קריאה באיוב (פרשנות חדשה ומחמירה של יראת אלוקים)

נא להכיר: איוב. איוב מארץ עוץ. מסתברים דברי הכותבים שהכוונה לאדם מפורסם אך הסיפור שנקשר מסביבו הוא כבר בדיוני. העובדה שזה סיפור בדיוני מאפשרת לנו לדייק הרבה יותר ממה שנאמר ולא נאמר בידי המספר ובידי הרעים המתווכחים בפרקים הבאים. כיון שהדברים נוסחו בידי המחבר, אפשר לנסות להביא ראיה מן השתיקה, מהתעלמות ממה שאפשר היה להגיד, ממה שהיינו מצפים ממנו לומר – אבל צריך להיזהר מאנכרוניזמים.

ובכן, איוב היה תם וישר, ירא אלוקים וסר מרע. לצערי איני יודע מה אומרים השבחים האלו. המונח "ישר" מתייחס לכאורה ליושר בין אדם לחברו, ובעיקר בעניני ממונות.

המונח הבולט ביותר דווקא נמצא באמצע. "ירא אלוקים". יש הטוענים שזה השבח הגדול ביותר בתנ"ך. על אברהם לאחר העקידה נאמר שהוא "ירא אלוקים". יתכן שזו הכוונה גם ב"עבד ה' " שנאמר על משה רבנו.

מה היתה יראת השמים של איוב? הבה נבחן כיצד הוא מתייחס לבניו.

(ד) וְהָלְכוּ בָנָיו וְעָשׂוּ מִשְׁתֶּה בֵּית אִישׁ יוֹמוֹ וְשָׁלְחוּ וְקָרְאוּ לִשְׁלֹשֶׁת אַחְיֹתֵיהֶם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת עִמָּהֶם:

(ה) וַיְהִי כִּי הִקִּיפוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה וַיִּשְׁלַח אִיּוֹב וַיְקַדְּשֵׁם וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְהֶעֱלָה עֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם כִּי אָמַר אִיּוֹב אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרֲכוּ אֱלֹהִים בִּלְבָבָם כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב כָּל הַיָּמִים:

(איוב פרק א)

בני איוב אינם עובדים אצלו ואינם מטפלים ברכושו. יש להם בתים משלהם (או אהלים משלהם) ויש להם אפשרות להעביר את ימיהם במשתים. הם גם מזמינים את אחיותיהם, צעד נדיר למדי בתרבות העולם העתיק. (האם הזכרנו שאיוב אינו יהודי?).

בסיומה של כל עונת משתים, איוב בודק מה קורה אצלם. הוא "מקדש" אותם – אבל לא ברור מה זה כולל. טהרה? טהרה ממה? מן היין? מחשש של טומאה? (אבל איזו טומאה?).

והוא מקריב עבורם קרבנות עולה. והוא עושה זאת מייד בבוקר, אלא שהקורא מתרשם שזה נובע יותר מפחד לגורלם מאשר מתוך אהבת המצוה.

הווה אומר: בעולמו של איוב אחד המניעים המרכזיים הוא יראת העונש. כל מי שחוטא משלם ונענש. לכן צריך לכפר עליו. אבל, וזה מוזר בעינים מודרניות ואולי אפילו לפי תורת הגמול כבר בתלמוד, האב יכול לכפר על בניו.

מעניין לא פחות הוא החטא שאיוב חושש מפניו. שמא "ברכו" (העליבו) בניו את האלוקים. לא במעשה ולא בדיבור אלא בלב. במחשבה.

מצאנו חיוב על המחשבה בפרשת ניצבים בספר דברים.

