|
|
| נשלח ב-4/10/2017 04:33 |
 |
| |
http://www.zusha.org.il/story/%D7%94%D7%90%D7%AA%D7%A8%D7%95%D7%92/ כיצד הגיב ר' מיכל מזלוטשוב לאחר שאשתו פסלה את האתרוג היקר שרכש? ומה חשוב היה בעיניו יותר מן האתרוג המהודר? הרקע לסיפור הוא הקושי להשיג אתרוגים, ובעיקר אתרוג מהודר באזור שבו חיו החסידים במזרח אירופה. הפיטם, עוקצו העדין של האתרוג, מעיד על הידורו, אך אם הוא נשבר או נפגם הוא עלול בקלות לפסול את האתרוג.
הסיפור עוסק בשאלה מה ראוי יותר – אתרוג מהודר והשקעה חומרית במצוות או תיקון המידות ועבודת הלב. ההבלגה של ר' מיכל על הכעס מעידה על כך שאורך הרוח והיכולת לקבל באהבה את המצב הקשה הם המצווה החשובה יותר. זהו אחד הסיפורים החסידיים שזכה לגרסאות רבות ואפילו לעיבוד קולנועי (בסרט "אושפיזין"). כאן הוא מופיע בגרסתו המפורסמת יותר, שכתב הרב שלמה יוסף זווין. כמה שנים לאחר מכן כתב ש"י עגנון גרסה משלו לסיפור ("אתרוגו של אותו צדיק", האש והעצים), ובה הוא מרכך את דמותה של האישה. בסיפורו, האישה אינה כועסת אלא מצטערת, ומרוב צער נופל האתרוג מידה ונפסל. בגרסאות נוספות (תורת המגיד מזלוטשוב) מופיעה תוספת לסיפור: אחרי שהתגבר על הכעס, ביקש הרבי ללכת למקווה טהרה – אולי כדי לטהר את הכעס, ואולי אף בשל אשמה סמויה על קניית האתרוג היקר על חשבון בני ביתו.
 |
|
|
|
|
|
| נשלח ב-4/10/2017 08:19 |
|
| |
נישטאיך
איקון ירוק ותודה על הרקע.
אני מעתיק שני משפטים מתוך המקור שהבאת.
הסיפור עוסק בשאלה מה ראוי יותר – אתרוג מהודר והשקעה חומרית במצוות או תיקון המידות ועבודת הלב. בגרסאות נוספות (תורת המגיד מזלוטשוב) מופיעה תוספת לסיפור: אחרי שהתגבר על הכעס, ביקש הרבי ללכת למקווה טהרה – אולי כדי לטהר את הכעס, ואולי אף בשל אשמה סמויה על קניית האתרוג היקר על חשבון בני ביתו
עד כאן העתקה.
קשיא רישא אסיפא (סתירה מסויימת בין שתי הפסקאות). לפי העליונה, יש כאן שאלה של חשיבות של מצוות. אתרוג או עבודת המידות. אבל האתרוג המהודר שקנה האדמור הוא מצוה.
רק בקטע השני מגלים שהכותב מביא בחשבון אפשרות שלא היה ראוי להוציא את הכסף על האתרוג, והוא סבור שזו תוספת מאוחרת שגם היא נזכרת רק ברמיזה. אבל לפחות הוא שם לב שהרכישה לא היתה מוצדקת.
מעניין מי הכותב ומהו האתר. האם אטעה אם אשער כי היכולת להעמיד בשאלה את מעשיהם של אדמורים מדור המייסדים ולבחון את המעשים בניתוח "ישיבתי" היא ממש מודרנית? מה זה אומר לגבי הדור שסיפר את הסיפור בהתפעלות ומה לגבי הדור שכותב את הביקורת?
ספרן
איקון ירוק. עכשו הבנתי את ההקשר של התמונה. זה מתוך "אושפיזין".
עבור מי שאינו מכיר: זוג של בעלי תשובה בסגנון ברסלב (לפי הבנתם) מחפשים נסיון קשה כדי לזכות לילדים. הם מארחים אדם קשה רק כדי להפגין התגברות על המידות ובסופו של דבר הוא פוסל את האתרוג היקר שהצליח האברך לקנות - והם מבליגים ואכן זוכים לילד.
כמדומה שכבר היה אשכול על הסרט. ונדמה לי שכתבתי שם את הביקורת הבאה: אין מצוה להזמין נסיונות, כאלו או אחרים. להפך.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-4/10/2017 08:50 |
|
| |
לסיפורי חסידים בעבר היתה רק מטרה אחת והיא המסר החיובי, עם הזמן החלו לנתח את הסיפור ואת גיבוריו, ולשאול את כל אותן השאלות ששואלים על כל סיפור,
תוקן על ידי נישטאיך ב- 04/10/2017 09:00:14
|
|
|
|
| נשלח ב-4/10/2017 09:39 |
|
| |
מיימוני
העתק והדבק את הקישורים שבהודעתי
הכותב הוא הרב דוד סתיו, רבה של העיר שוהם וראש ארגון צהר. נכדו של האדמו"ר מזוייהל.
