| נשלח ב-1/11/2017 19:53 |
 |
| |
קריאה באיוב (פרשנות חדשה ומחמירה של יראת אלוקים)
הספר הפילוסופי ביותר של התנ"ך: איוב. ממש היום החלו בפרוייקט 929 לעיין בספר איוב. באתר שלהם תמצאו את הטקסט, מאמרים שונים מסוגים שונים, ולינקים למאמרים ומחקרים נוספים. אולי נוכל להצטרף ללימוד של הפרק היומי (בלי נדר)? אפשר רק לנסות. ראשית, הקורא והמשתתף אמור לקרוא, לא לאט, את הפרק. זה קל בפרקים הראשונים. קשה יותר בפרקים מתקדמים שבהם המילים קשות, צירופי הלשון קשים, ההקשר לא תמיד ברור. אבל ניתן לקבל תמונה כללית וזה טוב בשביל ההתחלה, יותר טוב מאשר לא להכיר כלל את הספר. ואחר כך? כל אחד מוזמן לכתוב: רעיון, שאלה (חשוב מאד!), תשובה. להצביע על חולשה או יתרון במה שמובא באשכול. או אפילו צירוף של לינק בתנאי שמסבירים מה יש בו, ואם אפשר ראוי גם לצטט ממנו את המינימום ששייך לכאן. בהצלחה לכולנו.
|
|
|
|
| נשלח ב-1/11/2017 19:54 |
|
| |
יראת אלוקים של איוב נא להכיר: איוב. איוב מארץ עוץ. מסתברים דברי הכותבים שהכוונה לאדם מפורסם אך הסיפור שנקשר מסביבו הוא כבר בדיוני. העובדה שזה סיפור בדיוני מאפשרת לנו לדייק הרבה יותר ממה שנאמר ולא נאמר בידי המספר ובידי הרעים המתווכחים בפרקים הבאים. כיון שהדברים נוסחו בידי המחבר, אפשר לנסות להביא ראיה מן השתיקה, מהתעלמות ממה שאפשר היה להגיד, ממה שהיינו מצפים ממנו לומר – אבל צריך להיזהר מאנכרוניזמים. ובכן, איוב היה תם וישר, ירא אלוקים וסר מרע. לצערי איני יודע מה אומרים השבחים האלו. המונח "ישר" מתייחס לכאורה ליושר בין אדם לחברו, ובעיקר בעניני ממונות. המונח הבולט ביותר דווקא נמצא באמצע. "ירא אלוקים". יש הטוענים שזה השבח הגדול ביותר בתנ"ך. על אברהם לאחר העקידה נאמר שהוא "ירא אלוקים". יתכן שזו הכוונה גם ב"עבד ה' " שנאמר על משה רבנו. מה היתה יראת השמים של איוב? הבה נבחן כיצד הוא מתייחס לבניו. (ד) וְהָלְכוּ בָנָיו וְעָשׂוּ מִשְׁתֶּה בֵּית אִישׁ יוֹמוֹ וְשָׁלְחוּ וְקָרְאוּ לִשְׁלֹשֶׁת אַחְיֹתֵיהֶם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת עִמָּהֶם: (ה) וַיְהִי כִּי הִקִּיפוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה וַיִּשְׁלַח אִיּוֹב וַיְקַדְּשֵׁם וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְהֶעֱלָה עֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם כִּי אָמַר אִיּוֹב אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרֲכוּ אֱלֹהִים בִּלְבָבָם כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב כָּל הַיָּמִים: (איוב פרק א) בני איוב אינם עובדים אצלו ואינם מטפלים ברכושו. יש להם בתים משלהם (או אהלים משלהם) ויש להם אפשרות להעביר את ימיהם במשתים. הם גם מזמינים את אחיותיהם, צעד נדיר למדי בתרבות העולם העתיק. (האם הזכרנו שאיוב אינו יהודי?). בסיומה של כל עונת משתים, איוב בודק מה קורה אצלם. הוא "מקדש" אותם – אבל לא ברור מה זה כולל. טהרה? טהרה ממה? מן היין? מחשש של טומאה? (אבל איזו טומאה?). והוא מקריב עבורם קרבנות עולה. והוא עושה זאת מייד בבוקר, אלא שהקורא מתרשם שזה נובע יותר מפחד לגורלם מאשר מתוך אהבת המצוה. הווה אומר: בעולמו של איוב אחד המניעים המרכזיים הוא יראת העונש. כל מי שחוטא משלם ונענש. לכן צריך לכפר עליו. אבל, וזה מוזר בעינים מודרניות ואולי אפילו לפי תורת הגמול כבר בתלמוד, האב יכול לכפר על בניו. מעניין לא פחות