קללת איוב (פ"ג וההמשך)

אפשר לראות את התפרצותו של איוב בתור מהפך שמתרחש אצל איוב התם והישר וירא אלוקים. אבל אפשר גם לראות זאת במבט של הפסיכולוגיה בת הזמן שלנו, לפיה אין לשפוט אדם לפי רגע אחד. איוב עובר תקופה קשה, שתבנה אותו מחדש.

קודם כל נסתכל בטקסט.

השטן טען:

(יא) וְאוּלָם שְׁלַח נָא יָדְךָ וְגַע בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ אִם לֹא עַל פָּנֶיךָ יְבָרֲכֶךָּ: (איוב פרק א)

וכיון שזה לא עבד, הוסיף:

(ה) אוּלָם שְׁלַח נָא יָדְךָ וְגַע אֶל עַצְמוֹ וְאֶל בְּשָׂרוֹ אִם לֹא אֶל פָּנֶיךָ יְבָרֲכֶךָּ: (איוב פרק ב)

אשתו של איוב יעצה לו:

(ט) וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ עֹדְךָ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתֶךָ בָּרֵךְ אֱ-לֹהִים וָמֻת: (איוב פרק ב)

והנה איוב מקלל ... את יומו.

נקודה ראשונה: איוב לא נכנע מייד. זה לוקח זמן. אבל האיש שברך על הרע כמו על הטובה וסירב לתת תיפלה לאלוקים במילים, סוף סוף עבר איזה תהליך שמביא אותו לדבר.

נקודה שניה היא הגישה שלנו לסיפור. האם אעז להציע פרשנות חדשנית, לכאורה? להציע פירוש חדש לרעיון של "נסיון" שביסוד הספר, שביסוד התאולוגיה שלנו?

מילת המפתח כאן היא "תהליך". הרעיון של "נסיון" הוא לבדוק את האדם על פי רגע אחד ויחיד. העלאת יצחק לעולה, קבלת עול מלכות שמים בידי איוב כאשר אשתו מפתה אותו לקלל. למעשה, החיים נמשכים. המבחן הוא יום יום ושעה שעה. יותר מכך, האם יש לבקר אדם על כשלון רגעי, במחשבתו או בדיבורו, או על מה שיקרה אחר כך?

כדי לענות על שאלה זו אפשר להביא דוגמאות רבות מן התלמוד ולאחריו. דוגמא קלאסית היא זו של המחבר, או המחבר כביכול, של הפיוט "ונתנה תוקף". אלחנן ממגנצה, לפי הסיפור, ביקש זמן למחשבה לפני שסרב להתנצר, ועל המילים האלו ביקש לסבול כדי לכפר. אכן בעכבו את הסירוב יש משום חילול השם. אבל כאשר אדם עומד בנסיון, יתכן שהדרך הנכונה לראות את המבחן היא כמתפרש על מסלול הזמן, ולכן ספר איוב כולו הוא נסיון, ומה שקורה בפרקים הראשונים הוא רק ההתחלה, ולא רק סיפור המסגרת.

איוב היה מעדיף למות. מן הרגע הראשון, לא לחיות.

זה אומר שאיוב אינו סבור שעדיף לחיות, עם כל הסבל, כי יש גם רגעים של אושר, או כי מעשים טובים שהם השכר של עצמם.

או כי יש לו זכרונות טובים מן הימים היפים הרבים.

ניתן למצוא תגובות תחליפיות לזו של איוב בספרות העולמית ובהגות העולמית. מקצת מזה לקמן.

מדוע המוות זה מקום רגיעה? איזו תפיסת עולם הבא יש כאן? האם יש לה ביטוי קודם או שהיא ראשונית?

לא בדקתי עדיין. אני חושד – עד כמה שיש לזה ערך – שיש כאן גישה מודרנית מאד, מתאימה נניח למאה ה21. לאחר המוות אין כלום, ולכן המוות הוא שלווה. אין שכר אבל גם אין עונש. יש מנוחה מתלאות האדם.

כמובן בכך כופר איוב בתפיסת העולם הבא שחז"ל מייחסים לתורה, (וחז"ל צודקים, אבל זה נושא אחר).

זו אחת הסיבות שאיוב כל כך קוסם לקורא המודרני, הלא חרדי. התעוזה והמקוריות שלו. הערעור שלו על מקובלות. על עקרון כל כך בסיסי כמו העולם הבא.