סיומו של הסיפור אינו מותיר ספק: התגלות האב בחלום מגלה לצדיק כי תיקונה של מידת הכעס, הלוא הן ההבלגה והשתיקה, חשובות בעיני הבורא הרבה יותר מקיומה של מצווה כזאת או אחרת הסיפור על ר' מיכלֶה (ר' מיכְל מזלוֹטְשוֹב) והאתרוג נכח דרך קבע במשפחתנו.
אמי, שהיא צאצאית של ר' מיכל, גילתה דעתה הנחרצת כי האישה היא הצודקת בסיפור, וכי מסירות נפש לקיום המצוות על חשבון ילדיה הרעבים אינו ערך שראוי לחנך עליו. מובן שמבט זה מנוגד לרוח הנושבת מדברי המספר. הדילמה המרכזית שבפניה עומד הקורא היא, ממה יש להתפעל יותר – מנכונותו של הרבי לוותר על התפילין היקרות והנוסטלגיות שירש מאביו הצדיק בעבור קיומה של מצות האתרוג, או מיכולתו להבליג על מעשה אשתו שפסלה את האתרוג באבחה אחת. דומה שדעת המספר עצמו ברורה למדי: אי אפשר שלא להתפעל משתיקתו ויכולתו של ר' מיכלה להכיל את כעסה המר של רעייתו.
סיומו של הסיפור אינו מותיר בנו עוד כל ספק: התגלות האב בחלום (זה שהוריש את תפיליו לבנו, שוויתר עליהן) מגלה לצדיק כי תיקונה של מידת הכעס, ההבלגה והשתיקה, חשובים הרבה יותר בעיני הבורא מקיומה של מצווה כזאת או אחרת. תיקונה של מידה נפשית, משמעותית יותר מקיומה של מצווה גופנית, שבמהותה היא חיצונית לאדם.
הדבר עשוי להיראות כחידוש מהפכני, אך אין זה כך. רבותינו אמרו כי הכועס כאילו עובד עבודה זרה (על פי התלמוד הבבלי, מסכת שבת, דף קה עמוד ב), ולכן ברור שהתגברות על תכונה זו ראויה להערכה. גם המאמץ הכרוך בבלימת הכעס תובע כוחות נפש אציליים, רבים מאלו הנחוצים לקיומו של מעשה דתי ריטואלי, שבמהותו הוא חיצוני לנפש האדם. שתיקתו של הרב בולטת אף יותר לנוכח התגובה הקיצונית של האישה, שלפי חלק מהגרסאות אף צעקה ונזפה קשות בבעלה.
איך שלא נסתכל על זה – האישה יוצאת רע מהסיפור. משהו חסר לי בסיפור – בני הזוג לא שוחחו ביניהם לפני ההחלטה לקנות את האתרוג. דומה שהרב פועל בציר אחד, שתכליתו קיום המצווה, בעוד האישה פועלת בציר אחר, ומתוך מטרה שונה לחלוטין – רווחת ילדיה הרעבים. אין שיח בין הצירים, אין חיבור בין בני הזוג.
באחת הגרסאות לסיפור זה, המופיעה בספר "תורת המגיד מזלוטשוב", מופיעה תוספת מעניינת לסיפור. ר' שלומקֶה, מצאצאי ר' מיכל ואשתו, נהג להוסיף לסיפור, כי מיד אחר שנפסל האתרוג ביקש ר' מיכלה מאשתו "לבנים" כדי ללכת ולטבול במקווה טהרה. תוספת זו הופכת את האירוע למורכב יותר. מתברר כי גם ר' מיכלה הבין שהנתק שנוצר בינו לבין אשתו הוא אולי הפגם החמור יותר. ייתכן כי הרגיש אפילו מידה מסוימת של אחריות למצב שנוצר. הוא מבקש לייצר את השיח מחדש, על ידי הליכה למקווה או בקשת הבגדים.
אחריותו של אדם במסורת היהודית (בניגוד לאחריות משפטית) אינה נוגעת רק למעשים הרעים שעשה לאדם אחר. גם תגובת האחר למעשיו נכללת במה שהיה מוטל עליו להביא בחשבון (למשל, אדם שהכה את בנו הבוגר חייב על כך, משום שגרם לבנו להכותו בחזרה). ר' מיכלה הבין כי היה עליו למנוע מצב שבו אשתו מגיעה לידי כעס, ולכן הוא מבקש לפייסה. גם הוא נושא באחריות.
טור זה נכתב בימים שבהם אמי מורתי הדסה, בתו הצעירה של האדמו"ר רבי גדליה משה מזוויעהל זצ"ל ונכדתם של ר' שלומקה ור' מיכלה, נאבקה על חייה, והתפללתי לרפואתה והחלמתה.