הוא החטא שאיוב חושש מפניו. שמא "ברכו" (העליבו) בניו את האלוקים. לא במעשה ולא בדיבור אלא בלב. במחשבה. מצאנו חיוב על המחשבה בפרשת ניצבים בספר דברים. (יז) פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם יְדֹוָד אֱ-לֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה: (יח) וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה: (יט) לֹא יֹאבֶה יְדֹוָד סְלֹחַ לוֹ (פרשת נצבים) ועדיין, דומה שזה חידוש. מערכת המשפט אינה מסוגלת להתמודד עם מחשבות מפני שהן ברשות הפרט. גם מערכת ההלכה אינה עוסקת במחשבות מפני שזה דבר שאינו ניתן לבירור (אבל אני מדלג כאן על סוגיות שבהן יש צורך במחשבה "לשמה" ויכול המבצע להודות שלא היה מספיק "לשמה" ולכן התוצר ההלכתי פגום... הבה נניח לזה). כאן מדובר בדרישה מחמירה מאד. מחשבה, לא דיבור ולא מעשה. מחשבה רגעית, ככל הנראה, כי אין לחשוד בבני איוב שהיו מטפחים מחשבות רעות, כמו האיש הפורה לענה של פרשת ניצבים. והתרופה היא קרבן המובא בידי אדם אחר, האב. זו תפיסת הזיקה שבין אדם לאלוקיו, זו תפיסת הגמול. לפחות לפי החלק הראשון של הפרק הראשון.
 |
|
|
|
|
|
| נשלח ב-1/11/2017 19:54 |
|
| |
סיכום נגד אמל"ק איוב היה ירא אלוקים. מענישים על מחשבה פסולה. קרבן הוא תרופה לעבירות.
|
|
|
|
| נשלח ב-1/11/2017 19:55 |
|
| |
מושג חדש של יראת אלוקים אצלי הקריאה באיוב, השנה, פתוחה יותר לאפשרות שהגיבורים והמחבר חיים בעולם שבו אין שיח על זכויות, אלוקים הוא מלך שהכל חייבים בכבודו, עולם שבו הערך היחיד הוא הכפיפות לדבר ה'. אמנם יש ערכים רבים אחרים, כמו היושר והצדקה, אבל ניתן לשער שאם היו מציגים בפני המחבר את הדילמה של אפלטון-סוקרטס-אוותיפרון, האם הטוב הוא מפני שהאלוקים רוצה אותו או שמה שהאלוקים רוצה הוא הטוב, התשובה היתה שרצון האלוקים מעל לכל. אבל בה במידה ברור שאלוקים הוא אלוקי הצדק. מצויידים באבחנות אלו, הבה ונמשיך בפרק. אנו מקבלים הצצה למה שיקבל את השם "בית דין של מעלה". השטן הוא כנראה מלאך הממונה לקטרג. אני מרשה לעצמי להניח שכיון שמדובר בסיפור בדיוני, המחבר אינו מנסה להסביר יותר מדי את האופן שבו מתפקד בית הדין העליון, שבו ה' הוא השופט הראשי. להשוואה אפשר לעיין בסיפור על גיוס רוח השקר שיטעה את נביאי אחאב (מלכים א כב, או דברי הימים ב יח). השטן מעלה טענה ויש לבדוק את משקלה. (ט) וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת יְדֹוָד וַיֹּאמַר הַחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב אֱלֹהִים: (י) הֲלֹא את אַתָּה שַׂכְתָּ בַעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל אֲשֶׁר לוֹ מִסָּבִיב מַעֲשֵׂה יָדָיו בֵּרַכְתָּ וּמִקְנֵהוּ פָּרַץ בָּאָרֶץ: (יא) וְאוּלָם שְׁלַח נָא יָדְךָ וְגַע בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ אִם לֹא עַל פָּנֶיךָ יְבָרֲכֶךָּ (איוב פרק א) יש כאן החמרה בדרישות מאדם שאמור להיות ירא אלוקים. זה לא מספיק להיות תם וישר וסר מרע. זה לא מספיק להביא קרבנות על הילדים. זה לא מספיק להודות לה' על החסדים הרבים שלו. קל מאד כנראה להיות עשיר וירא אלוקים. המבחן כדי להחשב לירא אלוקים הוא עכשו עוני וסבל, ואולי גם אבדן של כל מה שיקר.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-1/11/2017 19:56 |
|
| |
סיכום נגד אמלק יש כאן מושג חדש של יראת אלוקים, שנבחנת במצב של עוני, מחסור, סבל ואבדן.