(יז) פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם יְדֹוָד אֱ-לֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה:

(יח) וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה:

(יט) לֹא יֹאבֶה יְדֹוָד סְלֹחַ לוֹ

(פרשת נצבים)

ועדיין, דומה שזה חידוש. מערכת המשפט אינה מסוגלת להתמודד עם מחשבות מפני שהן ברשות הפרט. גם מערכת ההלכה אינה עוסקת במחשבות מפני שזה דבר שאינו ניתן לבירור (אבל אני מדלג כאן על סוגיות שבהן יש צורך במחשבה "לשמה" ויכול המבצע להודות שלא היה מספיק "לשמה" ולכן התוצר ההלכתי פגום... הבה נניח לזה).

כאן מדובר בדרישה מחמירה מאד. מחשבה, לא דיבור ולא מעשה. מחשבה רגעית, ככל הנראה, כי אין לחשוד בבני איוב שהיו מטפחים מחשבות רעות, כמו האיש הפורה לענה של פרשת ניצבים.

והתרופה היא קרבן המובא בידי אדם אחר, האב.

זו תפיסת הזיקה שבין אדם לאלוקיו, זו תפיסת הגמול. לפחות לפי החלק הראשון של הפרק הראשון.

איוב היה ירא אלוקים.

מענישים על מחשבה פסולה.

קרבן הוא תרופה לעבירות.

אצלי הקריאה באיוב, השנה, פתוחה יותר לאפשרות שהגיבורים והמחבר חיים בעולם שבו אין שיח על זכויות, אלוקים הוא מלך שהכל חייבים בכבודו, עולם שבו הערך היחיד הוא הכפיפות לדבר ה'. אמנם יש ערכים רבים אחרים, כמו היושר והצדקה, אבל ניתן לשער שאם היו מציגים בפני המחבר את הדילמה של אפלטון-סוקרטס-אוותיפרון, האם הטוב הוא מפני שהאלוקים רוצה אותו או שמה שהאלוקים רוצה הוא הטוב, התשובה היתה שרצון האלוקים מעל לכל. אבל בה במידה ברור שאלוקים הוא אלוקי הצדק.

מצויידים באבחנות אלו, הבה ונמשיך בפרק.

אנו מקבלים הצצה למה שיקבל את השם "בית דין של מעלה". השטן הוא כנראה מלאך הממונה לקטרג. אני מרשה לעצמי להניח שכיון שמדובר בסיפור בדיוני, המחבר אינו מנסה להסביר יותר מדי את האופן שבו מתפקד בית הדין העליון, שבו ה' הוא השופט הראשי. להשוואה אפשר לעיין בסיפור על גיוס רוח השקר שיטעה את נביאי אחאב (מלכים א כב, או דברי הימים ב יח).

השטן מעלה טענה ויש לבדוק את משקלה.

(ט) וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת יְדֹוָד וַיֹּאמַר הַחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב אֱלֹהִים:

(י) הֲלֹא את אַתָּה שַׂכְתָּ בַעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל אֲשֶׁר לוֹ מִסָּבִיב מַעֲשֵׂה יָדָיו בֵּרַכְתָּ וּמִקְנֵהוּ פָּרַץ בָּאָרֶץ:

(יא) וְאוּלָם שְׁלַח נָא יָדְךָ וְגַע בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ אִם לֹא עַל פָּנֶיךָ יְבָרֲכֶךָּ

(איוב פרק א)

יש כאן החמרה בדרישות מאדם שאמור להיות ירא אלוקים. זה לא מספיק להיות תם וישר וסר מרע. זה לא מספיק להביא קרבנות על הילדים. זה לא מספיק להודות לה' על החסדים הרבים שלו. קל מאד כנראה להיות עשיר וירא אלוקים. המבחן כדי להחשב לירא אלוקים הוא עכשו עוני וסבל, ואולי גם אבדן של כל מה שיקר.

יש כאן מושג חדש של יראת אלוקים, שנבחנת במצב של עוני, מחסור, סבל ואבדן.

מענישים על מחשבה פסולה.

קרבן הוא תרופה לעבירות שבמחשבה (אולי כי מעורר מחשבה).

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

וזהו – וישלח...ויקדשם