___________________
http://www.zusha.org.il/%D7%90%D7%95%D7%93%D7%95%D7%AA/
המערכת ראשת המיזם: שרה ב"ק עורך ראשי: ד"ר זאב קיציס עורך: ד"ר עמית עסיס
עורך משנה: אודי מקסימוב רכזת מערכת: רקפת עמיר עיבוד וכתיבה: יוחאי עדן, ד"ר רונן אחיטוב, אמרי פז, יעקב קרויזר, בנימין שבילי, ד"ר מיכל שוורץ, נויה שגיב, דב ליברמן, גילית חומסקי, רוני אלדד-שאשא, אברהם שפירא, יואל פרץ
כותבי ערכים: יוחאי עדן, ד"ר שלמה טיקוצ'ינסקי
עריכה לשונית: אלפא אלשיך, עפרה שפירא, אודי לוינגר
טיפול בזכויות יוצרים: נועה נתנאל, דבורה גרודה מנהל: חגי ברנע
מנהל צוות תרבות ישראל במטח: ד"ר יכין אפשטיין
ראש תחום חברה ורוח במטח: שרון איילון צרו קשר:
[email protected] ועדה ציבורית:
פרופ' חיים באר, תמר איש שלום, הרב דוד סתיו, יהודית רותם, ד"ר אסף ענברי, טל ברזילי, הדסה פרומן, ד"ר אבינועם רוזנק, ד"ר רות קלדרון, שי זרחי ועדה מדעית מייעצת:
פרופ' צבי מרק, פרופ' אביגדור שנאן, פרופ' עלי יסיף, פרופ' עליזה שנהר מחלקת עיצוב תקשורת חזותית מטח:
מנהלת קריאייטיב: רקפת אביב
מעצבת גראפית: אווה פלדבלום פיתוח: יעל תכנה שותפים:מטח (המרכז לטכנולוגיה חינוכית),
הספרייה הלאומית,
משרד החינוך,
משרד ירושלים ומורשת,
קרן אבי חי
תוקן על ידי נישטאיך ב- 04/10/2017 09:56:58
תוקן על ידי נישטאיך ב- 04/10/2017 10:29:30
תוקן על ידי נישטאיך ב- 04/10/2017 10:35:15
תוקן על ידי נישטאיך ב- 04/10/2017 10:37:40
|
|
|
|
|
| נשלח ב-4/10/2017 15:42 |
|
| |
רק החלק הראשון של המאמר נוגע לענייננו. אני מעתיק כבר את כולו, אבל מוסיף סימן מפריד באמצע, בין מה ששייך אלינו לבין מה שלא.
ביקורת הלכתית זו לא. ביקורת המגיעה מהלב זו כן. אפשר לא להסכים, לא עם התוכן ולא עם הסגנון. זה שהדברים שייכים לכאן - זה מוצדק מתוכנם.
אתם מוזמנים לחלוק.
איך גם חג סוכות הפך לפסטיבל OCD? מה קורה לאנשים שהאג'נדה הופכת להיות כל עולמם? האם ניתן להיות קנאים לאידיאולוגיה בלי שמישהו ישלם את המחיר? רחלי מלק-בודה | 4/10/2017 12:20 יותר מכל הזמנים בשנה, חביבים עליי במיוחד ימי המעבר בין כיפור ל סוכות. בילדותי בבני־ברק, כבר במוצאי החג יכולת להבחין בפניה המשתנות של העיר. ברזלים בקעו מתוך מרפסות, סדינים נמתחו ביניהם והעיר הפכה למושבה בלתי חוקית של סוכות ענק. בכל פינת רחוב צצו באסטות של ארבעת המינים ודוכני קישוטים. בשלב מסוים הקצתה העירייה את שטח פרדס ברמן לקיום שוק ארבעת המינים מסודר. אחיי הגדולים, שעוד לא סגרו אפילו עשרים שנה להיווסדם, כבר הפכו זה מכבר לקונגלומרט ענק שהעסיק תחתיו כמה דוכני־בת. חיש מהר רכשו באסטת ענק ולידה הוצבתי אני, מול ארגז קרחונים מלא בשתייה קרה. וכך קרה יום אחד, כאשר חסיד הזדמן לדוכן והחל לבחון בזכוכית מגדלת את חודו של אתרוג מהודר. בנו הקטן עמד לצדו ונראה מיובש מהשמש הקופחת, כאשר הבחין לפתע בארגז המשקאות. "טאטע, תקנה לי פחית", ביקש מאביו, שמצדו ענה: אין לנו כסף לזה. הנה כי כן, עומד לו חסיד פשוט למראה ורוכש אצלנו בדוכן אתרוג מהודר בעלות של 200 שקלים, אבל פחית לילד זה כבר יותר מדי בשבילו.  שוק ארבעת המינים. פסטיבל OCD. צילום: פלאש 90
עד כאן השייך לענייננו
את השאר פחות נוח לעכל...
