה לו לומר "תתנו להם"?

יש לומר, כי רמז להם את הדברים שאמר לבני גד ובני ראובן, שאם ילכו יצליחו כל ישראל, בין הנוחלים בארץ בין הנוחלים בעבר הירדן. ולכן נקט לשון עבר, שמכך משמע שגם הנוחלים בארץ יצליחו.

האור החיים כלשונו

פרק ל פסוק ג

צריך לדעת למה כפל לומר 'ידור נדר', 'או השבע שבועה', ולא הספיק לומר כי ידור לה', או ישבע. עוד למה כפל לומר 'לא יחל וגו' ככל היוצא מפיו'.

אכן לפי שיש שני מיני נדרים ושבועות, א' בעניינים הנוגעים לנפש, ויתחלק לשני עניינים, אחד לעשות מעשה הטוב כגון ללמוד וללמד, להקדיש, לגמול חסד, ואחד להרחיק התיעוב, להגדיר עצמו, לבל ידור בשכונת אשה חשודה, לבל ילך בחברת פועלי און וכדומה. ב' בעניינים הנוגעים לגוף, במעשה שאין בו לא איסור ולא מצוה, וגם זה יתחלק לשני דברים, לאכול ולשתות, לדור בדירה זו וכדומה, או שלא לאכול דבר פלוני ושלא ללבוש מלבוש זה וכדומה.                         

ויצו ה' משפטיו כדת מה לעשות, ואמר כי 'ידור נדר', סתם נדר יגיד על המעשה שנדר ללכת למקום פלוני, או לעשות איזה דבר, ולפי שיש נדר שהוא לה', ודינו משונה מנדרי חול, כאשר יבאר הכתוב לזה פרטו, ואמר 'נדר לה'', נמצאת אומר שהזכיר הכתוב שני מיני נדרים, נדרי חול ונדרי קודש.

ואומרו 'או השבע שבועה', כנגד העדר המעשה, כמו שגמר אומר 'לאסור איסר על נפשו', ויש גם כן בזה שני נדרים, נדרי חול כגון לאסור דברים שאין מצוה באיסורם, או לאסור גם כן דברים שהם אסורין, כגון בועז שנשבע ליצרו. ונתחכם ה' במה שאמר תיבת 'לה'' בין נדר לשבועה, להסמיך לה' נדר ושבועה, לומר שהכפל שבא בנדר ובשבועה הוא פרט הנוגע לה', ולא כללו בכלל נדרי חול לפי שדינו משונה. והוא מה שגמר אומר 'לא יחל דברו ככל היוצא וגו'', פירוש כנגד נדרים שהם דברי חול, ושבועות שהם מניעת דברים שאין בהם צורכי מצוה כשבועתו של בועז וכדומה לה, 'אמר לא יחל', פירוש הוא לא יחל אבל אחרים מתירים לו, וכמו שפירשו רבותינו ז"ל (ברכות לב.). וכנגד נדרים שהם נדרי הקדשות ונדרי שמים, ושבועות שיש בהם צרכי מצוה, אמר 'ככל היוצא מפיו יעשה', בזה אין בהם תנאי שאחרים יכולין להתירו, אלא הם דברים שאין להם התרה.

פרק לא פסוק ו

אומרו 'וישלח', נתכוין לעשותן שלוחי מצוה לנקום נקמת ה' ושלוחי מצוה אינן ניזוקין, וכפל לומר 'אותם' פעם ב' לרמוז ששקול פנחס כנגד כולן.

וטעם שבחר בפנחס ולא יהושע וכדומה, גם זה מהתחכמות הנקמה כי זה הוא אשר קינא ועשה בהם שפטים מופלאים וסמוך הוא בכח מופלא להשמיד כל האומה הטמאה.

גם אפשר שחש משה לקטרוג האנשים למה לא מיחו בזונים הגם שהם נקיים, לזה נתחכם ושלח המקנא קנאת ה' במסירת נפשו. ואולי כי הוא מה שדקדק במאמר 'אותם ואת פנחס' לומר ישלים זה מה שחסר לזה.