|
|
|
|
| נשלח ב-1/11/2017 22:24 |
|
| |
אין לי מה לומר לעניין, אבל רק רציתי לתת פידבק חיובי על הסיכומים (כך אני יכול להחליט אם אני רוצה לקרוא הכול)
|
|
|
|
| נשלח ב-2/11/2017 06:58 |
|
| |
תיקון קטן למה שעולה מהפרק
איוב היה ירא אלוקים. מענישים על מחשבה פסולה. קרבן הוא תרופה לעבירות שבמחשבה (אולי כי מעורר מחשבה).
|
|
|
|
| נשלח ב-2/11/2017 07:48 |
|
| |
תודה לכולם.
בתשובה לשאלה בתיבה האישית, אני ממליץ, לפי הנראה בינתים, לחלק את העיון באיוב למספר אשכולות, כאשר העיון בסיפור המסגרת יהיה באשכול זה. עם מחזורי הויכוחים נתחיל אשכול חדש. כמובן יש להציב לינק (ושם האשכול) הישן בהתחלתו של אשכול חדש.
***
תגובה לת"ט:
האם כוונתך לומר שקרבן הוא חשוב לא בתור כפרה אלא בתור הזמנה לתשובה? אם כן, דומה שהניסוח של הפסוק אינו תומך בדברים.
(ה) וַיְהִי כִּי הִקִּיפוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה וַיִּשְׁלַח אִיּוֹב וַיְקַדְּשֵׁם וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְהֶעֱלָה עֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם כִּי אָמַר אִיּוֹב אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרֲכוּ אֱלֹהִים בִּלְבָבָם כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב כָּל הַיָּמִים:
(איוב פרק א)
האם הבנים יודעים על המנהג היפה של אביהם למענם? כמובן, אפשר לומר שכן וזה ברור מעצמו ולכן לא היה צריך לכתוב זאת.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
| נשלח ב-2/11/2017 08:05 |
|
| |
פרק ב': הנסיון השני (והשלישי והרביעי: האשה והרעים)
שוב, כדאי לקרוא את הפרק. הוא קריא מאד ומושך מאד ולא צריך יותר מכמה דקות.
האם השטן יתרשם מאיוב שלא נתן תיפלה לאלוקים בסוף הפרק הקודם? לא ולא. הוא מעלה טענה חדשה. הסבל שבו יש לבדוק את האדם הוא סבל אישי, מחלה.
שוב, הבחינה של יראת אלוקים היא דרך נסיון מעשי. עם זאת, עשויים אנו לתהות על תפיסת הסבל של מחבר הספר. אבדן הילדים מוצג כאילו הוא פחות מציק מאשר אבדן הבריאות והסבל האישי (בתנאי עוני). שלא נדע, אך אני משער שגם אם הסבל המתמשך של מחלה כרונית בתנאי עוני - נשאר רק לשבת באפר ולגרד את הפצעים - מכרסם באדם, הצער של אבדן ילדיו יהיה יותר קשה. האם זוהי גישה מודרנית? האם הנכונות של הורים למסור את נפשם עבור הילדים ומה שמשתמע, כלומר שהסבל של אבדן הילדים הוא גדול מן הסבל הבריאותי, בניגוד לטענת השטן - האם זוהי גישה מודרנית בלבד?
*****
האשה אומרת לאיוב:
(ט) וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ עֹדְךָ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתֶךָ בָּרֵךְ אֱ-לֹהִים וָמֻת
(איוב פרק ב)
נחלק זאת לשנים.
הנה גילינו מה זה "תום" (איוב תם וישר). תום זה לקבל בסבלנות או אפילו באהבה מה שה' גוזר על האדם, לטוב או להפך. לא להתמרד.
מאד לא מודרני. אבל הדברים האלו טעונים פיתוח רב וכאן אני כותב בקיצור.
האשה מציעה לאיוב לברך (לשון סגי נהור) את אלוקים ולמות. עד כמה שאלו שלוש מילים, יש להן כמה פרשנויות:
1. תברך את אלוקים כדי שימית אותך וישים קץ לייסוריך.
לפי זה המטרה היא להתאבד בדרך הקלה. למה לא להתאבד ממש בלי לקלל? איני יודע. האיסור החמור על התאבדות בכל מצב המקובל היום כנראה לא היה מוכר בימים ההם, כיון ששאול מבקש למות כדי לא ליפול בידי פלשתים (שמואל א לא).
