ה"אמת החילונית" של הררי – מניפסט של בורות

אפשר להיעזר בעקרון כדי לנסח, זה מביא עזרה, אבל הוא לא עוזר לקבוע, כי כל אחד יקבע משהו אחר, עובדה שאנשים מתווכחים. אם יש ויכוח בחברה על מליון נושאים, למרות שכולם מסכימים שבעיקרון הבסיס של המוסר זה לא לעשות לאחר משהו שהוא סובל ממנו. זה מוכיח שהעקרון לא יכול להביא שום צו ברור. ההבדל הוא שבמקום להתווכח סתם כך משתמשים בערכים לצורך הויכוח, מה שד"ר כספי קרא "בנק הערכים", הפוליטיקאי הולך לבנק הערכים (למשל אנציקלופדיה) ומושך משם ערך שמתאים לקידום מה שהוא רוצה לקדם. הויכוחים לא נולדו משום שלא חשבו על הרעיון שאין לעשות לאחר דבר שהוא סובל ממנו, אלא משום שכל אחד מגדיר 'טוב' בצורה אחרת, וכל אחד מוכן להיאבק עבור ההגדרה שלו, כי הוא חושב שזה טוב להיאבק. לכתוב על הנייר כל אחד ישתדל וכו' זה נחמד, במציאות זה לא פותר קונפליקטים, כי כל אחד רוצה שהנורמה שלו תקבל הצדקה חוקית, מעשית, תרבותית, וכו' ולכן יש בעולם ויכוחים. כשתמצא את הדרך שכל בני האדם יסכימו עליה, המצפון ייהפך לצו. כי כולם יסכימו מה טוב ויעשו אותו. בינתיים זה לא נראה בכיוון.

דעלך סני לחברך לא תעביד. פירש רש"י: ריעך וריע אביך אל תעזוב זה הקב"ה אל תעבור על דבריו שהרי עליך שנאוי שיעבור חבירך על דבריך, ל"א חבירך ממש כגון גזלה גנבה ניאוף ורוב המצות.

הכלל של הלל נאמר במסגרת יראת שמים ובא להסביר את רוח התורה בהתאם לשכל הישר.

נניח שהדת יכולה לתת ערכי מדידה מוחלטים.

האם אין מחלוקות? האם אנשים לא מנצלים את הדת כמעטה ליצריהם?

"הפסיכולוג אריך פרום^[2] מחלק בין שני סוגי מצפון: מצפון מרותי ומצפון הומניסטי.

• מצפון מרותי הוא קולו המופנם של בעל המרות החיצוני: ההורה, המנהיג, אנשי הדת, דעת הקהל, שהאדם רוצה להפיק רצונו וירא להמרות את פיו, כאשר עמדתו, תפיסותיו וציוויו של בעל המרות נהפכים לכעין "שוטר פנימי" החי בקרבו של האדם.
• מצפון הומניסטי הוא תזכורת של האדם לעצמו, התגובה של האישיות כולה לתפקודה התקין או לחוסר תפקודה. השופט העצמי שבודק כיצד אנו מתפקדים כבני אנוש. הידיעה העצמית של האדם בהצלחתו או כשלונו באמנות החיים.

פרום שדוגל במצפון ההומניסטי מציין כי המצפון המרותי שיותר משיש בו אשמה, יש בו פחד מפני בעל המרות. וכי מצפון מעין זה הוא איננו נקבע על פי השיפוט הערכי של בעל המצפון אלא על פי ציווים ואיסורים של בעל המרות, בין אם הם טובים ובין אם הם רעים, כך שחסיד של היטלר היה חש שהוא פועל על פי צו מצפונו, גם כאשר עשה מעשים נתעבים מבחינה אנושית. בעל מצפון מרותי גם "כרוך תמיד בצורך להעריץ, ונזקק לדמות מופת, בשאיפה לסוג כלשהו של שלמות, ולתליית השלמות הזו בבעל המרות החיצוני (במה שקרוי הטלה, פרוייקציה)". עוד הוא מציין כי אם כל חטאת במצפון מעין זה הוא ההתקוממות כנגד שלטונו של בעל המרות, ועל כן אי ציות נעשה לחטא החטאים, וציות לטוב שבמידות.