ואולי כי דבר זה היה בלב תעלומות חכמה שנקמת מדין צריכה להיות על ידי פנחס, והן האדון חשב לטובה שלא יכלים משה לומר לו בפירוש שלח את פנחס שזה יגיד שנפסל ח"ו הוא מהמעשה, לזה נתחכם ותלה הדבר ביד משה ואמר לו 'נקום וגו'' ומשה מעצמו ידע הנכון עשות וישלח פנחס, ובזה נעשית מחשבת ה' לטובה ולא נכלם משה ידיד ה'.

פרק לא פסוק ח

טעם שהוצרך הכתוב להזכיר מניינם, לומר שנהרגו יחד זה עם זה וראו זה את זה במפלתן.

ואומרו 'מלכי מדין' פעם ב', אולי שנתכוין בכפל הדברים לומר שהרגום בידיעה שהם מלכי מדין, ולא בהיסח הדעת.

פרק לב פסוק טז

טעם אומרו 'ויגשו', הגם ששם היו עומדים לפניו לדבר אליו, אפשר שנהגו בעצמן הרחקה כשכעס עליהם משה, ואמר להם 'קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים', לזה כשרצו לדבר אמר הכתוב 'ויגשו'.

או לפי שמדברי משה שתלה להם המניעה בדברים שבידם לתקנם, לזה היה להם אבירות לב וחזקו ידים רפות, לגשת אליו ביותר, ממקום שהיו בו כשדברו אליו דברים הראשונים.

פרק לב פסוק כט

אמר 'ונתתם להם' שנראה כי הם הנותנים ובסמוך אמר הכתוב 'ויתן להם משה וגו' את ממלכת וגו'', לפי שאין החלט הנתינה אלא אחר קיום התנאי לזה אמר 'ונתתם'.

ונשאר לדעת למה אמר 'ונתתם' שהיה לו לומר תתנו להם. ואולי שרמז להם הדברים עצמן שאמר לבני גד ובני ראובן שאם ילכו יצליחו כל ישראל בין הנוחלים בארץ בין הנוחלים בעבר הירדן, והוא אומרו 'אם יעברו וגו' ונכבשה וגו'' הצלחת נוחלי הארץ, 'ונתתם וגו'' הצלחת נוחלי עבר הירדן, ורמז זה לא היה נשמע אם היה אומר 'תתנו להם'.

באור

פרק לג פסוק ג

"ויסעו מרעמסס בחדש הראשון בחמשה עשר יום לחדש הראשון ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים"

צריך להבין, מדוע כפל הכתוב בלשונו - "בחדש הראשון" "לחדש הראשון"?

יש לומר, כי התורה באה לרמוז כי חודש ניסן הוא זמן של מזל לישראל, וזמן שלימות ההצלחה של חודש זה הוא ביום ט"ו בחודש.

על כך רומז הכתוב "ויסעו... בחדש הראשון", כלומר, בחודש שבו עומד מזלם של ישראל. ולאחר מכן הוסיף וכתב "בחמשה עשר יום לחדש הראשון", לציין את המועד של שלימות ההצלחה באותו חודש.

פרק לה פסוק ב

"צו את בני ישראל ונתנו ללוים מנחלת אחוזתם ערים לשבת ומגרש לערים סביבותיהם תתנו ללוים"

מדוע כפלה התורה בלשונה, שכאן כתבה "ערים לשבת" ואחר כך הוסיפה "והיו הערים להם לשבת"?

יש לומר, כי למרות שה' צווה שלא יהיה ללויים חלק ונחלה בארץ, לא התכוון למנוע מהם מתנת חסד, כדין שמפרנסים את מי שאין לו.

וזהו מה שאמר הכתוב "ערים לשבת", מכיוון שיש הכרח בערים לשבת, לכן יש עניין לתת ללויים מתנת חינם.