2. האשה מזמינה את איוב להביע את מחאתו. אלוקים הרע לו, אז תעשה מה שאתה יכול כדי להחזיר לו או לפחות כדי לטעון נגד אי הצדק. גם אם המחיר הוא מוות. (ומה עם עונש בעולם הבא? אין אמונה כזו אצל המחבר או אצל גיבוריו או שמא זה ברור מעצמו?)
*****
בכל מה שעובר עליו, איוב שומר על שפתיו.
(י) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי גַּם אֶת הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹהִים וְאֶת הָרָע לֹא נְקַבֵּל בְּכָל זֹאת לֹא חָטָא אִיּוֹב בִּשְׂפָתָיו:
(איוב פרק ב)
נקודות למחשבה:
איוב מדבר אל אשתו בשפה קשה. "כאחת הנבלות תדברי". אפשר היה לומר אותו דבר בלי החלק הזה. נראה שהסבל כן השפיע עליו.
את הרע לא נקבל - אז מה שקרה לו זה רע. פשוט, נכון? ובכן, יש גישות, בחסידות למשל, לפיהן כל מה שקורה לאדם הוא טוב כי זה לטובתו. איוב לא החזיק בגישה כזו...
לא חטא איוב בשפתיו
הנה השאלה הגדולה: האם זה בגלל שבתוך תוכו איוב חוטא? האם יש חטא במחשבה? ומה היתה אותה מחשבה?
או שמא זה רק ביטוי שבא להגיד שאיוב עדיין בתומתו? למשל שאפילו לא ביקר את אשתו במישרין אלא רק בעקיפין (את מדברת כמו אחת הנבלות, לא שאת הפכת לנבילה בדברך).
נזכור: הספר שלפנינו מניח שיש ערך למחשבות ויש בהן חטא או זכות ויש עליהן עונש או שכר.
****
התחלת הנסיון הרביעי - אשתו היתה הנסיון השלישי, למרות שזה לא נזכר בשיחה בין אלוקים לשטן:
הרעים מגיעים ובוכים איתו בשקט. אבל איוב עדיין אינו אומר להם כלום. השתיקה היא עמידה בנסיון, נכון?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-2/11/2017 08:10 |
|
| |
סיכום נגד אמל"ק לפרק ב'
יראת אלוקים נבחנת רק במצבי סבל. וסבל אישי קשה יותר מאשר אבדן ילדים (דומה שאנו היום נחשוב אחרת)
"תום" פירושו לקבל מה שאלוקים נותן בלי להתלונן - דיוק מדברי האשה.
מדוע האשה מציעה לאיוב "לברך אלוקים"? כדי להתאבד בקלות או כדי למחות גם במחיר חייו?
האם המחבר אינו מאמין בעולם הבא, בגלל שהאשה אינה מזכירה עונש לאחר המוות למגדף?
דברי האשה וביקור הרעים הם נסיונות גם אם זה לא מוצג כך.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
| נשלח ב-2/11/2017 08:21 |
|
| |
כוונת לדעת טועים וזהו – וישלח...ויקדשם
|
|
|
|
| נשלח ב-2/11/2017 08:36 |
|
| |
ביאור לדברי ת"ט:
כיוונתי לדעתו. "טועים" דהיינו במרכאות, כלומר רמז לעצמו.
וראייתו היא ממה שנאמר בראשית הפסוק וכפי שציטט ת"ט. וצריך להבין ששלח להודיעם שהוא מקריב עבורם, וזה מה שנאמר שקידש אותם.
איקון ירוק לו.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
| נשלח ב-2/11/2017 09:00 |
|
| |
הערות
א. אמנם המקובל הוא, על סמך דיבוריו של איוב לאורך הספר - לומר שהוא עבד רק מיראה, אבל זה שהוא העלה עולות עבור "אולי חטאו בני" יכול בהחלט להתפרש גם כעבודה מאהבה,
ב. העובדה שהוא מקריב קרבנות עבור בניו (ולא עבור עצמו), מעניין להציב אותה מול השאלה של "מה צער יותר גדול - צער אישי או אובדן הבנים". אינני אומר לכאן או לכאן, אבל יש פה נקודה מעניינת. האם הוא הרגיש שהוא עצמו אינו צריך כפרה? ועל בניו היה פחות סומך? אם הבנים חשובים לו יותר מעצמו, האם לא הכיר אותם גם לפני ולפנים? ואולי פשוט אדם לא מסוגל לבדוק כ"כ לעומק מה קורה אצל אדם אחר, גם אם הוא בנו האהוב. ואם כן, אולי זה אומר שהוא גם פחות מסוגל, נפשית, להתעסק במה שבנו מרגיש, גם אם הוא מאוד אהוב עליו. ואם כן, גם אם הצער גדול יותר, אולי זה לא גורם לו זעזוע כ"כ גדול כמו הצער האישי? לא הצער יותר גדול, רק הזעזוע יותר גדול.