*********************
כנראה משהו בסוכות מזמן אותם - פסטיבל ה־OCDשל חסידי האתרוגים שכמו הצמח צדק, כל כך מכורים לדל"ת אמותיה של הלכה עד כי לעתים אינם מבחינים בקול בכיו של התינוק מהחדר הסמוך. כזה היה גם הביני"ש הסרוג שנקלע לחתונת חברתי הטובה, ולא הסכים להתמקם בשולחן לפני שישוחח עם המשגיח. עומד לו הצדיק ומתחיל להטריד את אבי הכלה בשאלות, והאחרון מפרפר סביבו במקום לרקוד עם בתו במעגל. עד שניגשה אליו דודתה של הכלה ואמרה: "אם ההקפדה שלך אומרת לא לסמוך על הבשר למרות שיש תעודת כשרות לאולם, שב ליד השולחן ומצדי תנגב חומוס כל האירוע. בזמן שאתה מסתובב כאן עם שאלות על הסטייק והחסה, לא שמת לב שבדרך עברת על אינספור איסורים, ובראשם הלבנת פני המארחים שלך. צדיק אמיתי הוא אחד שמוכן לשלם את מחיר האמונה שלו. אל תפעיל אנשים בשביל העקרונות שלך". אבל אטימות רגשית אינה רק נחלתם של שומרי מצוות מסוימים. לפני מספר שבועות שודר פרק הפתיחה של "אמא מחליפה", שבו גורו הטבעונות טל גלבוע ביצעה החלפה עם עינב בובליל, חולת ניקיון שסוגדת לאקונומיקה. גלבוע מצאה את עצמה בבית שמתנהל כמו מוזיאון ושהכול בו על טהרת החד־פעמי, ובובליל התקבלה בשלטי אימה על טבעונות ונכנסה לתוך בית לא מאוד מסודר שהחיות בו מקבלות מעמד של בני אדם. בשיאו של הפרק בן זוגה של גלבוע מטיח בה האשמות וקללות וגורם לצאתה מהבית לפני סיום תקופת החילוף. זהו פרק מופתי שמעלה תהייה חשובה לגבי כל אלו שהופכים את עקרונותיהם לדת - טבעונים וחולי ניקיון, פמיניסטיות רדיקליות ושומרי מצוות דקדקניים. מה קורה לאנשים שהאג'נדה הופכת להיות כל עולמם? האם ניתן להיות קנאים לאידיאולוגיה בלי שמישהו ישלם את המחיר? בעיצומה של הסערה סביב ח"כ גואטה שהשתתף בחתונת אחיינו ההומוסקסואל, ראיינתי ברדיו את אחד מבכירי הכותבים בציונות הדתית. הוא טען שאדם שומר הלכה לא אמור להשתתף באירוע שעצם קיומו הוא חטא. בתגובה שאלתי אותו האם היה מופיע לחתונת בתו בתסריט דומה, והוא ענה בלי למצמץ - "חד־משמעית לא". זה לא שהפריעה לי העמדה שלו, אפשר להבין אדם שעקרונותיו הדתיים מקשים עליו ליטול חלק באירוע כזה. אבל המהירות והנחרצות שבה ניסח את ההצהרה - שמץ של אמפתיה לא נשמע בקולו. בלי לסייג, בלי לומר "זה יכאב לי, אבל אני מקווה שבתי תבין אותי". היעדר הרגש הטבעי הזה, אותו הרגש שמסוגל לשים לרגע בצד את האידיאולוגיה ולשמוע את רחשי האחר, הפגוע, הוא בדיוק המרכיב החסר אצל אנשים שהאג'נדה הופכת להיות כל הגדרתם ומהותם. הרבה קולמוסים ניסו לנסח את תופעת ההיחלשות הדתית במגזר. קל לומר שהם פשוט עצלנים, אבל אם תחפרו טוב, תגלו שרוב האנשים שמתחילים לאמץ עמדות ליברליות ולדלל את רמת שמירת המצוות עומדים נבוכים מול גישת היהדות כלפי שלושה מגזרים, שמלמדת על עמדתה כלפי האחר: היחס לאישה, היחס לנכרי והיחס להומוסקסואל. שם נמצא הקושי. בחוסר היכולת להכיל את העובדה שבתורה שלך, שאתה כל כך מאמין בה, קיימים אלמנטים של קיפוח והיעדר מענה למצוקותיו של האחר. ואולי הצדיקים הטהורים באמת, הם אלו שלא דחוף להם לקבול על הרשעה אלא לשמור את צדיקותם לעצמם. ואולי המדרגה הנעלה היא להיות כמו ח"כ גואטה, שמוכיח שאפשר להיות זהיר במצווה קלה כבחמורה בלי להלבין את פני אחיינו. לא עצלנים הם, אלא אנשים שחושבים ומרגישים. לא חפפנים הם, כי אם כאלו שפיתחו רגש בריא לזולת. שמתעקשים למרות האמונה החדה והנוקבת לשמוע גם את קול בכיו של התינוק.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-4/10/2017 15:49 |
|
| |
נישטאיך
תודה! איקון ירוק, כרגיל.
לא הייתי מצפה לגלות שהכותב הוא רב לא חרדי, וזה כמעט מסביר הכל...