ולפיכך כפל הכתוב בלשונו, מה שנאמר כאן "ערים לשבת", זהו טעם הנתינה. ומה שנאמר "והיו הערים להם לשבת", בא לומר שצריך שיהיו ראוים לישיבה.

וחז"ל מפרשים שבא הכתוב לומר שהערים יהיו לישיבה, שאין עושים מן העיר מגרש.

פרק לו פסוק י

"כאשר צוה ה' את משה כן עשו בנות צלפחד"

יש להקשות, הרי בדרך כלל בתורה כתוב קודם "כן עשו" ולאחר מכן "כאשר צוה", ומדוע כאן היפך את הסדר והקדים לכתוב "כאשר צוה ה'"?

ויש לבאר, לפי שה' נתן לבנות צלפחד יתרון גדול בהתירו להן להינשא לכל אדם, ובכך הוציא אותן מן המצוה הכללית, על כן בא הכתוב להודיע שלמרות שה' נתן את הבחירה בידן, הן עשו "כאשר צוה ה'", כלומר, כמו המצוה הכללית שצוה לבני ישראל, ולא לפי ההיתר שנתן להן ה'.

האור החיים כלשונו

פרק לג פסוק ג

הוצרך לומר זכרון 'בחדש הראשון' ב' פעמים הגם שהיה יכול לומר 'בחמשה עשר יום' ומובן הדבר שבחודש הראשון מדבר הכתוב, או על זה הדרך ויסעו בט"ו לחודש הראשון.

אולי שרמז מה שאמרו רבותינו ז"ל (שמו"ר טו) כי חודש ניסן הוא זמן שמזלם של ישראל עומד, גם זמן שלימות ההצלחה בו הוא ט"ו בחודש, והוא אומרו 'ויסעו וגו' בחודש הראשון' שהוא זמן העמדת מזלם, ועוד לתוספת גודל המערכה בט"ו שהוא זמן מילוי הלבנה, ואומרו 'לחודש הראשון' לפי שאין גדר זה מורה על רום ההצלחה אלא כשהוא בחודש המוצלח.

פרק לה פסוק ב

'ונתנו ללוים וגו'', פירוש, הגם שצוה ה' שלא יהיה ללוים חלק ונחלה בארץ, אבל בתורת חסד יתנו להם מתנת חנם ממה שהגיעם, כדין שמפרנסים מי שלא שהשיגה ידו. והוא מה שדקדק לומר 'ערים לשבת', פירוש, לצד ההכרח לשבת בהם וגו'. ולזה כפל לומר אחר כך 'והיו הערים להם לשבת', להעירך כי מאמר 'לשבת' ראשון היא טעם הנתינה. ומאמר 'והיו הערים להם לשבת', הוא לומר לך שצריך שיהיו ראוים לישיבה, ורבותינו ז"ל (מכות יב.) אמרו שבא לומר שהערים יהיו לישיבה, שאין עושין עיר מגרש.

פרק לו פסוק י

צריך לדעת למה שינה הכתוב מאמר זה מסדר הרגיל שמקדים המעשה ואחר כך יאמר 'כאשר צוה' וכאן הקדים מאמר 'כאשר וגו'' ואחר כך אמר 'כן עשו'.

ונראה כי לפי שה' עשה להם יתרון לבנות צלפחד ומעלה והתיר להם לינשא לכל אדם והוציאם מכלל מצוה הכללית, בא הכתוב להודיענו שהגם שה' עשה הבחירה בידם אף על פי כן לא עשו אלא כמצות המלך לעם בני ישראל, והוא אומרו 'כאשר צוה וגו'' פירוש כמצוה הכללית כן עשו ולא כרשיון שנתן להם, ולזה אם היה אומר ויעשו בנות צלפחד וגו' כאשר צוה, יהיה נשמע שההודעה באה לומר המעשה שעשו ומודיע במאמר כאשר צוה ה' כסדר הרגיל לומר, אבל מאומרו בתחילה 'כאשר צוה ה'' ואחר כך הודעת המעשה זה יגיד כי לא בא להודיע המעשה אלא לשלול רשיון הפך מצוה הכללית והבן.