ג. איוב אמנם מקריב עבור בניו, אבל להבנתי הוא עושה זאת בנוכחותם, ואם כן אולי זה לא נחשב ממש ש"מישהו אחר מקריב עבורם", אלא בבחינת "שלוחו של אדם כמותו", ובפרט אם הוא אביהם, וחזרנו לנושא של הקשר החזק לבנים.
|
|
|
|
| נשלח ב-2/11/2017 12:24 |
|
| |
עיין במבוא לפירוש דעת מקרא. הם מסבירים בקירוב כך, ו ותמהני על מימוני שלא הזכיר את הפירוש הזה שנראה מיועד ממש בשבילו:
השטן טען "החינם ירא איוב אלקים". המשמעות האמיתית של דבריו, כשמוציאים עד הסוף את כל המסקנות, היא כך: לעשות את הטוב כי אלקים רוצה בו ומעניש עליו אינו לעשות את הטוב אלא לעשות מה שמשתלם לך. איוב, או כל ירא שמים בעולם, אינו עובד את בוראו אלא עושה מה שמועיל לו. אין עבודת הבורא בעולם ואין עשיית טוב בעולם, כי כל מי שעושה את הטוב בשביל שכר ועונש עובד את עצמו.
וזה הניסיון: לפי השטן שאיוב מחפש מה שמועיל לו, כשהוא יגיע למצב שמאס בחייו הוא יעשה את מה שמועיל לו כעת: לקלל כדי שייענש משמים וימות.
איוב מטיח דברים קשים כלפי מעלה, אבל כשאיוב טוען שמשמים עיוותו את דינו, הוא טוען שיש צדק מוחלט בעולם שהנברא והבורא כפופים לו. הוא אינו מנסה להוציא עכשו את המיטב ממצבו בדיבורים שיועילו לו., כי כבר מאס בחייו. אבל הוא עדיין בטוח שיש טוב ורע, ואינו אומר שהוא מתחרט על שעשה את הטוב אלא מתריס שבוראו אינו נוהג בו לפי הצדק.
התברר שאיוב, (כסמל לבני האדם בכלל) אינו מנסה לעשות מה שמועיל לו אלא מאמין שיש יושר בעולם שכולם צריכים לנהוג על פיו, אפילו האלוקים.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-2/11/2017 13:11 |
|
| |
| מיימוני כתב: |  |
נזכור: הספר שלפנינו מניח שיש ערך למחשבות ויש בהן חטא או זכות ויש עליהן עונש או שכר.
|
|
יש סיכוי..... שתבין את בלייק, תבין מהי מודעות ותמצא את אלוהים.
אם אתה מבין את הפסוק הבא, זה סימן שהצלחת להבין את ספר איוב.
" וַי', שָׁב אֶת-שבית (שְׁבוּת) אִיּוֹב, בְּהִתְפַּלְלוֹ,
בְּעַד רֵעֵהוּ; וַיֹּסֶף יְ' אֶת-כָּל-אֲשֶׁר לְאִיּוֹב, לְמִשְׁנֶה."
|
|
|
|
| נשלח ב-2/11/2017 16:12 |
|
| |
תחזל
תודה! לא הכרתי. ותירוצי בידי: יש הרבה מאד חומר זמין, ומעט מדי זמן.
אליקים
המושג "אהבת ה' " טעון בירור, ויש לו מובנים שונים אצל חכמים שונים, כמדומה. אמנם באופן שבו אתה משתמש בו, דומה שיש קושי: האם הקרבה עבור הבנים - כלומר דאגה להם - היא אהבת ה' או אהבת הבנים?
שלישישי
לצערי כמעט כל מה שאני יודע על בלייק הוא שמו והיותו משורר אנגלי מעניין. אולי תציע מראי מקומות וגם לינקים?
לגבי הפסוק, אללי לי, אני מכיר כמה פרשנויות עבורו, וראשונה לכולן היא זו של הרב סולוביצ'יק, אבל דבריו הם רק אפשרות אחת. אולי הפעם, אם נזכה להגיע לסיום הספר, יתחוורו דברים יותר.
|
|
|
|
|