עם זאת, אני חולק על הדיוק שלו. נכון שסוף החלום מעדיף את ההתגברות על מידת הכעס, וזה נכון גם בלי שיגיע מישהו משמים לספר על זה. סברה היא. אבל התחלת החלום מצדיקה את מכירת האתרוג, וזה ממש לא כך, וכך גם אומרת, כמצוטט, בת המשפחה, הלא היא אמו של הרב סתו, שה' ישלח לה רפואה שלימה.
***
אתה מגלה שסיפורים חסידיים באים למען המסר ותו לא. יתכן. חלקם ודאי כך. אבל נדמה לי שבעבר מתחת ביקורת חריפה עוד יותר על אמינותם של סיפורים חסידיים. סתם הערה בנימה אישית שלמעשה באה לרמז למי אינו מכיר כי סיפורים כאלו אינם צריכים להתקבל באמון לפני בדיקה על המקור ועל ההיתכנות העובדתית ולא רק ההלכתית.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
| נשלח ב-8/10/2017 05:50 |
|
| |
מיימוני מועדים לשמחה. ביקורתי לא היתה על הסיפור החסידי, אלא על המאמינים שהמסופר בו אכן היה, ולכן ניתן ללמוד ממנו הלכות, בעוד שלמעשה במקרה הטוב ביותר הפרטים שבו אינם אלא פרי דמיונו של המספר; ראה את שכתב הרב זוין במכתב שהופיע במאמרו של דב רוזן, "שאלות חכם של עובד מדינה", "תחומין", כרך י, סוף עמ' 135, על אמיתות סיפור שהופיע בספרו "ספורי-חסידים": "... ובספורי-חסידים שלי ח"א עמ' 46 הובאה מעשיה בדבר שבברדיצ'ב רצו לתקן מנהג חדש לבלי לתת לעניים לחזר על פתחי תושבי העיר, ותחת זה יתנו להם מקופת הקהל הספקה קבועה לכל חודש. והזמינו את הצדיק רבי לוי יצחק שיסכים, ואמר להם, שמראש התנה עמהם שלא יטריחוהו לתקנה ישנה, וזו תקנה ישנה היא מימות סדום ועמורה. ואין נ"מ אם מעשה זה קרה באמת או לא, עכ"פ התוכן שבה אמת. מדבריו אלה ניתן להבין שהרב זוין לא דייק בפרטי סיפוריו, וכך ניתן להבין מדברי הרבי מליובאויטש שאחרי שקיבל את הספר "סיפורי חסידים" הוא כתב לו ("אגרות קודש", יא, אגרת ג'תרנז): "... בת"ח הנני מאשר קבלת הספר סיפורי חסידים. וכדרכי ונשען על מרז"ל אטו אנא לא ידענא דשפיר קאמינא כו', באתי בשולי הגליון באיזה הערות. ואתו הסליחה.
בודאי קבל מכתבי מענה על מכתביו הקודמים, ואחכה לידיעות טובות בהכתוב בו. בכבוד וברכה, מ. שניאורסאהן נ.ב. הערות כלליות. א) בדורנו מבולבל זה, הנה ככל שיש להבהיר הענינים ולהוסיף דיוק, מועיל הוא ביותר. ואם על אתר ובהוה אינה ניכרת כ"כ הנחיצות בזה, הרי אפשר שבמקום אחר ועכ"פ בעתיד הקרוב יתברר ההכרח. וה"ה בהנוגע לאוסף סיפורים ע"ד נשיאי ישראל שבכל הזמנים ובכל המקומות - יש להעיר, אם בשולי הגליון או עכ"פ בסוף הספר, מקורו של כל סיפור והעיקר - הסמכות שלו. ואם בהנוגע לכל נשיאי ישראל הדברים אומורים, עאכו"כ לנשיאי תנועת החסידות, אשר ידיעות שאינן מדוייקות ולפעמים ענינים מזויפים במטרה בלתי רצוי' - הביאו נזק רב להפצת תורת החסידות והחדרת הדרכותי' ומנהגי' לחוגים יותר רחבים. וכיון שכנראה מהשורות האחרונות שבספר, ובכלל משני העמודים מראה מקום המקורות, ובידעי אהבת הסדר של כת"ר שי' - נרשם אצלו מקור כל ספור וסיפור אשר בספרו, כדאי שעכ"פ ידפיס עתה מראה מקום מקור כל סיפור - בעלים בפ"ע - שעכ"פ יתקן את האמור במדה חשובה אם לא בשלימותו. ומה טוב אם אפשר, לצרף לזה גם שורות אחדות ע"ד ערך הסמכות של קובצי הסיפורים השונים וכן המספרים השונים - שכידוע יש בזה שני הקצוות, היינו בעלי סמכות בתכלית ולהיפך, ורובם נמצאים בין שני הקצוות. - מובן שאפשר להוציא קובץ סיפורים כהנ"ל אפילו אין יודעים סמכות הסיפורים, כיון שעכ"פ משקיף מהלך הרוח של חסידים או יו"ח, וכידוע המאמר "אויב די מעשה איז ניט אמת, האט עס אבער געקענט זיין אמת".