הוא מבדיל בין שני המצפונים בהגדרתו שבעוד המצפון המרותי פועל לטיפוח צייתנו של האדם, נכונותו להקריב את עצמו וטיפוח רגש החובה, המצפון ההומניסטי הוא ביטוי שיש לאדם בעצמו ובשלמותו, ושתכליתו היא יוצרנות ואושר.

פרום מציין כי שבעוד שקל לאדם להיות בעל מצפון מרותי, קשה לו להגיע למצפון הומניסטי, משתי סיבות:

1. האדם צריך להאזין לעצמו כדי להכיר את קול מצפונו, ודבר זה קשה מאוד לבן תרבות המערב, שכן בתרבות זו האדם נוהג להאזין לכל קול ולכל אדם חוץ מלו עצמו, וגם בגלל שהאדם חסר באופן כללי את היכולת להתייחד עם עצמו, ומעדיף אפילו בני לוויה תפלים ועיסוקים ריקים ובלבד שלא ישאר עם עצמו לבד.

2. המצפון הפנימי דובר אל האדם בעקיפין ולא במישרין, כך שלעתים קרובות האדם איננו יודע כלל שקול המצפון דובר אליו, אם באמצעות תחושה עמומה וסתמית של אשם ואי נוחות, וליאות ופיזור דעת, ואם בצורה של חרדות עמוקות ועזות כמו פחד המוות, פחד מזקנה, או פחד מיחס שלילי של הזולת כלפיו.

עוד הוא מוסיף שגם אם האדם מהסה את קול מצפונו ומתכחש לו, יש מצב אחד בחיי האדם שהוא זמן השינה, שבו בחלום, בשעת הכושר היחידה, קולו של המצפון ההומניסטי בוקע. בסופו של דבר הוא מסכם, שני מצפונים אלו המרותי וההומניסטי מצויים בכל אדם, ולעתים מתערבבים אחד בשני, או מכסים אחד על השני, ואפילו משתלבים, ושהאדם צריך להבחין בין יחסי הכוחות והזיקות שבהם" (ויקי')

המצפון ההומניסטי הוא ישות המצפון
המצפון המרותי הוא ביטול היש

ישנו מצפון שלישי - המצפון האלוקי - הוא השילוב המוצלח המאזן ביניהם
כמובן, כמו שהבהרתי בקישור - גם המצפון האלוקי הוא פשוט תהליך חשיבה, שרק בסופו מגיעים להוויה מוסרית עמידה

ראו מש"כ ב

איפה שם?

כל מידה, הן טוב הן יושר, היא ראשית-כל בין אדם לעצמו ורק אח"כ בין אדם לחברו. פירש המלבי"ם: הישר לבו נוטה אל היושר, וישרי-לב הוא מדרגה יותר שלבם מלא יושר. על-כן כשרבן יוחנן בן זכאי שאל את תלמידיו: צאו ראו איזוהי דרך טובה שידבק בה האדם, נראו לו דברי רבי אלעזר בן ערך: לב טוב.

להשוואה עם הכלל של הלל:

צה-קונג שאל: "היש מלה אחת שתשמש ככלל מעשי לחיים?" החכם (קונג) אמר: "האם שו (לב, טבע מוסרי, של ערבות הדדית) אינה מלה כזו? מה שאינך רוצה שיעשו לך, אל תעשה לאחרים."
 

באשר ליעקב אבינו:

יעקב זו בחינת גלות, מלשון לעקוב, או מלשון עקבה - ערמה, או מלשון עקוב - דרך עקלקלה שקשה לעלות בה. 
ישראל זו בחינה גאולה, מלשון יושר, דרך הכי קצרה.