(אני חוזר כדי שלא אניח מקום לטעות: אני סבור שהאמונה בעולם הבא מקובלת על התורה, אבל צריך עיון ארוך כדי להצדיק את הטענה הזו וליישב אותה, אם זה אפשרי, עם הגישה של ספר איוב. מה יש? מי אמר שהספר אורתודוכסי?).

זה היה המקום למחבר שיודע על גלגול נשמות להציע את הפתרון הזה. גם כדי לגמול לאיוב בגלגול הבא, וגם כדי לנמק את סבלו בגלגול הזה.

זה לא קורה.

אם בודקים את ההיסטוריה, מתברר שההתייחסות הראשונה לרעיון הגלגול מופיעה אצל רב סעדיה גאון. הוא מזהה אותה כאמונה זרה ומוקיע אותה וגם את מאמיניה.

לאחר שהאמונה הזו הפכה לכאורה לחלק מן האמונות המגדירות את האורתודוכסיה ובוודאי את החרדיות, תהיה בעיה: איך יתכן שאמונה כל כך בסיסית אינה נזכרת בתנ"ך, בתלמוד? מדוע הרמב"ן צריך להסתיר אותה ורק לרמוז עליה אם היום מותר לדבר עליה בקול רם?

הטענה הפרשנית של מצדדי הגלגול היא שכל החכמים והרבנים ידעו על זה, אבל אסור היה לגלות זאת.

האם אפשר להשתמש בפרשנות הזו כלפי ספר איוב, כלפי הפרק שלנו?

אני סבור שלא.

איוב שטוען נגד אי הצדק שעובר עליו, לא רק מסתיר את אמונת הגלגול. הוא שולל אותה. אילו היה מאמין בגלגול, היה מבין שהעתיד יכול להיות הרבה יותר יפה. שאם יקבל את הקארמה שלו, כלומר מה שנגזר עליו לפי מעשיו, בהכנעה, יוכל לקבל גורל יפה יותר בפעם הבאה. הוא גם היה מבין שזה לא מספיק להיות צדיק תמים בגלגול הזה. יתכן שהוא משלם עכשו על מה שהיה בגלגול קודם.

אני מציע להשוות למאמר המופיע אודות הפרק שלנו באתר 929, בו הכותבת מספרת איך היא מוצאת נחמה מול הטענות של איוב באמונות של הבודהיזם אודות הגלגול (למעשה, דומה שהאמונות האלו מקובלות בכלל בהינדואיזם, אבל לא זה הנושא שלנו).

הניתוח שלנו מתייחס לטקסט, למה שנאמר ולמה היה יכול להאמר ולא נאמר.

נדמה שהמחבר מניח שהנסיון מתרכז ברגע אחד קשה. נראה שהפסיכולוג המודרני יטען שנסיון נמשך על פני תקופה, לפעמים כל החיים, ואדם אינו נבחן רק ברגע אחד עיקרי. זו גישה מודרנית יותר, אבל לדעתי היא נכונה, ואולי היא אפילו משקפת את כוונת המחבר של הטקסט של איוב.

איוב מציג אמונה חדשה אודות המוות, לא עולם של שכר ועונש אלא חדלון שיש בו מנוחה מן הסבל.

ספר איוב הוא הוכחה לכך שעם ישראל לא ידע מאמונת הגלגול. אי אפשר לטעון שאיוב (ורעיו) ידעו על אמונת הגלגול אבל אסור היה להם להזכיר אותה. מי שמאמין בגלגול אינו מצפה לתשלום שכרו בגלגול הזה, והוא גם מביא בחשבון שצדיקותו בהווה אינה מספיקה כי עליו לכפר על עבירות מגלגול קודם. ספר איוב לא יכול להתרחש ולהאמר בעולם שבו מאמינים בגלגול.

הערה של הרגע האחרון: אם הגישה של איוב למוות ולאחריו היא חריגה, אז אפשר לטעון שכך גם יחסו לאמונת הגלגול. קלקלתי לעצמי את ההוכחה נגד הגלגול...

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

זהירות: השפה קשה! אבל קצר ומעניין.

יש לשים לב לאמנות הכתיבה של המחבר. ניתן ללמוד הרבה על איוב דרך העינים של חברו. ויש כאן מה שלא מצאנו בשום מקום אחר: תיאור של חויה מיסטית או דתית. וגם פרט ביוגרפי על גיבור הסיפור, שהיה, אולי, מין ר' נחמן מברסלב לבני דורו.

כרגיל אני עומד על הנקודות המרכזיות.