אבל לפי מצבו של כת"ר בתוככי אנ"ש - קרוב לודאי שיסמכו על סיפוריו כאילו בדקם ומצאם נאמנים, ובפרט כשנדפסים בספר, ולכן נחוצה בזה מסירת מודעה מפורשת. ב) בהמשך להנ"ל - בכלל ישנם סיפורי חסידים המעוררים תמהון, ומסקנת חלק מהשומעים הוא, שבודאי איש פלוני - שאודותו הסיפור - עשה היפך הדין או עכ"פ היפך הלפנים משה"ד. וזה פועל גם על יחסם בכל לנושאי תורת החסידות ולתורת חסידות עצמה, בה בשעה שע"י שינוי קטן באיזה ביטויים אשר בהסיפור, סרה כל התמי'. וכיון דרובא דרובא של הסיפורים עברו דרך כמה צנורות, ודאי הוא אשר הביטוים אינם מדוייקים כ"כ. ובפרט - בהעתק מלשון ללשון. ואביא שתי דוגמאות: א) סיפור ש"א עמוד ש"ט ואילך: שהוא בסתירה כל ענין של המגידים. ובמילא כמה באים למסקנא שאלו שהשתמשו במגידים וכיו"ב - לא שמו לב ולא רצו להדר להיות עמלים בתורה וכו'. האמת אודה שגם אני נתקשיתי זה מזמן בענין זה, עד ששמעתי סיפור מכ"ק מו"ח אדמו"ר בשם הצ"צ, שאמר אשר בנערותו רצה אדמו"ר הזקן ליתן לו במתנה ידיעות בתורה, וענה בסגנון הסיפור הנ"ל, שתורה צריכה לבוא ע"י יגיעה ולכן רוצה ללמוד בעצמו ולהתייגע, אבל כעבור זמן נתחרט על שלא קבל המתנה, ומילתא בטעמא - שהרי הי' יכול לעמול ולהתעמק בלימוד התורה גם לאחר שידע כבר מה שנתנו לו במתנה, כי הרי התורה ארוכה מארץ מדה, ויה' בידו הא והא, ידיעה יותר רחבה וגם העמל שבתורה. ב) סיפור שי"ג: אשר הרה"צ ר' משולם זוסיא ציוה לחפור הקבר ולחפש שם כו' - שקשה להצדיק הוראה זו ע"פ שו"ע, משא"כ בשינוי קטן, שהדברים לאו דוקא בהקבר אלא בסביבות שלו או בד' אמות שלו, סרה כל התמי'. ובודאי בהשתלשלות כל הסיפורים לא דייקו כ"כ שזה הקבר ממש - וכפי שיפרשו הקורא בספר. דא"ג - מובא בסיפור זה כדבר מפורש בירושלמי, ואתענין לדעת אם ידוע לו גם מקומו. ות"ח מראש.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-8/10/2017 09:41 |
|
| |
נישטאיך
איקון ירוק מאד על המקורות המפורשים!
ועתה מעשה לינקזעצער זכור לטוב.
דרשנים היזהרו בדרשותיכם 2
לדיון ביני לבין תלמיד חבר המופלא.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
| נשלח ב-9/10/2017 05:05 |
|
| |
מיימוני
סיפור אינו מדע מדויק שניתן לבחון את אמיתותו במעבדה, וגם אם הוא סיפור "היסטורי", במקרים רבים לא ניתן לדעת אם היה, וכ"ש אם פרטיו מדוייקים. מטרתו של סיפור שאינו סיפור היסטורי (סיפור חסידי או אחר) אף אם לא היה, היא להעביר מסר, אם על דמותו של גיבור הסיפור, או מסר הנובע מתוכן הסיפור. כדרכו של סיפור שהוא משתנה ממספר למספר, ורבים מהמספרים הם "חכמולוגים", המוסיפים לו ביודעים פרטים כדי ליפותו, וע"י כך משנים את תוכן הסיפור, והופכים אותו מסיפור חיובי לסיפור שלילית. הבעיה בסיפורים ה"היסטוריים" של ימינו היא, שבכל החוגים (חסידיים וליטאים) מקובל לספר סיפורים שנשמעים כהזויים, שמקורם במספר שסיפר "בדידי הוא עובדה", או "סופר לי ע"י", (אולי כדי לקיים את מאמר הגמ' (פסחים, קיב, א): "אם בקשת ליחנק - היתלה באילן גדול", וברש"י: "אם בקשת ליחנק - לומר דבר שיהיה נשמע לבריות ויקבלו ממך, היתלה באילן גדול - אמור בשם אדם גדול", שנפטר שנים רבות לפני שהסיפור נתפרסם בשמו, ולא ניתן לאמת את הסיפור, שכל המערער עליהם, הוא כמהרהר על סיפורי התנ"ך. דוגמה לכך הוא הסיפור ה"היסטורי"הפותח אשכול ארוך וישן זה: פורום: עצור כאן חושבים - החזו"א הפיל את המטוס.... – בחדרי חרדים "היום הרמתי את הספר החמוד 'אורחות רבינו' חלק ה'. הספר הוא מלא פנינים ואמרי שפר החושף טפח ממהלך המחשבה אצל הגאון הסטיפליר. יש שם הגדרותיו המוזרות על רבי עובדיה יוסף ועוד מגישותיו התמוהות והמעניינות על נושאים רבים.
בכלל בתקופה אחרונה אנו עדים על יבול גדול של ספרים מסביב לחזו"א המעיד על ההערצה הרבה שיש אליו בדור הצעיר. כל ספר ותגליותיו והמצאותיו ומה שלא נכתב על האר"י והבעש"ט כבר נכתב עליו. וכל זה צריך דיון ועיון בפני עצמו.
אך בעיקר ברצוני להתמקד על סיפור אחד שראיתי בספר החדש כאשר מרכז את ה"מופתים" של חזו"א. אחד מן המופתים שהחזו"א הפיל מטוס של נוסעים בגלל תלמיד שסר מן הדרך ולא ידע החזו"א עצה אחרת איך להחזירו למוטב!
לא פחות ולא יותר!
אין אני מאמין שהסיפור קרה, אך אני מנסה לחקור את הנסיבות ואת הרקע שמהם יכול לצמוח סיפור כזה.
השאלות העולות מן הסיפור הן רבות.
- כלום כך דרכה של תשובה, הלא שנינו חטאים ולא חוטאים?
- לו יצוייר שיש אכן לחזו"א הכח ליהפוך לטיל רוחני והאם על פי הלכה ניתן ל"ירוט" מטוס מלא נוסעים בגלל אד אחד שחטא, על כל המטוס יקצוף
- האם חיים גראדע מת על ידי מטוס שנפל, למה לא הפילו החזו"א?
בכלל נראה שנקודת הסיפור היא לא סתם מופת אלא להראות שאצל החזו"א הכל הי' בידו, גם שכר ועונש, עולמו הי' שלם ואוטופי כמו שכתוב במקורות. החז"א היא דמות של האדם השלם של העולם השלם. הסיפור מדגים שלא הי' אצלו מקרה של תלמיד שסרח ולא יכול להתמודד אתו, מטתו שלימה כי מאיש טהור ושלם כזה לא יצאו מכשולות זה המיתוס ולכן המציאו את הסיפור התנכי הזה".
|
|
|
|
|
| נשלח ב-9/10/2017 14:00 |
|
| |
נישטאיך
איקון ירוק על תגלית נוספת בסדרה...
מדבריך לא הבנתי מהיכן הסיפור לקוח. לא ממיצובישי ולא מויקי. אז חיפשתי קטע ממנו בגוגל ומצאתי נפלאות. אני מעתיק מאחד המקורות.
כתב על ידי שניאור ב-30/1/2014 שלושה סיפורים סיפור ראשון בראשית מלחמת העולם השניה, כשנתברר הגורל הטרגי של יהדות אירופה, וכשעדיין היו דרכים להצלה,
כמה מאות יהודים אמידים רכשו ספינה גדולה במטרה להעמיס עליה את משפחותיהם ולנוס לאמריקה.
אבל הם היו זקוקים לאשרות כניסה, והם פנו לשגריר ארה"ב בבריטניה.
בעצם, הדבר לא הווה עבורו שום קושי, אך הוא סירב. האנשים האמיצים האלה, הנחושים להציל את משפחותיהם,
הפליגו לאמריקה ללא האשרות.
כשהדבר נודע לשגריר ארה"ב בבריטניה, הוא מיהר להודיע לשלטונות בוושינגטון שלחופי אמריקה מתקרבת ספינה
עם מהגרים בלתי חוקיים.
היהודים הצליחו להתגבר על סכנות המלחמה ולהגיע לחופי אמריקה.
אבל לארה"ב לא נתנו להם לנחות. האנשים חסרי המזל נאלצו להפנות את הספינה ולשוב לאירופה הבוערת, שם הם
כולם נשרפו במשרפות מחנות הריכוז.
כשטרגדיה זאת נודעה, הרב של לונדון בא אל שגריר ארה"ב בבריטניה ואמר:
"כבוד השגריר, מעשיך אינם ראויים לא רק את משרתך הנעלה, אלא גם להיקרא בן אדם. מעתה, בגלל שבאשמתך
הישירה ניספו מאות אנשים חפים מכל
פשע, אתה וכל בני משפחתך לדורותיהם יהיו מקוללים!"
שמו של שגריר ארה"ב זה היה קנדי. סיפור שני שוב תחילת מלחמת העולם השניה. ליטה. שגריר יפן, שהיה אדם רחמן ואציל נפש, לא הסכים עם פשעי הנאציזם,
ודאג לגורל יהודי אירופה. הוא ניצל את
מעמדו והנפיק ליהודים אשרות כניסה ליפן, ומשם היהודים היגרו לאמריקה. כך הוא הציל אלפיים יהודים.
כשהדבר נודע לגרמנים, הם דרשו מיפן לסלק את השגריר הזה. היפנים, עושי דברם של הנאצים, מיהרו לבצע
את דרישת גרמניה, והשגריר נקרא לשוב ליפן. אבל, עד לעזיבתו, נותרו עוד שבועיים, שבמשך כל הימים והלילות האלה,
הוא עבד סביב השעון ואף תיגבר
את המאמץ וגייס צוותים נוספים להנפקת אשרות הכניסה ליפן עבור יהודים. כך ניצלו חייהם של עוד הרבה יהודים.
זה היה מעשה נועז ומסוכן, הראוי להערצה. לפני עזיבתו, לשגריר לשעבר, באה משלחת יהודים מבית הכנסת בוילנה, להודות לו.
"את אשר עשית למען העם היהודי, לא יישכח לעד ואנחנו נתפלל שהקדוש ברוך הוא יברך ויתגמל אותך ואת צאצאיך"
איש יקר זה שב ליפן. לפלא, הוא לא נענש יותר מפיטורים מתפקידו וביטול הפנסיה שלו.
כדי שיוכל לפרנס את משפחתו, הוא הקים בית מלאכה קטן.
מוסך זה נקרא בשם- מיצובישי... סיפור שלישי במרכז העיר קייב מתנשאת אנדרטה לזכרו של המנהיג הלאומי של אוקראינה הכל יכול, בוגדן חמלניצקי. הוא ישוב על גב סוס יפהפה,
מניף לשמים את ידו הימנית שאוחזת בשרביט, סמל השליטה הבלתי מסוייגת ועצמאות אוקראינה.
חמלניצקי הוא גאוות האוקראינים, וכל מבקרי קייב מתפעלים מיפי האנדרטה למנהיג דגול.
אבל, לא רבים יודעים שחמלניצקי היה אנטישמי חייתי. על מצפונו לא מעט פוגרומים ביהודים, שריפת עיירות שלוות ודם יהודים תמימים.
כמה גאונים לעתיד, שיכלו לפאר את העולם, ניספו! הקלגסים שלו לא חסו על ילדים ונשים. אלה עובדות היסטוריות. הרבה צער הביא
בודגן חמלניצקי המקולל על אדמת אוקראינה.
אבל, בעיירה אחת, הפוגרום שערכו אנשי חמלניצקי, שיכורים מדם יהודי, היה אכזרי במיוחד. בוגדן וקלגסיו שדדו והרסו את כל בתי
היהודים, ואת הנערים והנערות
ריכזו בבית הכנסת ושרפו ללא רחמים.
מהעיירה נותר רק שמה, ללא יהודי חי אחד.
אבל, כעבור מאות שנים, עבור הפשעים שבוצעו בעיירה זאת, באה הנקמה!
שמה של העיירה הוא צ'רנוביל, וממש במקום שהיה בית הכנסת, עמד המתקן הגרעיני מס' 4, של תחנת הכח הנודעת בטרגדיה
האיומה שפקדה אותה. קיבלתי במייל מ:mailto:[email protected]] להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
נצפה 608 פעמים
http://www.hidush.co.il/hidush.asp?id=8050
העתקתי יותר מהסיפור עצמו גם כדי שיהיה עוד מה לבדוק. וגם מפני שיש שם תופעה מעניינת (תרום כדי שהזכות של הסיפור תהיה עבור...).
הסיפור האחרון הוא מדהים. איני יודע אם זה נכון או לא, אבל משמע ממנו שיש עונש גם על מקום והמקום נענש. אולי היו שם צאצאי החוטאים ואולי גם זה לא.
יש לעיין בתפיסה המובעת בסיפור השלישי.
לזכות בעל האתר יש לומר שהוא רק מפרסם מה שנשלח אליו אך כנראה לא בדק במיוחד את היתכנות הסיפורים.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-9/10/2017 14:57 |
|
| |
כן ומנגלה נפטר בשיבה טובה כי האל אהב אותו
|
|
|
|
| נשלח ב-26/9/2018 18:16 |
|
| |
המסר הוא ההתגברות על הכעס, את היחס בין הצדיק ואשתו אי אפשר לדון רק על פי ההצצה הזו לחייהם, ייתכן שהיה לה כדי צרכה ורצתה מותרות, יתכן ואמרה איני ניזונת ואיני עושה, יתכן ולא היה מחוייב למכור את התפילין לפי ההלכה, בשביל מזונות אבל להחליפם במצווה אחרת זו זכותו. .
|
|
|
|
| נשלח ב-27/9/2018 12:06 |
|
| |
לגבי הסיפור על סוגיהארה ומיצובישי - ומי ייצר את מטוסי "מיצובישי" ששימשו את טייסי הקמיקאזה במלחמה"ע עצמה? נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
|
